מאת: תמר אלמוג

כיצד תלמידים עולים מאתיופיה שנמצאים לפחות ארבע שנים בארץ, תופשים את בית הספר. נמצא שהם מעדיפים -
מורים קשוחים ומסגרת עם חוקים ברורים. בפועל, הם מוצאים עצמם במוסד חינוך פרוץ וללא גבולות, שגורם להם לתסכול והורס את הנורמות התרבותיות שלהם. בתהליך הקליטה שלהם מתרסקות סמכויות רבות ובעיקר סמכות ההורים שעליהן גדלו באתיופיה. לכן, לדעת החוקרות, הם מצפים שבית הספר ישקם עבורם את ההריסות. 

לא פונים בשאלות לאדם מכובד
האתיופי נמנע מלפנות בשאלות או ביוזמות לאדם מכובד ובעל סמכות, כיוון שהדבר נתפש כהחצפת פנים. על פי הצופן התרבותי, הוא מצווה לענות בקצרה ב"כן" ו"לא", אלא אם כן נתבקש מפורשות - להרחיב. נער מאתיופיה לא ירוץ לספר לחבר'ה על כל דבר שקרה לו, ויעשה זאת רק אם יניח שהשומע מסוגל לסייע לו בפיתרון בעיה. קוד זה מקשה על תלמידים ליטול חלק בשיח הכיתתי ולשתף את המורים בבעיותיהם, קשייהם ומצוקותיהם.

אין אומרים "לא" לסמכות
הציות לסמכות הוא מוחלט. מי שמבקש לסרב יכול, לכל היותר, לשתוק. המילה "לא" נדירה בחברה האתיופית, ואף נחשבת ביטוי של חוצפה וזלזול. הקוד התרבותי מחנך להגיד "כן, כן ,כן" )אישי, אישי, אישי!, באמהרית(. לכן, משתדלים להימנע מוויכוחים או עימותים מילוליים. כתוצאה, קורה לא אחת שתלמיד אתיופי מביע הסכמה או הבטחה מילולית, אך אינו מממש זאת. הדבר יוצר דימוי שגוי של חוסר אמינות. מורים, כמו גם מפקדים בצבא, חשים מתוסכלים לנוכח ההתנהגות ההפכפכה לכאורה, ותופשים את התלמידים 0פקודים יוצאי אתיופיה, כמי שאי אפשר לסמוך על מילתם. -

ציפייה לקיום הבטחות מבעל סמכות
העולים מאתיופיה נוטים להאמין להבטחות שניתנות להם, בעיקר על ידי בעלי סמכות, ורואים בהן -התחייבות. פתגם אתיופי אומר: "עדיף שמה שילדת לא יתקיים, מאשר שמה שהבטחת לא יקוים". לגבי דידם, גם אמירות מסייגות כגון "נראה" ו"יכול להיות", נחשבות הבטחה לכל דבר. זו הסיבה לתחושת האכזבה העמוקה שלהם, שעה שגורם סמכותי המטפל בהם )ובכלל זה אנשי חינוך( אינו עומד בדיבורו, לדעתם.

איפוק רגשי
קוד ההתנהגות האתיופי מטיף לאיפוק רגשי בכלל ולהדחקת רגשות 'שליליים' בפרט. הבעת כעס, קנאה, עוינות או נקם, היא בבחינת טאבו במערכת יחסי האנוש )זאת, בניגוד לדוגריות הצברית, המעודדת החצנת רגשות(. על אחת כמה וכמה שלא ניתן לבטא רגשות מסוג זה כלפי דמויות סמכותיות, כמו מורה ומנהל. לכן, האחרונים מתקשים במקרים רבים לסייע לתלמידים במצוקה.

צניעות ומופנמות
צניעות ומופנמות הן אבני היסוד של התנהגות הילדים במשפחה. ילד מופנם הוא ילד מנומס. ילדים - מצווים להשפיל עיניהם בנוכחות אביהם. מבט ישיר נתפש כהתרסה וגורר אחריו עונש מיידי. נוהג זה חל בעיקר על בנות. נערה לא תישיר מבטה במבוגר, לא תיזום שיחה ותענה רק כשהיא נשאלת, וגם אז תדבר בקול חרישי. גינונים אלה נתפשו תחילה על ידי גורמי הקליטה כמופת להתנהגות צייתנית - וממושמעת. אך ככל שחלף הזמן, התחוור להם כי הצניעות והמופנמות הן אבן נגף, כיוון שהן יוצרות - מעין חומה בלתי חדירה. -

קבלת תשומת לב אישית
האתיופי מצפה מבעל הסמכות שיתייחס אליו, ובשום אופן לא יתעלם מקיומו. חוסר התייחסות מתמשך נתפש כהתעלמות מכוונת, ואף כהתנכלות אישית. כך, תלמיד אתיופי עלול להיעלב אם המורה אינו פונה אליו בשאלה במהלך השיעור. עבורו, עצם ההתייחסות חשובה יותר מהערכת המורה את תשובתו. האינטראקציה מורה תלמיד, נתפשת כמתגמלת, והתעלמות ממנה נתפשת - כקיפוח. באתיופיה, מעמדו של המורה בעיני התלמיד והוריו, היה רם ונישא. במדרג החברתי, המורה
נמצא בין הקֵס )הכוהן( והשְמֵגְלוץ )זקני העדה(. לכן בעיות המשמעת בכיתה היו אפסיות.

אין לבקר אדם בפומבי
ציפייה נוספת מבעל הסמכות היא, שיימנע מחשיפת הבעיות והחולשות של הכפופים לו. השפלה פומבית נחשבת לעלבון צורב, ועלולה לגרור תגובות קשות.

אסור להפלות
בעל סמכות אמור להימנע מנקיטת אפליה מכל סוג שהוא. עולי אתיופיה, הנתקלים בישראל במערכת כמעט ממוסדת של פרוטקציות ואפליות, חשים עצמם פגועים ומקופחים יותר מאחרים. רבים מהם נוטים לקשר את האפליה עם עובדת היותם "שחורים ושונים".

היחיד נטמע בכלל
יוצאי אתיופיה תופשים את ה"כלל" וה"יחיד" באופן שונה מהמקובל אצל ילידי הארץ. היחיד נתפש תמיד כחלק מציבור )קולקטיב( ולכן מצמצם את זהותו הנפרדת. מכאן נטייתם של האתיופים לחקות זה את זה בתוך הקבוצה. לדוגמה: הם יזמינו במסעדה את התפריט שהזמינו קודמיהם, יספרו סיפור דומה ששמעו מפי אחר, או יבחרו מקום מגורים שאחרים בחרו לפניהם.
מקובל שהפרט שותף לגאוות הקבוצה והעדה וחולק את תגמוליה. מכאן גם עוצמת העזרה ההדדית בעדה, שהיא כמעט בגדר חובה. מאידך, ענישה קיבוצית אינה מקובלת ואף אינה מובנת. כתוצאה מהתפישה הקולקטיבית, בעיות של היחיד מוצגות פעמים רבות כבעיות של הקבוצה. ברמת בית- הספר, תפישת עולם זו מקשה הן על התלמיד והן על המורה, לפתור בעיות הייחודיות לפרט במסגרת הכיתתית.

העבודה כערך חשוב
יוצאי אתיופיה אוהבים ונהנים לעבוד. הם מלאי סיפוק ממיצוי כישוריהם ומהיכולת להפיק תוצר בעל איכות. היחיד רואה עצמו אחראי אישית לעבודה שהוא מבצע.

סבלנות והקשבה
סבלנות היא תכונה מוערכת בתרבות האתיופית. מצפים מאדם שיקשיב בסבלנות לדברי חברו ולא יקטע אותם. באתיופיה היה נהוג לדבר באריכות ובניחותא. לכן, רבים מתקשים לנהל שיחה במתכונת הישראלית המוכרת, שבה אחד נכנס לדברי האחר כעניין שבשגרה.

תפישה דיפוזית של הזמן
מאפיין הסבלנות מתקשר ליחסם של האתיופים למימד הזמן. עקרונית, הזמן מילא תפקיד שולי בשגרת החיים באתיופיה. הזמן הוגדר במושגים של זריחה ושקיעה, לא על פי שעות, דקות ושניות. לאיש לא אצה הדרך. אך עם הגיעם לארץ הם נקלעו לקצב חיים מודרני תזזיתי, ונדרשו לעמוד בלוח זמנים נוקשה ומחייב בתחום העבודה, הלימודים והמגעים עם הממסד. מצב זה מהווה מתכון בדוק לקשיים ועימותים.

שמירת סוד והגנה על פרטיות
שמירת סוד קשורה ישירות ברחישת כבוד לזולת ונחשבת לערך נעלה. אדם היודע לנצור לשונו נחשב מכובד ומוערך, ולעומתו, פטפטן מסווג כרכלן וסכסכן. כשהעולה בא במגע עם גורמי טיפול שונים, הוא מתבקש לחשוף 'סודות' רבים שלו ושל בני משפחתו. כמי שחונך לנצור סוד, הוא נמצא בין - הפטיש והסדן וגם זה מצב המזמין בעיות.

שינויים בקוד התרבותי של העולים
חשוב לציין שכל המאפיינים שהוזכרו לעיל עוברים שינוי עם הזמן, כתוצאה מהשפעות מקומיות. יתירה מזאת, בשנים האחרונות מסתמן 'מרד נעורים' במגזר: לא זו בלבד שהצעירים האתיופים חדלו לציית באופן עיוור לקוד התרבותי, אלא שהם פועלים במודע בניגוד לו. זאת, הן כביטוי סמלי להשתלבותם בחברה הישראלית הוותיקה, שערכיה מנוגדים בדרך כלל לערכי החברה האתיופית המסורתית )הם רוצים לומר: "תראו, אני לא האתיופי הכנוע והמופנם שחשבתם"(, והן כביטוי של
מחאה והתרסה. גם תופעה זו מערימה קשיים במסגרות החינוכיות.

מתוך אתר