יום א' 22/10/2017 | 23:59
 
 
 
 
 > הארות בצל הסוכה

מאת הרב יוני לביא

יותר גבוה מתפילת נעילה

אם עד היום חשבתם שהטופ הרוחני שאפשר להגיע אליו זו תפילה נעילה – קַבְּלוּ תיקון. אם הייתם בטוחים שלעמוד כמו מלאכים טהורים ולזעוק "ה' הוא הא-לוהים" זו פסגת השאיפות – הנה הפתעה. יש משהו גבוה עוד יותר. סוכות!

תודו שבמבט ראשון זה נראה מוזר. עצים, מסמרים, סדינים, ענפי דקל – מה רוחני פה בכלל?! איפה אלוקים מתקשר לכל העסק הזה?! ובכל זאת, זו החוליה האחרונה והגבוהה ביותר בשרשרת החגים שפותחת לנו את השנה. יום כיפור, עם כל גדלותו, הוא רק שלב מעבר. חלק הכרחי בתהליך תיקון והיטהרות, אך אי אפשר לעצור בו. המגמה הסופית היא לחזור אל החיים. לשוב אל הטבע והעולם, ועם כל האנרגיות האדירות שצברנו להתחבר מחדש לחיים ולרומם אותם. נאמר זאת כך - אחרי יום הכיפורים חייב לבוא סוכותוסוכות יכול לבוא רק אחרי יום הכיפורים.למה? כי ימי התשובה אינם צורת חיים טבעית ובריאה של אדם. אלו ימים של מיעוט כוחות. התכנסות, חשבון נפש, צער. יש להם תפקיד חשוב בהחזרת האיזון שאבד בגלל החטא, אך הם אינם המטרה. התכלית היא דווקא חג הסוכות בו האדם חוזר אל העולם ומתחבר אל הטבע עם כל עוצמות החיים. זהו האידיאל היהודי, שלא דוגל בהתנזרות ופרישה מן העולם (כמו בתפיסה הנוצרית), אלא בלהעלות ולקדש אותו.

אומנם, חיבור עמוק אל החיים יכול לבוא רק אחרי זמן של היטהרות כמו יום כיפור, בהם האדם שב אל מקורו ומתחבר אל בוראו. רק אחרי זה אפשר לצאת אל הטבע מבלי לחשוש לשקיעה, התמכרות והסתאבות. לעשות יום אחד בשנה יום כיפור ו'לעצור את העולם' לרגע, זו חוכמה קטנה. לצאת אל הטבע ולבנות בתוכו בית שהשכינה תהיה שרויה בו 365 ימים בשנה, זהו האתגר האמיתי.

בית חדש

הסוכה הצנועה מלמדת אותנו כמה כללי זהב שינחו אותנו במפגש המחודש עם החיים. ראשית, צריך להעמיד מחיצות. אי אפשר להיות פתוח ומחובר לכל דבר המתרחש בעולם. יש דברים רעים שצריך להישמר מהם. האדם צריך למצוא את המקום שלו ולהקיף מחיצות סביבו.

אומנם, הסגירה אינה הרמטית. להלכה מספיק "שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח", כדי לסמן את הגבול בין הפְּנִים לחוץ ולהחליט מה לברור ולקחת ומה לדחות ולהותיר בחוץ. אין צורך במחיצות מברזל אך לפחות שיוכלו לעמוד ברוח מצויה. שיאפשרו לשמור על עמדה עצמית, ולא להתכופף בפני כל רוח רעה.

הסוכה נעשית מחומרים פשוטים, טבעיים וזולים. ללמדנו שהאושר והאהבה יִשְכּנוּ בביתנו בלא תלות במספר החדרים שיכיל ובאיבזור והפאר שישררו בו. הם ינבעו בעיקר מן התוכן והרוח שאנחנו ניצוק לתוכו. זו הסיבה שגם חשוב להשאיר חרכים בסכך מבעדם נוכל לראות את הכוכבים. אם לא נהיה מחוברים לשמים ולאור העליון המנחה אותנו, נהיה מנותקים, ארציים ויבשים.

הבית הזה חייב להיות 'עראי'. להיות מסוגל כל הזמן להשתנות, להתפתח ולהשתכלל. לא להינעל על צורה אחת ולהתקבע לנצח. צילתה גם צריכה להיות 'מרובה מחמתה'. כדי שנזכור תמיד, שמעבר למה שגלוי לעיניים, שניכר באור החמה, יש עוד מרחבי חיים עצומים, שנמצאים בצל, בסתר. תפקידנו הוא לחשוף אותם. צעד אחר צעד, בסבלנות, מתוך אמונה באורות הגדולים שעוד עתידים להתגלות.

ואם לא בא לי לשמוח?!

סוכות קרוי בתורה "זמן שמחתנו", כינוי שעל פניו נראה בעייתי מאוד. אפשר להבין שמצווים על אדם לעשות מעשה. להניח תפילין, לאכול מצה או ליטול ארבעה מינים. אבל מה שייך לצוות אדם 'לשמוח'?! ואם אני לא שמח? ואם לא בא לי? ואם רע לי בחיים? האם יש איזה כפתור שלוחצים עליו ופתאום אתה נהיה שמח?! אני יכול לעטות על פניי חיוך מלאכותי, אבל איך אפשר להגיד לי לשמוח?! זה הרי לא בידיים שלי בכלל!

מתברר שאצל התורה זו שיטה. בכל מיני מקומות היא לא רק אומרת לנו מה לעשות אלא גם מה להרגיש ("ואהבת את ה' אלוקיך", "מקדשי תיראו" ועוד). האם יש לאדם יכולת לשלוט על ההרגשות שלו?!

כל זה מוביל למסקנה הבלתי נמנעת שהשאלה שלנו היא בעצמה התשובה. כן! אפשר לצוות על האדם להרגיש. איך? כלל בסיסי בנפש האדם קובע שכל הרגשה היא תולדה של מחשבה. ומחשבה היא בהחלט בשליטתנו. צורת הסתכלות, דרך ההתבוננות שלנו על דברים מולידה את הרגשות שיתעוררו בקרבנו. על אותו מאורע אפשר להסתכל בצוּרוֹת שונות. באופן אחד יתעוררו באדם רגשות חיוביים של שמחה, התלהבות ומוטיבציה. ובאופן שני – חשש, תסכול ופחד. חג הסוכות, הזמן בו אנו יוצאים אל החיים, מזמין אותנו לסגל לעצמנו את כל ההסתכלויות שעשויות לעורר בנו שמחה (מבט של אמונה וביטחון בה', עין טובה, ראיית חצי הכוס המליאה) ולהשתחרר מאלו שגורמות לי את ההפך (מגיע לי, אני כאן כדי לקבל, הכול אישי נגדי, התמקדות בבעיות, ניפוח כל עכבר להר).

מתוך אתר aish

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008