מאת: ליבנת ראובן

מוטיבציה מהי?
ישנם גישות רבות המתארות את המושג מוטיבציה כלומר את -המניע לפעולה כלשהי-
הגישה הביהביוריסטית למוטיבציה טוענת כי כל התנהגות נלמדת. כלומר, התנהגות האדם מונעת ע"י גורמים חיצוניים בסביבתו. וכן, החיזוק פועל כמניע. לדעתם, נוכל לגרום לבני אדם לבצע כל התנהגות, ובלבד שנתגמל אותה בחיזוק מתאים.
גישה זו  מציעה את תיאורית הפחתת הדחף. בכדי להציג תיאוריה זו, יש להגדיר את המושג "עקרון הומאוסטזיס"- מצב של שמירה על שיווי משקל (איזון) הפרתו מניעה את האורגניזם לפעול בכדי לשוב להומאוסטזיס. באמצעות תהליך זה האדם שואף להשיג רמה רצויה כלשהי של יציבות כל אימת שרמה זו משתנה, נכנס תהליך ההומיאוסטזיס ומחזיר את המצב לקדמותו, כך שנשמרת הרמה הקבועה. זוהי נטייה של הגוף לשמור על סביבה פנימית קבועה. אעפ"י שהסביבה החיצונית משתנה. במצבים שבהם נוצר חוסר, יש צורך להשלים את החסר כאשר נוצר חוסר הפרט מונע להשיגו באמצעות דחפים . דחף הוא מצב של עוררות הנגרם ממחסור פיזיולוגי או פסיכולוגי העוררות נגרמת מגירי (פנימי או חיצוני). המחסור יוצר צורך הדוחף את האורגניזם לעשות משהו שימלא את המחסור.

הגישה הפסיכואנליטית טוענת כי האישיות בנויה משלוש מערכות עיקריות-הסתמי, האני והאני העליון. הסתמי מספק לאדם את האנרגיה המניעה אותו לפעול, ומכיל אינסטינקטים שעמם נולד האדם. (המושג אינסטינקט בגישה הפסיכואנליטית כוונתו יצר ודחף). מטרתו של הסתמי לספק את הדחפים והיצרים, ולכן הוא פועל ע"פ עקרון ההנאה והכאב (סיפוק היצר-ההנאה והימנעות מכאב בכל רגע נתון) בלי להתחשב למגבלות המציאות, מגבלות ערכיות, חברתיות ומוסריות.
האני, המערכת השנייה, תפקידו לכוון את האנרגיה שמספק את הסתמי. בעזרת האני האדם מוצא צורות חלופיות של סיפוק לדחפים וליצרים המניעים את התנהגותו. הוא פועל ע"פ עקרון המציאות-מכוון את סיפוק הדחף לזמן ולמקום המתאימים.
האני העליון, המערכה השלישית, מכיל צווים ואיסורים חברתיים, ופועל ע"פ עקרון המוסר.
במקרים שיש קונפליקט בין הסתמי ובין האני העליון, האני נכנע לעיתים לדרישות הסתמי, לעיתים לדרישות האני העליון ולעיתים הוא יוצר פשרה בין שניהם. לכן, ההתנהגות הגלויה מונעת ע"י תוצאות המאבק בין הסתמי לאני העליון. ישנם שלוש רמות של מודעות-המודע, הסמוך למודע, והלא-מודע. המודע מכיל תכנים הנמצאים ברגע נתון בתודעתו של האדם. הסמוך למודע מכיל את תכנים שאפשר להעלות אותם אל התודעה. הלא מודע הוא מאגר של תכנים שהודחקו בשל הקושי הקיים אצל היחיד להתמודד איתם.
(המושג הדחקה הכוונה להכנסת תכנים ללא מודע כך שאלו ניתנים לשליפה רק באמצעות טיפולים). גישה זו טוענת כי  האדם לא תמיד מודע לדחפים שלו ובמידה רבה הוא מונע ע"י דחפים בלתי מודעים.

הגישה ההומניסטית טוענת כי ישנם  מניעים שאי אפשר לספק, כל עוד לא סופקו מניעים אחרים, בסיסיים יותר. לכן חוקרי גישה זו בנו  את התיאוריה בצורת פירמידה- "מדרג הצרכים". המניעים והצרכים הבסיסיים הם פיזיולוגים ובראש הפירמידה  מוצבים מניעים פסיכולוגים. המניעים המופיעים בפירמידה בסדר עולה- 
1.צרכים פיזיולוגיים- צרכים פיזיולוגים ע"מ להתקיים. כאשר אחד הצרכים אינו מסופק עלול האדם לחלות או למות. למשל מזון, מים, חמצן.
2.צרכי ביטחון- צרכים שיש לאדם להיות רחוק מסכנה ולהרגיש מוגן ובטוח מבחינה גופנית ונפשית.
3.צרכי השתייכות ואהבה- האדם שואף להשתייך לקבוצה אנושית כלשהי, שבה הוא מרגיש מקובל ואהוב. למשל-המשפחה.
4.צרכי הערכה- האדם מעוניין להרגיש מוערך ע"י החברה וע"י עצמו. כאשר צורכי ההערכה אינם באים על סיפוקם האגם עלול להרגיש נחיתות.
5.צורך במימוש עצמי- משמעו מימוש וניצול הפוטנציאל המלא הגנוז באדם.
התיאוריה הקוגניטיבית טוענת כי  תהליכי הקוגניציה מניעים את התנהגות האדם. התהליך הקוגניטיבי המתווך בין הגירוי ובין התגובה יוצר את ההתנהגות.
לכל מאורע יכול האדם ליחס סיבה פנימית (שתלויה בו) או לסיבה חיצונית (שאינה תלויה בו). ישנה הבחנה מיקום שליטה פנימי- נטייה של הפרט ליחס את תוצאות מעשיו לעצמו. לבין מיקום שליטה חיצוני-נטייה של האדם לייחס את תוצאות מעשיו לגורמים מחוצה לו. אנשים בעלי מיקום שליטה פנימי מיחסים את תוצאות מעשיהם לעצמם ולכן יש להם
רמת שאיפה יותר גבוהה ומוטיבציה יותר גבוהה לפעול. ולעומת זאת אנשים בלי מיקום שליטה חיצוני בעלי רמת שאיפה נמוכה והם  מאמינים כי תוצאות מעשיהם אינן תלויות במה שיעשו, ולכן הם גם ישתדלו פחות לפעול. 
תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי, טוענת כי חוסר שיווי משקל בין שתי אמונות הוא הכוח המניע את האדם. כאשר מתעורר חוסר שווי משקל בין אמונה או ידע של האדם לאמונה או ידע חדש האדם יחוש מתח, וכתוצאה מכך תתעורר בו מוטיבציה להתנהג בדרך שתחזיר לו את שווי המשקל הקוגניטיבי. וכן, הפרת שיווי משקל בין דעות של האדם לדעותיהם של אחרים הסובבים אותו משמשת גם היא כוח מניע. (בראל, נוימאיר 1999).

מוטיבציה לגיוס צבאי: 
קיימים ארבעה סוגי מוטיבציה לגיוס צבאי- מוטיבציה אידיאולוגית,מוטיבציה אינדיבידואליסטית, מוטיבציה נורמטיבית, ומוטיבציה הישרדותית- קיומית.
1.מוטיבציה הישרדותית-  מוטיבציה של חוסר ברירה שמאופיינת במאבק של עצם הקיום של חברה או מדינה. הפרט מוותר באופן משמעותי על רצונותיו וצרכיו לתועלתו האישית ומתמסר טוטאלית למען האינטרס הקולקטיבי.
2.מוטיבציה נורמטיבית-  הפרט עושה מה שמקובל ולגיטימי בדפוס אותה חברה.
פעמים רבות נישאת מוטיבציה זו על כנפי המוטיבציה האידיאולוגית או ההישרדותית שקדמה לה. לעיתים המעבר מאידיאולוגי או הישרדותי לנורמטיבי טבעי ולא חשים בו. המוטיבציה הנורמטיבית מאופיינת בכך שהפרט מושפע ע"י הקולקטיב בגלל לחץ קבוצתי.
3.מוטיבציה אידיאולוגית-  יכולה להיות אידיאולוגיה רעיונית, ערכית, או דתית. אחד המאפיינים החזקים של מוטיבציה זו היא אמונה חזקה בצדקת הדרך ולגיטימציה מלאה כמעט לכל פעילות שמשרתת דרך זו. מאפיין נוסף הוא שמוטיבציה כזו הינה רגשית ביסודה ומבוססת במידה רבה על אהבת המולדת/ האדמה/ הרעיון או האב הרוחני. גם כאן, בדומה למוטיבציה ההישרדותית נתפס הפרט כמשרת את הקולקטיב, וככל שהפרט יותר אידיאולוגי כך גם הסטאטוס שלו גבוה יותר. המדדים הבולטים במוטיבציה האידיאולוגית הם הזהות הלאומית, הישראלית והיהודית,האמון והביטחון בצה"ל וכן הקשר עם הארץ.
4. מוטיבציה אינדיבידואליסטית-  המוטיבציה האינדיבידואליסטית משרתת בראש ובראשונה את המימוש העצמי של הפרט שהינו צורך פסיכולוגי אנושי חזק מאוד. בסוג זה של מוטיבציה מתחולל מהפך שכן הפרט מכפיף את המשאבים של החברה/ המערכת/ הקולקטיב לצרכים שלו. השאלה שהוא שואל אינה "איך אני יכול לשרת את המערכת? " אלא- "איך המערכת יכולה לשרת את הצרכים שלי?". (רייך 2004).

השינויים שחלו במוטיבציה לשרות בצבא ובתפיסת הצבא בישראל בתקופה הפוסט מודרנית-
החברה שהייתה מגויסת ולוחמת (מאז קום המדינה),הופכה לאזרחית ועובדת.
משקלו של הצבא (והמלחמה) תופס מקום קטן יחסית לחברה האזרחית. וכך, קטנה השפעת הצבא על החברה ונחלש האתוס הצבאי. האופי הפוסט מודרני של החברה הישראלית והוויכוח באידיאולוגי המחריף (בעקבות האינתיפאדה) הביאו לירידה בחשיבות השרות הצבאי בשכבות אוכלוסיה מסוימות כמו החברה הקיבוצית, ולעליית המוטיבציה בקרב שכבות אחרות, שנחשבו פריפריאליות בעבר כמו הדתיים. השינוי לא חל רק בגובה המוטיבציה ובקבוצות האוכלוסייה המובילות בצבא, אלא גם בגורמים המניעים עצמם. בעבר נבע הרצון לשרת מתוך מערכת יחסים קולקטיביסטית, לא מתוך מיליטריזם וסמכותיות, כוחנות, ולאומנות. כיום שולטים מניעים הנובעים מערכים אחרים כמו: אמונה דתית, זהות לאומית, ואף לאומנית. כמו כן, המניע לשנות מעמד כלכלי חברתי באמצעות השירות בצבא, מעלה את המוטיבציה לשרות.
בעידן הפוסט מודרני, משמשים בערבוביה סוגי מניעים שונים לגיוס לצבא החל ממניע ביטחוני, מניע אינדיבידואליסטי, דמוקרטי ואזרחי.
השרות בצבא שהיה ביטוי עליון לאתוס הקולקטיבי ושימש מופת להתנהגות אזרחית עם נכונות הקרבה למען הכלל,עומד מול הגישה המטריאליסטית המתחרה.
המחויביות החברתיות נחלשו, ובנ"א חיים למימוש עצמם, ולא למען מטרות הכלל. אין עובדות אלא פירושים, שתלויים באינטרס, בהקשר החברתי הרגעי. אין עיקרון מאחד להסבר המציאות, ההיסטוריה והתרבות, לכן לא קיימת כלל אידיאולוגיה משותפת ואין שום מסגרת נורמטיבית שמכוונת לעתיד. (רייך 2004).

מתוך עבודה על המוטיבציה לשרות בצה"ל