במלאות 100 שנים
“בכ”ה בתשרי תרע”א (28 באוקטובר 1910) באנו עשרה חברים ושתי חברות לאום ג’וני וקיבלנו את האינוונטר מידי ‘קבוצת הכיבוש’, ניגשנו להקים ישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום, ישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה”.
חלום שהפך לקיבוץ הראשון. ד”ר ארתור רופין, מנהל המשרד הארץ ישראלי, שבאמצעותו נרכשו הקרקעות, מסר לקבוצה את הזכות להתיישב במקום ולהקים משק חקלאי עצמאי.
מעשה אום ג’וני, על אף ממדיו הצנועים, נתן משמעות חדשה לתנועת הפועלים העברית ולהתפתחות ההתיישבות השיתופית בארץ כולה.
כעבור שנתיים עברה הקבוצה לנקודת הקבע ב”באב–אל–תום”, מקום מוצא הירדן מהכנרת, וקראה לעצמה “דגניה”, על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים במקום.
בחלוף השנים עברה דגניה תנופת התפתחות חברתית ומשקית: נבנה משק חקלאי המבוסס על ידע וטכנולוגיה מתקדמת ומניב הישגים גבוהים. הוקם מפעל תעשייתי – “טולגל דגניה”.
לאורך כל שנותיה קלטה דגניה השלמות ומסגרות חברתיות של נוער עולה, גרעיני נח”ל, הכשרות חו”ל, אולפנים וחברות נוער ישראלי, והיא ממשיכה במסורת זו גם בשנים האחרונות בהציעה בית חם לצעירים העולים לארץ לשירות צבאי במסגרת גרעיני “צבר”.
דגניה היום, לאחר השינוי – הינה קהילה המונה 600 נפש, שומרת על ערכי הערבות ההדדית, מקיימת חיי חברה ותרבות, מוסדות חינוך ובריאות ומעניקה ביטחון סוציאלי לחבריה.
בדגניה חקלאות ענפה ומגוונת – מטעים בהיקף של 2,300 דונם בהם גדלים: בננות, תמרים, אבוקדו, שקדים, זיתים, הדרים, ולראשונה ניטעו השנה כרמי גפנים לייצור יין; רפת המונה 300 חולבות ומייצרת 3 מיליון ליטר חלב בשנה; לול פיטום המייצר 1,200 טון פטם בשנה; “טולגל דגניה” – מפעל לייצור כלי יהלום לעיבוד אבן, 60% ממוצריו משווקים לחו”ל.
חברי דגניה מוצאים את פרנסתם גם בעיסוקים ובמקצועות שונים שלא במסגרת ענפי דגניה.
אתרי דגניה
אום ג’וני
בכ”ה תשרי תרע”א (28 באוקטובר 1910) התיישבו חברי הקומונה החדרתית באום ג’וני. הם התגוררו בבתי חומר ובצריף ששימש למגורים, מטבח וחדר אוכל ובו אגף משקי לפרות ופרדות.
חברי הקומונה עיבדו 5,500 דונם חקלאות בעל המבוססת על מיני דגנים. כאן נרקם רעיון הקבוצה, היא הקיבוץ הראשון.
לאחר כשנתיים במקום העתיקו את מושבם לנקודת הקבע במוצא הירדן מן הכנרת.
באתר אום ג’וני המחודש ניצב הצריף המשוחזר, גל זיכרון למייסדים וקיר אבן עליו חקוקים שמות הקיבוצים בארץ.
חצר הראשונים ומוזיאון דגניה
החצר הוקמה בשנת 1912, מוקפת חומה, גדר ושער כניסה ובמרכזה שובך. בחצר נבנו מבני משק: רפת ובה 17 פרות – הפכה לאולם התכנסות “בית בוסל”, מחסן התערובת – הפך למועדון לחבר, מחסן התבואות – האסם הפך לספריית דגניה, חדרי מגורים – משמשים היום חדרי עיון , ומבנה לול תרנגולות – משמש היום את “קפה ראשונים”. מחוץ לחצר נבנו בית המגורים הראשון – משמש היום את משרדי הנהלת הקיבוץ, חדר אוכל ומטבח – משמשים ארכיון ומוזיאון דגניה. המוזיאון מציג את ראשיתה של דגניה בעשר השנים הראשונות, והוא המוזיאון של הקיבוץ הראשון בעולם. בצמוד למוזיאון נמצא חדר זיכרון להנצחת נופלי דגניה, 20 בניה וחבריה שנפלו במערכות ישראל.
הטנק הסורי
סמל ועדות לקרב על הדגניות שהתחולל ביום 20.5.48, יום בו, פלש טור סורי משוריין לעמק הירדן. חברי דגניה ומגיניה ממשקי הסביבה ויחידות צבא נוספות עצרו את התקפת הצבא הסורי, והוא השאיר בשערי דגניה את הטנק המוביל ונסוג. הטנק הסורי, הניצב בשער דגניה, הפך לאחד מסמלי מלחמת הקוממיות ואות לגבורת חברי דגניה ומגניה.
במקום עמדת הסברה קולית.
“ברוש המדינה” וגן המגנים
אל מול כנרת והרי גולן ניטע הברוש ביום ט”ו בשבט תש”ח, בשנת ה-38 להיווסד קבוצת דגניה. בבית שורשיו הוטמנה מגילה ובה כתוב: “עץ המדינה – והיה העץ הזה לאות אימוץ הברית בינינו ובין ארצנו ולהשרשת אמונתנו כי קום תקום עתה המדינה העברית וקיבצה לתוכה את שארית עמנו והשיבה לו את כוחו והדרו והייתה למשגב עוז לגאון ישראל ותפארתו עדי עד. אמן!”
לאחר מלחמת העצמאות הוקם גן המגנים, המשתרע אל מול חוף הכנרת, לזכרם של שמונת חברי דגניה ובניה שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות. במרכזו הוצב סלע בזלת ועליו שמות הנופלים. בגן ניטעו שמונה עצי תמר, כמספר הנופלים.
בשנת 1980 הוצב סלע בזלת נוסף ועליו חקוקים שמות עשרת חברי דגניה ובניה שנפלו במערכות ישראל מתום קרבות מלחמת העצמאות ועד היום.
בהמשכו של הגן הוקמה ברכת מים לזכרו של מולה תנפילוב, בנם של חיה ותנחום תנפילוב, ממייסדי דגניה. מולה היה ממתגייסי היישוב העברי לבריגדה וטבע בים התיכון בשנת 1943 עם חיילים נוספים שהיו על האניה הבריטית “ארנפורה” שהייתה בדרכה למלטה ונפגעה בתקיפת מטוסים גרמניים. מקום קבורתו לא נודע.
ציוני דרך וארועים בדרכה של דגניה
תרע”א (1911) – מאות ערבים מבני שבט רוואלי עולים עם גמליהם על השדות • סערה דרומית עזה מפילה את הגגות וזורעת הרס • ועידת “הפועל הצעיר” באום ג’וני • מחלת
הקדחת משתוללת • מאבק על עבודה עברית בבניית הבתים הראשונים •
תרע”ב (1912) – המעבר לנקודת הקבע – דגניה • חתונה ראשונה בקבוצה – של מרים ויוסף ברץ • פולמוס ההתיישבות בחורן •
תרע”ג (1913) – ילד ראשון נולד בדגניה – גדעון ברץ • יוסף טרומפלדור מצטרף לדגניה •
תרע”ד (1914) – הקרבן הראשון, משה ברסקי, נרצח בידי ערבים. במכתב לדגניה כותבים ההורים השכולים: “בנים יקרים! עבדו במרץ ובתקווה, שעמנו יחזק את עמדותיכם • השרפה הגדולה בגורן • הדֶבֶר מחסל את הרפת בשבעה ימים • פורצת מלחמת העולם הראשונה. יחידת צבא גרמנית משתכנת בבית המגורים, והחברים נאלצים להתגורר במחסן התבואות •
תרע”ה (1915) – ברוך בן יהודה בא ללמד עברית • גירוש חברינו לדמשק • התקפת ארבה מכלה את היבולים •
תרע”ו (1916) – ייסוד “המשביר” על ידי אנשי דגניה וכנרת • החלטה עקרונית: טיפול וחינוך משותף לילדי הקבוצה! •
תרע”ט (1919) – יוסף בוסל טבע בכנרת עת היה בדרכו בסירה מטבריה לדגניה • א.ד. גורדון משתקע בדגניה •
תר”פ (1920) – נוסדה דגניה ב’ • רחל המשוררת מצטרפת לדגניה • הקרע הראשון: “קבוצת נהלל” עוזבת •
תרפ”ב (1922) – נפטר א.ד. גורדון בכ”ד בשבט •
תרפ”ז (1927) – נוסד “בית החינוך המשותף” לדגניה א’, דגניה ב’, קבוצת כנרת, בית זרע ואפיקים •
תרצ”ה (1935) – נוסד “בית גורדון” • נבנה חדר האוכל השני •
תש”ח (1948) – מלחמת העצמאות. צבא סוריה פולש לעמק הירדן • התקפת טנקים שלו נבלמת בשערי דגניה. תותחים ישראליים (“נפוליאונצ’יקים”) רועמים לראשונה • נוסד בית הספר התיכון “בית ירח” •
תשכ”ו (1966) – נבנה חדר האוכל השלישי •
תשכ”ח (1968) – הוקם “טולגל”–מפעל תעשייה ראשון בדגניה •
תשל”ח (1978) – בשותפות עם אפיקים, קבוצת כנרת, דגניה ב’ ובית זרע הוקם מפעל “סירין” להבאת מים לרמת סירין.
תש”ם (1980) – במלאות שבעים שנה לדגניה מוענק לה פרס ישראל • הסתיים שיפוץ “חצר ראשונים” והוקם “מוזיאון דגניה”.
תשס”ו (2006) – לעת שינוי: בזהירות, בהידברות, בדאגה וברגישות לפרט התאימה דגניה את אורחות חייה לעידן חדש בו מתקיימים חירות ואחריות אישית לצד שמירה על ערבות הדדית המבטיחה קיום בכבוד לחבריה מהרך הנולד ועד זקנה; וכל זאת בהמשיכה לקיים מערכת ארגונית וכלכלית משותפת וחיי קהילה ערים. דגניה מצפה להרחבת קהילתה וצופה בבטחה לעתיד, לעבר מאה השנים הבאות •