מאת: נועה שפירא
זה לא חדש. החברה הישראלית היא חברה מגוונת מאוד, חברה מרובת תרבויות. אם פעם היה לישראלי דימוי של צבר עם כובע טמבל, היום ה 'ישראלי' זאת דמות מאוד מורכבת. אם ישראלי יגיע לחו"ל וישאלו אותו – מי אתה? והוא יענה – אני ישראלי, מה זה אומר?
הוא יכול להיות יוצא אתיופיה קווקז או רוסיה, דתי, חרדי, ערבי, צ'רקסי, דרוזי או בדואי ועוד...

אי אפשר להתעלם מהעובדה, ואפשר גם לראות את הצדדים החיוביים של החברה המגוונת, הפלורליסטית, מרובת התרבויות שלנו.

למרות הגיוון הזה והאפשרות להכיר כל כך הרבה אנשים ותרבויות, כמה מאתנו באמת מכירים את התרבויות השונות בחברה הישראלית, חוץ ממפגשים אקראיים ברכבת, בבית חולים, במסעדות או בחנויות? מי מאתנו דיבר, הכיר ויצר קשר עם השכנים שלו מהתרבויות השונות?

חוסר ההיכרות והסגירות של כל תרבות בתוך עצמה, מתוך אמונה שהיא התרבות הטובה ביותר, מוביל להרבה מהבעיות שלנו בחברה הישראלית – סטריאוטיפים, דעות קדומות, הכללות; הדתיים הם..., כל הערבים..., לחילוניים יש תרבות..., האתיופים הם..., כל הקווקזים..., החרדים...

האתר 'מקום מכאן' הוא אתר רב תרבותי ודו לשוני לבני נוער בישראל. ואכן, ניתן למצוא בו כתבות של ערבים, בדואים, צ'רקסים, יהודים חילוניים ודתיים, בעלי דעות 'שמאלניות' ו 'ימניות', בני נוער שגרים באזורים כפריים ועירוניים, בצפון הארץ ובדרומה.

אפשר לפגוש בכתבות קולות רבים מהחברה הישראלית שלנו;

שירן, נערה דתייה מקרית גת, כותבת על כפייה חילונית:

"באחד החופשים האחרונים יצאו חברותיי, לובשות החצאיות, למסע חיפושים אינטנסיבי אחר מקום בו ניתן למלצר. נשאלת השאלה: מדוע מסע חיפושים אינטנסיבי? מכיוון שהרבה מקומות לא היו מעוניינים להעסיק בנות הלובשות חצאיות, משום שהמדים כוללים מכנסיים. חברותיי המשיכו לכתת את רגליהן לחברות כוח אדם, אך גם שם הן נענו בשלילה, אחרי שהכריזו שלא יהיו מוכנות לעבוד במכנסיים בלבד, אלא עם חצאית מעל. בסופו של דבר נמצא המקום אשר הסכים לקבל אותן לעבודה (עם מכנסיים מתחת לחצאית, כמובן, חלילה לא אחרת)."

חנאן, צ'רקסית מכפר קמא, מספרת על המוזיקה שהיא אוהבת לשמוע:

"כשממש משעמם לי, אני מנגנת על האורגן את המנגינה הכי אהובה עליי - מנגינה צ'רקסית שאבא שלי לימד אותי. התחלתי לקחת שיעורי נגינה בכפר שלנו על האורגן, ועכשיו אני רוצה לקנות אקורדיון שעליו אוכל לנגן את המנגינות הצ'רקסיות העממיות."

טארק מכפר ערוער שבנגב מספר על יום ניקיון שהחליט לארגן בכפרו:

"אנחנו בדקנו מה מפריע לתושבים בערוער וגילינו שמה שהכי מפריע לבני הנוער זה הלכלוך והאשפה" . מוחמד מוסיף: "החלטנו שאנחנו צריכים לפעול בעצמנו. העברנו שאלונים בבתי הספר דיברנו עם המנהלים וגייסנו את המשאבים שצריך כדי להפיק את האירוע הזה. היה לנו חשוב לא רק לדבר על ניקיון אלא לעשות ממש ולשתף כמה שיותר אנשים בפרויקט".

אלון מטבעון כותב:

"אחת הדרכים היעילות להתגבר על הרוח שדבקה בחברה הישראלית ותוך כדי כך לשפר את חוסנה הלאומי של המדינה, היא העלאת המורל. העלאת המורל בחברה הישראלית וההסתכלות על ההישגים האדירים שהושגו מתקומתה (וראשית הציונות בכלל)".

התגובות לכתבות מעניינות בפני עצמן:

אלאא מימה-זמר כותבת על שפה חדשה, השפה ה"ערברית";

בתקופה האחרונה נוצרה שפה חדשה, שנקראת השפה "הערברית", וזאת עקב התערבבות שתי השפות: הערבית והעברית בפיהם של הערבים... אני אישית איני נמנית עם התומכים בשפה זו וסבורה, כי אנו חייבים לפעול, ככל יכולתנו, כדי להעמיד את הערבים שאינם מדברים בשפתם במקום ולמנוע מהם לערב את שתי השפות זו בזו, שכן הערבית היא לשון קדומה מאוד, בה ירד הקוראן ובה דיברו אבותינו ואבות אבותינו, ואנו צריכים להיות גאים בה.

מעין מכרכור מגיבה:
אני מבינה לגמרי מה שאמרת ומסכימה. אבל אני גם חושבת שכמו שאתם לומדים את השפה העברית - לא יזיק שגם אנחנו נלמד באופן קצת יותר רציני משיעור בשבוע בכיתה ח' את השפה הערבית.

נערה צ'רקסית מכפר קמא מגיבה:
זה נכון מה שאת אומרת..גם לנו הצ'רקסים זה קורה..בגלל שאנחנו מעורבים עם יהודים וערבים התחלנו להשתמש גם במילים שלהם, ולאט לאט, אם לא נשמור על עצמנו, הצ'רקסית תיעלם... וכך כול השפות האחרות

בחרתי בדבריה של נועה, מעמותת 'יצירתיות למען השלום', כדי לסכם את הדברים:

"הפלשתינאיות הגיעו לילה אחד אחרינו, ואני הייתי בטוחה שאני אקום בבוקר ואמצא במיטה לידי מישהי לבושת שחורים מכף רגל עד ראש, בתקווה שאני אוכל לפחות לראות את העיניים. ללא ספק, כל דעה קדומה או סגירות מחשבה שבאתי איתה נשארה שם."

כן, הרבה קולות שונים ומגוונים באתר אחד. אם נקשיב לכתבים הצעירים גם נשמע, שאם מכירים ונפגשים, הדעות הקדומות והסגירות המחשבתית, נשארים מאחור...

מקור המאמר: reader - מאגר מאמרים במגוון תחומים לשימוש חופשי