יום ג' 21/11/2017 | 6:23
 
 
 
 
 > על חשיבות החינוך לצפייה בתאטרון

מאת: פרופ' דן אוריין

לפני יותר מיובל שנים כתבה לאה גולדברג רשימה שהיא דו-שיח דמיוני בינה ובין "מורה", על "בעיות החינוך בתאטרון". המורה פותח ושואל: "מדוע ממעטים כל כך בתאטראות שלנו להציג מחזות העוסקים בפרובלמות פדגוגיות?" וגולדברג עונה:

התאטרון במידה שהוא תאטרון טוב מטפל תמיד בשאלות חינוך. האין הטרגדיה של שקספיר מחנכת? האין בקומדיה של מולייר כל האלמנטים של חינוך העם וחינוך הנוער? כבר גוגול אמר בשעתו כי תאטרון טוב הינו קתדרה להמוני העם. ואשר לפרובלמות חינוכיות בפועל ממש – הרי בכלל ספק הוא אם חייב התאטרון לעסוק ב"פרובלמה" באותה צורה כמו שעוסק בה עיתון מקצועי של מחנכים. לתאטרון דרכי ביטוי משלו, ולפיכך גם דרכי חינוך משלו: עיקר תפקידו להביע את גלי-הפעולה ואת חיי הנפש של האדם. הרי לא תדרוש מן הציור, למשל, שיגיש לך תמונות בית-הספר שיצייר מורה שמרני ומורה מודרני.
[…] אם תשאלני מהו התאטרון המחנך את הפדגוג אענה תמיד: התאטרון המציג את מיטב הספרות העולמית מסופוקלס ועד ימינו.1
 
כמה מהשאלות שהעסיקו את לאה גולדברג הן עדיין אקטואליות. הדילמה שבין חינוך לתאטרון לבין חינוך באמצעות התאטרון עדיין מלווה את מערכת החינוך, וכפי שילמד המשתמש בהמשך --  גם את רפרטואר ספר הסל. עם זאת, הדגש בתכנית זו הוא על בחירה מושכלת של טקסטים תיאטרוניים שאיכותם האמנותית גבוהה.

לצורך בחינוך התאטרוני יש נימוקים תרבותיים, אסתטיים וגם פוליטיים. התאטרון שייך לקבוצות חזקות המשמרות גם באמצעותו את עוצמתן ואשר עבורן הוא משמש כמקום כינוס חברתי. התאטרון נתפס במשך מאות שנים כאמנות "גבוהה", בשונה מהתרבות הפופולרית. מההבט של היררכית החשיבות בין האמנויות השונות, מייחס חוקר התרבות פייר בורדייה לתאטרון מקום בצמרת האמנויות. וכך אנחנו נתקלים באחד מקשיי ה"חינוך לאמנויות". האמנויות ה"גבוהות" מכוונות לקבוצות נבחרות, כביכול בדרך "טבעית". הסוציולוג ז'אן דוויניו מכנה את אוכלוסיית היעד של התאטרון -- "יורשים", ומציין כי אפשר לטעון שהקהל התאטרוני לא השתנה בהרבה מאז המאה  ה-17. אם כן, בעלי זכוויות-היתר התרבותיות הולכים לתאטרון, והתאטרון מיצר טקסטים, שמותאמים להם. התוצאה היא תהליך מעגלי שמרחיק רבים אל מחוץ לאולמי התאטרון. הקבוצות הדחויות מפתחות דימוי שלילי של התאטרון.

בישראל נתפס התאטרון גם כמקום לדיון בבעיות פוליטיות וחברתיות חשובות (ואלה אינן חסרות). בעיות כמו השסע הערבי-יהודי, השסע החילוני-דתי והבעיה העדתית הוצגו ו"נפתרו" בדרמה העברית של תקופת היישוב, ועל במת התאטרון בעשורים הראשונים לקיום המדינה. בתרבות העברית ובתאטרון משנות השמונים ואילך נמצא חשיפה בוטה של עימותים, של אי-הסכמות ושל סתירות. קהלים שאינם מגיעים לתאטרון מוצאים מזירת הדיון.

עם זאת, בעשרות השנים האחרונות התחולל מהפך המקרב רבים אל אמנויות הדרמה, מהפך שחווקר הדרמה מרטין אסלין כינה בשם "התפוצצות דרמתית".  בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים יכלו רק בעלי אמצעים ומיוחסים לצפות בהצגה חדשה פעם אחת בשבוע בממוצע, וזאת רק בערים גדולות, בהן התרבות התאטרונית הייתה מפותחת. בעשרות השנים האחרונות יכול כל אדם כמעט, בכל מקום בו מצוי  מקלט טלוויזיה ,לצפות בכמה טקסטים דרמטיים במשך יום אחד. מציאות חדשה זו מקלה על החינוך לתאטרון, אך גם מקשה עליו, בשל התחרות שבין אמנויות הדרמה.

מפעלים חינוכיים רבים במדינות שונות (ביניהן בלגיה, צרפת ואנגליה) עוסקים בניסיון לקרב ילדים ובני נוער לאמנות התאטרון. לצורך זה מפעילים שלל אסטרטגיות שונות ומגוונות, שהעיקרית שבהן היא הבאת ילדים וצעירים לתאטרון. הסוכנים החשובים של החינוך התיאטרוני הם, אפוא, המורים. האתגר העומד בפני מי שרוצה להרחיב את מעגל הצעירים הצופים בתאטרון הוא לפנות אל המורים והמחנכים שהתאטרון אינו תחום התמחותם, ולהכשיר אותם להיות צופים מיומנים ומדריכים נאמנים לתלמידיהם. הבנתם של מורים אלה את חשיבות המשימה עשויה להגדיל את קבוצת הסוכנים של החינוך התאטרוני.

כיוון שהתאטרון נתפס כאמנות "גבוהה" שהבנתה ופענוחה מצריכים לכאורה ידע רב, נמצא אצל גננות מורים, מדריכים ומנחים שהתאטרון אינו תחום עיסוקם המקצועי, חששות כבדים בשל היעדרם של כלים מתאימים.  רתיעה זו אינה מוצדקת. שיקול הדעת של המורים הבוחרים כדאי שיסתמך על צפייה מוקדמת בהצגה, וכדאי לאמץ את עצתה של לאה גולדברג, ולבחור ב"מיטב".

לתכנית הסל חשיבות לטווח ארוך. עבור תלמידים רבים ההזדמנות לצפות בהצגת תאטרון במסגרת הסל היא שתיצור את תחילת העניין באמנות זו. דייוויד הרגרייבס הגיע במחקרו למסקנה, שאנשים רבים רוחשים אהבה לאמנות כתוצאה מחוויה עזה יחידה. בין הנבדקים במדגם של מחקרו היו כאלה שהמגע עם יצירת אמנות, שלא היה להם ידע מוקדם לגביה לפני כן, השפיע עליהם באופן עמוק והפך את האמנות לצורך מרכזי בחייהם. חלקם תיארו את החוויה הזו כ"דתית" והרגרייבס מכנה היוודעות פתאומית זו לאמנות -- "המרה". תכנית הסל יוצרת הזדמנויות רבות ל"המרה" לאמנות התאטרון עבור ילדים וצעירים רבים.

תכנית סל תרבות בתאטרון מציעה למאות אלפי תלמידים מגוון גדול של הצגות תאטרון שנבחרו על ידי ועדה המורכבת מאנשי תאטרון, מורים ואנשי אקדמיה. תכנית זו מאפשרת לכל תלמיד/ה לצפות במהלך לימודיהם במספר רב של הצגות. ספר הסל הוא תשובה חלקית לפחות למשימה החשובה ביותר בתכנית הלימודים של ה"חינוך לתאטרון": בחירת ההצגה המתאימה לקבוצת התלמידים. הספר כולל מבחר הצגות מסוגים שונים -- תאטרון בובות, תאטרון תנועה, תאטרון רפרטוארי, תאטרון מוזיקלי וגם תאטרון דידקטי...  הסוגות מגוונות: דרמה, קומדיה, קברט, ועוד.  המורים המופקדים על הבחירה יוכלו למצוא הצגות המתאימות לגיל ולעניין של תלמידיהם. אפשר שתכנית זו תאפשר "המרות" רבות של צעירים, שיפתחו הזדקקות לצפייה מורגלת ועצמאית בהצגות תאטרון.

מתוך אתר סל תרבות ארצי

 

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008