מאת: עדי לבנקו

מאיה בוזו שוורץ מתארת במאמרה "משוב בשיח הכיתה" דפוס אופייני של שאלות ותשובות בכיתה, אותו היא מכנה ימ"מ. המורה יוזם שאלה, אחד התלמידים מגיב על השאלה בתשובה, לרוב קצרה מאוד, והמורה מעריך את תשובתו לחיוב או לשלילה (נכון מאוד, זה לא מדויק וכו'). אנחנו כל-כך רגילים לדפוס הזה עד שכמעט ואיננו עוצרים לאתגר אותו או לחשוב עליו בצורה ביקורתית. 

והרי, תסכימו איתי או לא, יש כאן משהו די מוזר. המורה, זה שיודע את התשובה לשאלה, הוא זה ששואל את השאלה. ומה תפקידם של התלמידים? ובכן הם מבינים בשלב די מוקדם, בכיתה א' או ב' שהם חלק ממשחק ניחושים, בו הם מנסים לקלוע לתשובה שנמצאת במוחו הקודח של המורה. השאלות אגב הן פעמים רבות שאלות מסדר חשיבה נמוך, יש עליהן תשובה נכונה או לא נכונה (כמה זה 7*6, מי אמר למי...), הן מעודדות שחזור של הידע ולא חשיבה מעמיקה, ובסופו של יום יוצרות תלמידים פאסיביים, חסרי מוטיבציה ואפילו משועממים. זהו "פינג-פונג" של שאלות ותשובות אשר ככל הנראה תפקידו העיקרי הוא למשמע את התלמידים ותו לא. 

אם אנחנו רוצים לפתח תלמידים חושבים, עלינו כמורים לשנות שיח זה מן הקצה אל הקצה. כשאנו שואלים שאלות, אלו צריכות להיות פתוחות ומזמנות דיון וחקירה, במקום לספק את המשוב בעצמנו, עלינו לעודד את התלמידים לענות האחד לשני ולנמק את דבריהם (האם אתה מסכים לדבריה של דנה?, מדוע את מתנגדת?), ואם בכל זאת זו שאלה סגורה, להשהות רגע את התגובה שלנו, להתלבט. גם אם התשובה נכונה ובין אם לאו, לשאול "מדוע" ו"האם אתה בטוח". לתת לתלמידים "להזיע" קצת". כאשר המשוב הוא חיובי (מעולה, נכון מאוד) התלמיד מרגיש שהוא כבר יכול לנוח על זרי הדפנה ובטח שלא להתאמץ ולהמשיך ללמוד, מה שמעקר את המשך תהליך הלמידה מתוכן. לעומת המשוב החיובי, משוב שלילי הוא משהו שמורים רבים מתחמקים ממנו, ובכך יכולים  להטמיע טעויות חשיבה בקרב הלומדים. 

אני רוצה לקחת את הדברים שנאמרו כאן צעד אחד קדימה. מי אמר שהמורה הוא זה שצריך ליזום את רוב השאלות בכיתה? האם השאלות היחידות של תלמידים שנרצה לעודד הן שאלות הנובעות מכך שלא הבינו את המורה? (שאלות שרבים מתלמידינו בכלל מתביישים לשאול). נראה שלא.

 מודל ה – KWL (Know, Want to know, Learn) מציג תפיסה שונה לחלוטין של תהליך ההוראה, בהתאם למסורת הקונסטרוקטיביסטית. על פי תפיסה זו לאחר שהמורה מציג את נושא הלימוד, רצוי בדרך כלל בצורה היתולית ומסקרנת, הוא שואל אותם מה הם כבר יודעים על הנושא (Know). למשל, מה הם יודעים על עשרת הדיברות? (לא תרצח, לא תגנוב, נכתבו על לוחות הברית וכו') לאחר מכן התלמידים הם אלו ששואלים את השאלות אותן הם ירצו ללמוד ולחקור (Want to know). כך למשל תלמידים יכולים לשאול מתי הם נכתבו? על ידי מי? האם הם אמיתיים?, מה הפירוש של כל אחד מהדיברות? וכו'. רק לאחר מכן, בדרך כלל בעבודה קבוצתית תוך כדי חקר ובמסגרת פרויקט מוגדר מגיע שלב הלמידה (Learn). זהו היפוך מושלם, התלמידים הופכים ממספקי תשובות פאסיביים ומונוטוניים לאלו שמבנים את השאלות וכתוצאה מכך את הידע וההבנה שלהם בנושא.  והמורה, מה תפקידו כאן? ובכן הוא הופך ממוסר ידע ומרצה, למנחה ומתווך, עניין לא פשוט כלל, אך מאתגר ומרתק למי שהתנסה בכך. 

אם לנסות לסכם את הדברים בדרך שתניע לפעולה, אני מציע שתשאלו את עצמכם כמה שאלות אתם שואלים בשיעור ממוצע אחד. לאחר מכן הפחיתו את מס' השאלות למינימום האפשרי (בעיקר את השאלות מסדר חשיבה נמוך) ותנו לתלמידים לשאול את השאלות במקומכם, לשער השערות, לדון בנושא הלימוד ולהציע פתרונות. אין ספק שכך יוכלו להפיק "למידה משמעותית" הרבה יותר.

מתוך אתר עמותת תפוח