מאת: פרופ' גדעון דורון ז"ל

מערכות הקשרים הבינאישיים והקהילתיים בעולם המודרני, הדמוקרטי והליברלי מוסדרות על ידי חוקים ותקנות
המגדירים את זכויותיהם ואת חובותיהם של הפרטים החיים בחברה. כך מתקיימות מערכות לאומיות ובינלאומיות
המגדירות את זכויותיהם של האזרחים. כך גם מוגדרות זכויות המיעוטים, הנכים, החולים או הסטודנטים אף
אם פעמים רבות אין הן נשמרות. בדומה, הזכות לחיים, הזכות לביטחון סוציאלי, להתפתחות, לחופש הביטוי,
להישמעות ולהשתתפות פוליטית, כמו גם הזכות לחופש דתי ולחופש מדת, להתאגדות על בסיס פוליטי או על
בסיס כלכלי מוגנים על ידי חקיקה מסודרת.

זכויות הילד הן סדרת חוקים הניצבים כמגדל של נאורות בליבת החקיקה הנ”ל ובמרכז סדר היום של דיונים הנוגעים
לזכויות בכלל ולזכויות אזרח בפרט. זכויותיהם של הילדים מתבססות על האמנה לזכויות הילד שהוגדרו בהצהרת
ג’נבה בשנת 1924 ואושררו על ידי הצהרת ארגון האומות המאוחדות בשנת 1959 . בשני המסמכים הייתה הצהרה
דומה: מחויבות בינלאומית כלפי ילדים והכרה בהם כקבוצה ייחודית אשר מחייבת את המדינות להתייחס אליהם
בצורה מיוחדת ומובחנת. אמנת זכויות הילד גובשה ונחתמה שוב בשנת 1989 , והיא מהווה עד היום מסמך בינלאומי
מחייב בתחום זה. אמנה זו מכילה 54 סעיפים המקיפים תחומי חיים מגוונים בעולם של כל ילד/ה ומצביעה על זכויות
של הילדים )ולאו דווקא בחסות המבוגרים לצידם(, כמו: הזכות להגנה מפני הזנחה, ניצול והתעללות, הזכות לחינוך
ולמניעת הפליה, הזכות לשוויון, הזכות לשם וללאום, הזכות לטיפול ולהנגשה לילדים עם מוגבלויות, זכויות למילוי
הצרכים הרגשיים, זכויות בהליך פלילי, הזכות לפרטיות, לפנאי, הזכות למידע נגיש ומותאם.

הנחת היסוד הנורמטיבית שעליה מתבססת האמנה לזכויות הילד היא שהילד הוא ישות אוטונומית מרגע היוולדו,
ולפיכך זכויותיו אינן רק מטרייה מגוננת, אלא גם קו מתאר של חובות המבוגרים כלפיו. בחתימת האמנה הבינלאומית
לזכויות הילד אפשר האו”ם למדינות שאשררו את האמנה, להתאימה לרוח התרבותית המאפיינת כל מדינה.
מדינת ישראל התחייבה בפני האומות המאוחדות להנחיל את אמנת זכויות הילד באגפי השלטון השונים, ועל כן היא
מחויבת במפורש בקודקס החוקים שלה לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד. מכיוון שהנושא נמצא בצומת היחסים
שבין הילד/ה להורים, לבית הספר ולמדינה, קיימת חשיבות בהסברה ובחינוך שיטתיים.

מתוך אתר משרד החינוך