חינוך סביבתי מאפשר היכרות מעמיקה עם הסביבה הפיסית והאנושית-חברתית.
חינוך סביבתי מפתח אכפתיות כלפי הסביבה והחברה.
חינוך סביבתי תורם להתנהגות אחראית כלפי הסביבה.
חינוך סביבתי הוא נושא בינתחומי, ולכן מאפשר ללמד בגישה הוליסטית.
חינוך סביבתי מפתח חשיבה ביקורתית.
חינוך סביבתי מאפשר לגשר על פערים חברתיים ותרבותיים.
חינוך סביבתי מהווה מסגרת חינוכית כוללת, המתייחסת לתכנים נלמדים, לאירגון הלמידה ולפדגוגיה.
חינוך סביבתי מאפשר לקשור בין בתי ספר לבין קהילתם, ובין מערכת החינוך הפורמאלית לבין החינוך הלא
פורמאלי.
במונח "סביבה" כוונתנו היא לכל מה שיש בעולם - המרכיבים הפיזיים הטבעיים, המרכיבים הביוטיים
(אורגניזמים), המרכיבים מעשה ידי האדם, האמצעים הטכנולוגיים, ובני האדם ופעולותיהם האישיות,
החברתיות הכלכליות, התרבותיות, כמו גם הערכים והמדיניות שלהם. באשר למקומו של האדם בטבע, יש
גישות פילוסופיות שונות, שלא נדונות כאן, אך למרות הגישות השונות, יש הסכמה רחבה היום שאנחנו צריכים
לרסן את עצמנו, להיות צנועים יותר בהתייחסות שלנו למקומנו בעולם, לחסוך במשאבים ולהימנע ככל שניתן
מפגיעה בלתי הפיכה במשאבים מאפשרי קיום.
מקראה זו מיועדת לאנשי חינוך, המעוניינים לדעת יותר על חינוך סביבתי ו/או לקחת חלק בהפעלת תוכניות
בחינוך סביבתי. המקראה כתובה בלשון ובסגנון לא אקדמיים, ולכן נמנענו, במידת האפשר, מציון מקורות בגוף
הטקסט. למרות זאת, בסוף כל פרק מוצעת רשימת מקורות, שעליהם התבססנו והמאפשרים הרחבה לכל
המעוניין.
בישראל, כמו במדינות רבות, חינוך סביבתי איננו מקצוע לימוד 1 ולכך יש השלכות רבות, שבחלק מהן נעסוק
בהמשך. משרד החינוך לא פירסם תוכנית לימודים ויש מעט ספרי לימוד או מדריכים למורים בחינוך סביבתי,
העשויים לשמש כמקורות עבור בתי ספר ואירגונים סביבתיים. על אף עלייה מרשימה בכתיבה ובתרגום של
ספרות בתחום איכות הסביבה, למעט פירסומים בודדים 2, לא נכתב בעברית ספר המציג את החינוך הסביבתי
באופן מקיף. אנו מקווים, שמקראה זו היא הצעד הראשון בכיוון זה.

חינוך על הסביבה ובסביבה מתקיים בישראל בצורות שונות כבר מראשיתו של החינוך העברי בסוף המאה ה-
19 , תחת הגדרות שונות, כמו "חינוך לטבע", "חינוך לאהבת הארץ", או "לימודי טבע ומולדת". אולם, רק בשנות
השבעים של המאה העשרים, הופיע החינוך הסביבתי במתכונתו המודרנית, המדגישה את מעורבותו והשפעתו
של האדם על הסביבה, ומכאן, את הצורך לחנך לשמירה על הסביבה.
ברוח זו, ממשיך החינוך הסביבתי להתקיים בצורות שונות במסגרת בתי ספר וגם מחוץ להם - על ידי אירגונים
שונים. בנוסף, מדי שנה עורכים המשרד להגנת הסביבה, משרד החינוך ואירגונים ציבוריים שונים כנסים בנושא
חינוך סביבתי. זהו רק אחד הביטויים לכך, שיותר מאשר בכל תחום אחר, החינוך הסביבתי מתייחד בשיתוף
פעולה בין המערכת הפורמאלית (בתי ספר ומשרד החינוך) לבין גורמים חיצוניים, חלקם ממשלתיים, כמו
המשרד להגנת הסביבה, וגופים סביבתיים וחינוכיים אחרים, כמו הרשת הירוקה, מרכז השל, החברה להגנת
הטבע ועוד. שיתוף הפעולה בין האירגונים יוצר שיח ייחודי, שאינו מאפיין "מקצועות לימוד" ותיקים. מצד שני,
ריבוי העוסקים בתחום גורם לעיתים למבוכה של המורה או המנהל/ת, הרוצה לקדם חינוך סביבתי בבית הספר.
אנשי החינוך הפורמאלי מתלבטים בשאלה למי מבין העוסקים הרבים בתחום לפנות כדי להפעיל את תוכנית
החינוך הסביבתי בבית הספר? מי מבין כול הגופים הללו מציע תוכנית מתאימה עבור בית ספר זה או אחר?
חוץ משאלות פרקטיות אלה, מתלבטים העוסקים בנושא בשאלה עקרונית יותר: האם יש חינוך סביבתי אחד ומי
מוביל אותו, או האם יש צורות רבות של חינוך סביבתי? ואם כן – כיצד לבחור ביניהן?

מתוך אתר משרד לאיכות הסביבה