מהלך השיעור מתקיים כך:
1. התלמידים כותבים סיפור כחלק משגרת הוראת השפה
תוך כדי השבחה ושיפור (את זה אנחנו כבר מכירים...).
2. המורה בשיתוף עם תלמיד 'משחקים תפקיד' של 'עורך' ו'סופר',
הסופר מתאר את הצורך שלו בצילום כדי להוסיף לטקסט,
ואילו העורך מסייע לו לחשוב על הצילום הדרוש לו.
התלמידים משתתפים במתן הצעות לסופר יחד עם ה'עורך'.
באופן כזה התלמידים מקבלים רעיונות המסייעים להם להמשיך לחלק הבא.
לדוגמה- התלמיד במאמר רוצה לספר על מכונית מסוג 'למבורגיני',
אבל אין לו אפשרות לצלם אותה כי היא מכונית נדירה.
תלמיד אחר מציע לו לצלם מכונית אחרת ולספר כיצד היא שונה מה'למבורגיני'.
המורה 'עורך' שואלת -מה ה'סופר' רוצה שהקוראים שלו ידעו?
התלמיד עונה שהוא רוצה שהקוראים ידעו שהמכונית מאוד מהירה ויקרה.
המורה 'עורך' שאלה בחזרה- ואיך אתה מתכוון לגרום לכך?
הדיון מתנהל עד שהלומדים מצליחים לתאר איזה צילום יקדם את ההבנה של הסיפור שלהם.
השימוש בשפה הדבורה מכין את ההמשך- שימוש בשפה כתובה ובצילום כדי לתווך סיפור לקוראים.
3. כל זוג תלמידים (בעלי נושא דומה) מקבל זמן שימוש במצלמה
ומצלמים תמונות (בתוך או מחוץ לכיתה) שמאפשרות להם להביע דברים נוספים
הקשורים לסיפור (ואשר חסרות להם המילים לבטאם בכתיבה,
או שקיימים במחשבתם רעיונות שמאוד קשה להביע בטקסט אבל הם חשובים לסיפור).
4. התלמידים משתפים עמיתים בשיח דבור,
ושואלים זה את זה שאלות הבהרה.
הם משלבים את הטקסט הכתוב בצילומים שלהם.
הדיון המשותף וצילום התמונות גרם לנושאים של התלמידים להשתנות ולהתעדן.
לדוגמה- תלמיד שכתב על משחק בכדור החל לתעד את ההתרגשות לפני המשחק,
את הפציעה שלא מנעה ממשתתף להמשיך לשחק
והשביח בהתאם את תיאור החוויה במשחק הכדור.
5. התלמידים משביחים את הטקסט הכתוב המשולב בצילומים על-פי המשוב
שקיבלו מעמיתים לגבי מידת הבהירות של סיפוריהם.
הסבר תיאורטי (למה זה עובד?):
לא קל עבור לומדים לנוע בצורה שוטפת בין טקסט דבור, צילומים (או ציורים) ושפה דבורה,
אבל תרגול מתאים בשיעור, יחד עם תיווך נכון יכולים לקדם אותם מאוד.
למה חשוב לנו שהתלמידים שלנו ידעו לעשות זאת?
התרגום למדיום חדש (מטקסט כתוב לצילום ומשם לטקסט דבור)
מאפשר עיבוד ביותר מערוץ אחד במוח – כתוצאה מכך מתרחשת הבנה עמוקה יותר.
לכל אחד מצורות הביטוי הללו טקסט (כתוב/ דבור) וצילום יש שפה סימבולית אחרת.
השימוש בצילום מהווה כלי פדגוגי לייצג את תהליך הלמידה
ובאותה מידה הצילום גם מאפשר להציג תוצר למידה.
הצילום, בפדגוגיה הזו, לא שימש כתחליף או עזר לטקסט,
אלא כמאפשר הפקת משמעות ממנו, מרחיב אותו ומאפשר שיח על תוכן הסיפור.
כשהלומד מחבר את המידע שמגיע בשני הערוצים-
של הטקסט הכתוב שלפניו ושל הצילום הוא מצליח לארגן לעצמו את המחשבות
לפני שהוא מספר לחבר על מה שהבין מהסיפור.
היבט חשוב נוסף בדרך ההוראה המתוארת הוא שיתוף ודיבור עם עמית.
הצורך להעביר תוכן למישהו אחר מסייע בחידוד ועידון המסרים,
ומאפשר לכותב להיות יותר רפלקטיבי.
באופן כזה הוא גם לומד כיצד להפוך את כתיבתו לתקשורתית יותר.
שאלות הבהרה מצד עמיתים מאפשרות לכותב להבין כיצד המסר עבר
ומאפשר להם לערוך שיפורים לא על-מנת לקבל ציון
אלא על-מנת לקדם את עצמם ביכולת הביטוי הדבורה והכתובה (תקשורת....).
מתוך אתר אוריינות חזותית - לימור ליבוביץ
