יום ג' 21/11/2017 | 6:11
 
 
 
 
 > הבסיס המוסרי לטיפול באמצעות בעלי-חיים

מאת: פרופ' צחי זמיר

אם טיפול באמצעות בעלי-חיים הוא ניצול? לאחר בדיקת ההצדקות המוסריות לטיפול באמצעות בעלי-חיים, ולאחר ביסוס ההבחנה בין "שימוש" לבין "ניצול", מבחין המאמר בין סוגי טיפול באמצעות בעלי-חיים שאינם מעוררי התנגדות מבחינה מוסרית לבין כאלה שיש צורך לבטלם.

טיפול באמצעות בעלי-חיים (AAT – Animal Assisted Therapy) הולך והופך למקובל. יש הטוענים כי שורשיו מגיעים עד למאה ה-19, כאשר טוק (Tuke), ממובילי הפסיכיאטריה המודרנית, שילב אותו בעבודתו עם מטופליו. טיפול באמצעות בעלי-חיים, בימינו, כולל התערבויות טיפוליות המשלבות כלבים, חתולים, מכרסמים, ציפורים, זוחלים, סוסים, קופים ואפילו דולפינים. לטיפול כזה מטרות מגוונות, כולל מטרות פסיכולוגיות, שיקומיות וסיעודיות.

 

לצורך הטיעון שיוצג במאמר זה אניח, שטיפול באמצעות בעלי-חיים הוא לרוב יעיל, ולמטופלים מסוימים טיפול באמצעות בעלי-חיים הוא אף בעל יתרונות ברורים בהשוואה לטיפול אחר (למעשה, זוהי הנחה שנויה במחלוקת). השאלה שאדון בה היא, האם ניתן להצדיק מבחינה מוסרית שימוש טיפולי בחיות, מההיבט של התפישה הדוגלת בשחרור החיה (liberationist), עמדה המתייחסת לחיות לא סתם כמשאב שבני האדם רשאים לנצל? העוסקים ב-AAT טוענים כי הם עובדים יחד עם חיות ולא "מנצלים" אותן. במאמר זה אבחין בין שימוש לבין ניצול, ואתייחס להשלכותיה של הבחנה זו על המעמד המוסרי של טיפול באמצעות בעלי-חיים.

הטיעון המוסרי נגד טיפול באמצעות בעלי-חיים

הספרות העוסקת בטיפול באמצעות בעלי-חיים איננה מתעלמת מהממד המוסרי, אך עם זאת, ההערות בתחום האתיקה מוגבלות לשיקולי רווחתן של החיות. אתר "אגודת דלתא" (Delta Society), לדוגמה, מזהיר את קוראיו שטיפול באמצעות בעלי-חיים פוגע בצורכי החיות כאשר:

  1. עלולות להתרחש פציעות כתוצאה מאחיזה נוקשה של מטופלים או בגלל קרבות עם חיות אחרות.
  2. לא ניתן להבטיח את רווחת החיות - "רווחה" הנפרטת לשטח מגורים נרחב דיו, להשגחה וטרינרית ולגישה למים.
  3. החיה לא נהנית מהמפגשים.

בפרסום אחר של "אגודת דלתא" צוין, ש"יש לכבד ולהבטיח בכל זמן נתון את זכויות החיות. התייחסות זו כוללת טיפול הומאני, מניעת דחק וחרדה, נגישות למתקני מים ופעילות" (גרמונלי, 1997).

קוד אתי שהוצע ל-AAT כולל מספר דרישות:

  1. רווחת החיה חייבת להיות בעדיפות גבוהה אצל המטפל.
  2. אין להכריח את החיה "לעבוד" או לבצע פעילויות שהיא אינה חפצה לעשותן.
  3. יש לתת לחיות זמן הסתגלות ותקופות מנוחה לפני המפגשים, ולהגן עליהן מפני אנשים חולים העלולים להדביקן (פרזיוזי, 1997).

עם זאת, בהיבט הרחב יותר של אתיקה ובעלי-חיים, הערות אלה אינן מגרדות את קצה הקרחון בנוגע לדילמות המוסריות שה-AAT מעורר. אנו היום מייחסים ערך לא רק לחיי החיה, אלא גם לאיכות חייה, כמו גם לשמירה על חירותה, במובן זה, שכליאה או מגבלות תנועה דורשות צידוק מוסרי. מתוך גישה המכבדת בעלי-חיים ואינה רואה בהם משאבים גרידא, שימוש בחיות לשם טיפול בבני-אדם מפוקפק מבחינה מוסרית בשש צורות שונות. אציג פגיעות אפשריות אלה באופן כללי, ואחר כך אדון בהן בהרחבה כדי לבדוק האם הן פגיעות בפועל או פגיעות לכאורה. בהמשך המאמר, אראה כיצד צורות טיפוליות מסוימות הנהוגות היום מותרות מבחינה מוסרית, ואילו אחרות צריכות להיעלם עקב היותן נצלניות.

א. הגבלות חירות

ראשית, חלק מהחיות שבאמצעותן מטפלים, הן למעשה חיות מחמד של המטפלים או הופכות להיות חיות מחמד של המטופלים. החזקת חיות מחמד היא כשלעצמה בעייתית מבחינה מוסרית עבור חלק מהדוגלים בשחרור בעלי-חיים — בגלל הפגיעה באוטונומיה של החיה — ועל כן תהיה בעייתית גם כאן. כאשר לא מדובר בחיות מחמד או בחיות המותאמות למטופלים, אובדן החירות עלול להיות חמור בהרבה מאשר אצל חיות מחמד. זאת משום שבניגוד לכלבים, המצליחים כנראה לתעל את הצרכים הלהקתיים שלהם לבני-אדם, לא נראה כי חיות כגון ארנבונים, אוגרים, צ'ינצ'ילות, נחשים וציפורים, מפיקות הנאה כלשהי מקשר זה.

ב. הגדרת חיים הטרונומית

שנית, כאשר בני-אדם מחליטים לעשות שימוש בחיה למטרה טיפולית, הם למעשה מגדירים את חייה "מבחוץ" (באופן הטרונומי), ומסרבים לראותה כישות אוטונומית.

ג. אילוף/הכשרה

שלישית, כדי שכלבים, סוסים או קופים יסייעו לבני-אדם במשימות השונות באופן יעיל, יש לאלפם במשך תקופה ממושכת, ועובדה זו כרוכה בפגיעות שונות ברווחת החיה.

ד. ניתוק חברתי

רביעית, קופים חיים בחבורות. בעצם הפיכתם לישויות טיפוליות, הם מנותקים מכל מה שהיו יכולים להשיג דרך ההקשר החברתי הטבעי שלהם. כך גם לגבי ארנבונים או מכרסמים חברתיים אחרים, המבודדים מבני מינם. קיים מסתורין רב באשר לצרכיה החברתיים של החיה ולאופן שבו היא חווה אותם (ואת אי מימושם עקב הפרדה מבני מינה). עם זאת, סביר לחשוד, שניתוק מסוג זה (או גידולה של החיה ללא מגע עם קרוביה) כפי שטיפול באמצעות בעלי-חיים מחייב, מייצר חסך חברתי אצל אותן חיות.

ה. פציעה/חרדה

חמישית, הספרות בנוגע לטיפול באמצעות בעלי-חיים מדווחת על אחוז נמוך אך קבוע של פציעות בבעלי-חיים במהלך הטיפולים. שימוש בבעלי-חיים כמשאב טיפולי חושף אותן, אפוא, לסכנה מתמדת של פציעה.

ו. אינסטרומנטליזציה

ששית, טיפול באמצעות בעלי-חיים הוא שימוש בהן. אך חיות אינן נמצאות בעולם כדי שבני-אדם יעשו בהן שימוש. לא היינו מחזיקים קבוצה של אנשים מהעולם השלישי בתנאי כליאה כדי שמטופלים ילטפו ויישחקו איתם, גם אם היינו משוכנעים שזוהי צורת טיפול מוצלחת. הטעם לכך הוא שברור לנו שבני-אדם אינם משאב. אותה בהירות ביחס לבעלי-חיים תשכנע אותנו שטיפול באמצעות בעלי-חיים אינו מוסרי.

אלה מאיתנו הדוגלים בשיקום משמעותי של המעמד המוסרי של בעלי-חיים, יזהו בקלות את שש הפגיעות העקרוניות הללו בבעלי-חיים. העובדה שמתרחשות הפרות החמורות משש אלה שצוינו בקשרי אדם-חיה אחרים, אינה מבטלת את הסוגיות המוסריות המתייחסות להפרות אלו. מיליארדי חיות אכן נהרגות באופן שיטתי בשל סיבות זניחות. אולם, אם לא ניתן להצדיק מוסרית את שש ההפרות דלעיל (או לפחות להציג הסבר משכנע מדוע אפשר להתעלם מהן), אלה מאיתנו הסבורים שהחברה המערבית מערבת באופן שיטתי ובלתי נסבל דיכוי של בעלי-חיים, חייבים להתנגד גם לטיפול באמצעות בעלי-חיים. בכוונתי להציג הסבר כזה - כלומר, הצדקה מוסרית לצורות מסוימות של טיפול באמצעות בעלי-חיים. במקביל, צורות מסוימות של טיפול, כך אטען, אינן מוסריות ויש להתנגד אליהן ולשאוף להעלימן.

טיעון פטרנליסטי ל-AAT

קל לראות שחלק משש הפגיעות שצוינו למעלה קשורות ביחס אדנותי לחיה בכך, שיש מי שקובע עבור החיה מה תהיה, כיצד תחיה, שתישלל חירותה וכיו"ב. מובן מאליו שפגיעות מסוג זה מאפיינות לא רק טיפול באמצעות בעלי-חיים, אלא גם אחזקת חיות מחמד בכלל. לכן, אם ניתן להצדיק מוסרית את הקשר האדנותי בין חיה לבעלים, ניתן להצדיק גם חלק מהשימושים הטיפוליים בחיות. בסעיף זה אבחן כיצד ניתן להצדיק מוסרית החזקת בעלי-חיים כחיות מחמד, ואבדוק האם ניתן להכיל את אותה הצדקה מוסרית גם על טיפול באמצעות בעלי-חיים.

במאמר אחר, הצעתי צידוק תועלתני לקשר חיה-בעלים, המסוגל להצדיק מוסרית החזקת חיות מסוימות כחיות מחמד ויצירת קשר פרטרנליסטי עימן. טענתי בעיקרה היא, ששאיפתם של חלק מהדוגלים בשחרור בעלי-חיים ליצור ניתוק חד בין בני-אדם לחיות כדי להימנע מכל קשר אדנותי עימן, היא אולי עקבית מבחינה מוסרית, אך אינה מקדמת את טובת החיות. באשר לחיות מחמד, קשרי חיה-בעלים מסוימים הם באופן כללי טובים, הן לבני האדם והן לחיות. המסגרת הפטרנליסטית של קשרי אדם-חיה מסוג זה היא לכאורה בעייתית בגלל שהיא כרוכה ביחס אדנותי לחיה: מגבילים את חירותה, מעקרים או מסרסים אותה ועוד. אולם, כך טענתי, ניתן להצדיק מוסרית יחסים אלה בכך, שהם יוצרים עולם טוב יותר עבור החיות. מצבה של חיית מחמד הנתונה ביחסים פטרנליסטיים עם בני-אדם מהווה חלופה עדיפה עבורה מאשר חיים בטבע. חייהם של כלבים וחתולים, לדוגמה, ארוכים, בטוחים ונוחים יותר. כלבים וחתולים, ללא ספק, גם מפסידים מחלופה זו – הם אינם חופשיים, הם נתונים להתערבויות ניתוחיות שונות וכד'. מצד אחר, חיות אלה "מפוצות" באמצעות רווחים ארוכי טווח. למשל: הגבלת התנועה, יכולה להאריך את חיי חיית המחמד בגלל הפחתת הסיכון לתאונה, פציעה או לחימה עם חיות אחרות. חיות מסורסות חיות חיים ארוכים יותר ועוד.

הטיעון שהצעתי, המגן על נוהג מסוים ביחס לבעלי-חיים (החזקתם כחיות מחמד), מבוסס על רווחת החיה. טיעון מעין זה מסוגל לסייע לנו להבחין האם מתרחשת התעללות בחיית המחמד, ולכוון מוסרית תהליכי קבלת החלטות ברפואה ווטרינרית: ישנן פעולות פטרנליסטיות, כמו חיסונים, שרק מקדמות את טובת החיה. לעומת זאת ישנן פעולות פטרנליסטיות שאינן מקדמות כלל את טובתה של החיה (למשל קיצוץ אוזניים או זנב). סוג הפעולות הראשון מוצדק מוסרית, והסוג השני פסול מוסרית. רוב הפעולות האחרות שבעלים מבקשים לבצע בחיות המחמד שלהם נעות במרחב שבין שני הקצוות, ויש להעריכן על-פי המיצוע שבין טובת החיה, טובת הבעלים ועל-פי החלופות הקיימות. הפיכתן של חיות מסוימות לחיות מחמד אינה מיטיבה עמן בעליל (כמו חיות בר וציפורים), כך ששיקולי רווחת החיות מחייבים אותנו לאסור על ניסיון להחזיק בחיות אלו כחיות מחמד. עם זאת, על-פי אותם שיקולים, ניתן להניח, כי החזקת חיות המחמד כשלעצמה אין בה כדי לעורר התנגדות, וכי קשר פטרנליסטי, אך לא נצלני בין בני-אדם לבעלי-חיים הוא אפשרי וגם מתממש ביחסים בין בני-אדם לחיות המחמד שלהם.

האם ניתן להצדיק באופן דומה טיפול באמצעות בעלי-חיים? חיות "שירות", כמו כלבי נחייה, משויכות בקלות לקטגוריית חיה-בעלים, כך שיישומים אלה מוצדקים בעיקרון, משום שהם בעצם מהווים הרחבה של היחס בין אדם לבין חיית המחמד שלו. חיים כאלה גובים אמנם מחיר מהכלבים: הם מעוקרים או מסורסים, מאולפים במשך תקופות ארוכות ומבודדים מקרוביהם. אך למרות זאת נראה, כי כלבים מצליחים לתעל את צורכיהם החברתיים אל בני האדם, ואילוף ארוך טווח מסוגל להוות יתרון, בספקו גירויים חשובים (ומענגים) לכלבים אלה. אם האנושות הייתה תומכת בגישה, לפיה כל קשר בין אדם לחיה פסול מעיקרו כולל החזקת חיות בתור חיות מחמד, חיי כלבים אלה בטבע היו ירודים באיכותם (וקצרים הרבה יותר).

תוכניות טיפוליות מסוימות שואפות לרתום את טובת החיה לצורכיהם של בני האדם, למשל דרך "השמת" חיות שננטשו לעבודה טיפולית עם קשישים. במקרים כאלה, אפשר לראות שטיפול באמצעות בעלי-חיים מסוגל להיות מוצדק מתוך שיקולים של טובת החיה (ובכל מקרה מדובר על חיות כמו כלבים וחתולים, שמסוגלות להיות גם חיות מחמד). אבל לא כל טיפול באמצעות בעלי-חיים יכול לקבל הצדקה כזו. קיימות צורות טיפול בנכים המשתמשות בקופים. טיפול כזה מחייב ללכוד את הקוף, לבודדו מלהקתו, לאלפו באמצעות הלם חשמלי ולעקור את שיניו. ברור שעבור חיה כזו, עדיף שלא לבוא במגע עם בני-אדם כלל, ולכן לא ניתן להצדיק מוסרית שימוש שכזה בבעלי-חיים. באותו אופן, אפשר לבחון גם סוגים אחרים של טיפול באמצעות בעלי-חיים: החזקת מכרסמים בפינות ליטוף במוסדות חינוך וטיפול, לתועלתם של ילדים, מטופלים פסיכיאטריים או אסירים, אינה מקדמת כל אינטרס של המכרסם עצמו. חייהם של מכרסמים אלה הרחק מבני-אדם מהווה אפשרות עדיפה עבורם פי כמה מאשר "גיוסם" למטרות טיפול בבני-אדם.

מסקנה הפוכה נגזרת מבחינת השימוש הטיפולי בסוסים (היפותרפיה). רכיבה טיפולית דורשת אילוף ממושך של הסוסים. עצם המגע עם סוסים תובע שימוש ברסן ורתמה. סוסים רבים מוחזקים בתאים קטנים מאוד, והם חשופים להתערבויות רפואיות שונות, כמו סירוס, פעולות שללא ספק יטרידו כל מי שאינו מתייחס לחיות כאל משאב. עם זאת, נניח שבני-אדם היו מנתקים עצמם מסוסים באופן חד מטעמים מוסריים. כיצד יוכלו סוסים להתקיים בעולם אידיאלי כזה? במדינות מסוימות קיימות שמורות המאפשרות לסוסים לשוטט בחופשיות ולהתרבות (בעולם אידיאלי). אולם באזורים רבים אחרים בעולם, הסוסים פשוט ייעלמו.

אני מאמין, שביחס לטיפול באמצעות בעלי-חיים, הצידוק המתייחס לרווחת החיה תקף. עם זאת, צריך להשתמש בטיעון זה בזהירות. העובדה שקשר מסוים בין אדם לחיה מסוג מסוים מוצדק באופן כללי, אינה גוררת בהכרח שכל פעולה בנוגע לאותה חיה מוצדקת גם היא. במקרה של סוסים, לדוגמה, הרעיון שיחסים מסוימים בין אנשים לסוסים מוצדקים, מתוך כך שהם מועילים לסוסים (רכיבה טיפולית, למשל), אינו מצדיק מוסרית את כל השימושים של בני-אדם בסוסים. כך למשל, אין זה מובן מאליו לדעתי, שמרוצים, אימונים או קפיצות ראווה מוצדקים מוסרית, שכן הם כרוכים בכאב וסיכון לפציעה, ועלולים להפחית את תוחלת חייהם של הסוסים ואת איכות חייהם באופן משמעותי. לעומת זאת, רכיבה טיפולית איננה סוג של קשר אדם-חיה שמזיק לסוס. התועלת הכללית עבור סוסים אלה – הם מתקיימים, חייהם בטוחים ונוחים יחסית, והם אינם נתונים להתעללות או ניצול – עולה על המחיר שהם משלמים.

שימוש לעומת ניצול

עד כה טענתי, שניתן להצדיק טיפול באמצעות בעלי-חיים כאשר מדובר בכלבים וסוסים בגלל טובת החיה, אך שימוש בחיות אחרות אינו יכול להיות מוצדק באופן דומה. מכרסמים, קופים, זוחלים וציפורים אינם מפיקים תועלת כלשהי משילובם בתוכניות טיפוליות בבני-אדם, ועל כן לא ניתן להצדיק את השימוש בהם באמצעות טיעון הפונה לטובת החיה. האם ניתן להצדיק באופן אחר (באופן שאינו פונה לטובת החיה) את השימוש בחיות הללו למטרות טיפוליות? בחלק זה אדון (ואדחה) שני צידוקים אפשריים מסוג זה.

הצידוק הראשון גורס, שלחיות אין מעמד מוסרי כלל. על-פי המצדדים בטיעון זה, אין הבחנה ממשית בין חיות לאובייקטים (אצל הפילוסוף דיקארט, המזוהה עם תפישה זו, חיות אינן חשות בכאב כלל). מאחר שלחיות אין מעמד מוסרי, כל פעולה שבה הן מעורבות (כולל טיפול באמצעות בעלי-חיים) מותרת מבחינה מוסרית. נכנה צידוק כזה צידוק "קרטזיאני". הצידוק השני, מפתח את הצידוק הקרטזיאני. על פי צידוק זה, פעולות מסוימות ביחס לחיות ראויות לגינוי (בניגוד לעמדת דיקארט). הגינוי אינו קשור בחיות ובסבלן, אלא לאופן שבו פעולות מסוימות המתבצעות בבעלי-חיים מגדירות את המבצע של אותן פעולות כאדם לא מוסרי. לדידם של האוחזים בגישה זו, אם אני מתעלל בכלב, למשל, הבעיה אינה קשורה לכך שהכלב הוא ישות שאסור להתעלל בה, אלא שההתעללות מגדירה אותי כאדם אכזר, ועל כן אני נדרש להימנע ממנה. זוהי עמדה המקושרת לקאנט. אצל הקרטזיאנים, לא תתעורר בעיה ביחס לכל סוג שהוא של טיפול באמצעות בעלי-חיים, מאחר שעבורם, חיות אינן יותר מאשר אמצעי המשרת מטרה. הקאנטיאנים מסכימים עם הנחה זו, אך מוסיפים הסתייגות, שהתעללות או התאכזרות לא תהווה חלק מהטיפול (לקרטזיאנים עקביים לא תהיה בעיה עם התאכזרות לחיות המשמשות לטיפול, אם נראה שהן תורמות מבחינה טיפולית לאנשים.) לפנינו שני צידוקים אפשריים לטיפול באמצעות בעלי-חיים שאינם מתייחסים כלל לטובת החיה. האם ניתן להשתמש בהם כדי להצדיק טיפול באמצעות בעלי-חיים כמו מכרסמים, ציפורים וזוחלים?

אין טעם לבזבז זמן רב על עמדות אלו בצורתן המקורית בהקשר הנוכחי. קשה להעלות על הדעת שמטפלים באמצעות בעלי-חיים יאמצו גישה, שלפיה ניתן לעשות הכול לבעלי-חיים (דיקראט), או שיש להימנע מאכזריות לבעל החיים לא בגלל החיה, אלא מעצם משמעותה של ההתאכזרות ביחס למתעלל (קאנט). אבל ישנם ניסוחים רכים יותר, לפחות של העמדה השנייה, שאנו צריכים לשקול. התומכים בטיפול באמצעות החיות הללו, ינסו להגן על הרעיון שמותר להשתמש בחיות, אפילו אם רווחתן תינזק, כל עוד לא התרחשה התעללות. הם יטענו, כי שימוש כזה אינו נחשב לניצול, בנוסח: "אנו משתמשים בחיות הללו, אך איננו מנצלים אותן". כדי לבחון טיעון זה, עלינו לברר האם ניתן להבחין באופן משמעותי בין ניצול לבין שימוש. ההבחנה בין שימוש לבין ניצול והאופן שבו הבחנה זו משפיעה על מעמדו המוסרי (או חסרונו המוסרי) של טיפול באמצעות בעלי-חיים, היא לב לבו של מאמר זה.

אבחין כעת בין שימוש לבין ניצול. אנו בדרך כלל "משתמשים" בחברים ובמכרים שלנו כדי שיתמכו בנו רגשית או פיזית. אנו "משתמשים" באנשים אחרים בשל היכולות, הידע וכוח העבודה שלהם. מאחר שיחסים אינסטרומנטאליים מסוג זה הם חלק מקובל ונחוץ בחיים, ההבחנה המוסרית הרלוונטית אינה בין אינסטרומנטליזציה לבין אי-אינסטרומנטליזציה, אלא בין שימוש לבין ניצול. קאנט ניסה (ונכשל) להבחין בין השניים. הוא גרס, שבמקרים מסוימים מותר להתייחס לאדם אחר כאל אמצעי, אך אין זה מוסרי להתייחס לאדם כאל אמצעי בלבד. עמדה זו מעורפלת, מאחר שהיא נשענת על מניעים אישיים הניתנים בקלות לתמרון ורציונליזאציה. אנשים בהחלט מסוגלים לנצל אחרים, ובו-בזמן, לשבח את עצמם על ויתורים מזעריים שעשו לתועלתו של הצד המנוצל.

ניתן לנסח בצורה פשוטה מאוד את ההבחנה בין שימוש לניצול. ראובן משתמש בשמעון כאשר ראובן תופס את שמעון כאמצעי לקידום רווחתו הכלכלית (או אחרת). לעומת זאת, כאשר ראובן מתכוון לנהוג באופן הפוגע באופן משמעותי ברווחתו של שמעון על מנת לקדם את רווחתו שלו, מדובר בניצול.

מה פירוש "פגיעה משמעותית"? פגיעה משמעותית היא פעולה שמקצרת את חייו של הצד המנוצל, פוגעת בבריאותו, מגבילה את חרותו , פוגעת בכבודו (זנות למשל), בולמת את הפוטנציאל שלו באופן שיטתי (עבודת ילדים למשל) או חושפת אותו לכאב או לחיים גרועים (לתבוע עומסי עבודה בלתי אנושיים וליצור בכך עבדות אנושית, למשל). יתר על כן, ניצול מעיד, בדרך כלל, על חוסר הסכמה מהצד המנוצל (או הסכמה המבוססת על בחירה מוגבלת מאוד או בחירה בין אפשרויות בעייתיות במיוחד). ניצול גם קשור ליחסי כוח לא שוויוניים או ליחסי תלות גלויים או סמויים, המוטים לטובת הצד המנצל באופן ממוסד ושיטתי.

כדי לוודא שראובן אינו מנצל את שמעון, אלא רק משתמש בו, על ראובן לפעול באופן המקדם בצורה ניכרת את רווחתו של שמעון,אפילו כשפעולות אלה אינן עולות בקנה אחד עם תועלתו של ראובן. אין זה אומר כי ראובן אמור להפוך לחסר היגיון או לאלטרואיסט. אני מציג כאן אופן התייחסות שדרכו יכול ראובן לדעת בבירור שהוא אינו מנצל את שמעון. יחד עם זאת, אני ער לכך, שלא תמיד אנו יכולים להיות משוכנעים לחלוטין שאיננו מנצלים את הזולת. אנשים בדרך כלל אינם יודעים בבירור שהם אינם מנצלים אחרים. אבל עמימות מסוימת במקרה זה היא מצב שאני מקבל (כל עוד אדם אינו מצוי במצב שבו ברור לו לחלוטין שהוא מנצל מישהו).

כיצד, אם כן, ניתן לדעת האם מישהו נמצא ביחסים שהם נצלניים בבירור? בדרך כלל, אתה מנצל ישות אם יחסיך איתה מועילים לך ומזיקים לה. לדוגמה, אם אני מקנה לישות חיים נוחים, שבהם אין היא חווה התעללות, אך אני מתכוון להרגה כשהיא צעירה מאוד, היחסים הם נצלניים בעליל. לעומת זאת, אם אני מתכוון להמיתה רק לכשתזדקן או תחלה, כאשר אי אפשר כבר יהיה לרפאה, איני מנצל אותה, וזאת למרות שלא אנהג באופן דומה בבני-אדם. סיבה זו מסבירה מדוע יחסי חיה-בעלים יכולים שלא להיחשב נצלניים (על אף שהם כרוכים בשימוש), ומדוע לא ניתן לומר דבר דומה ביחס לפיטום אווזים או גידול בקר לבשר. איני טוען כי ההבחנה בין שימוש לבין ניצול היא תמיד פשוטה, ואכן, האתיקה העוסקת בבעלי-חיים מציגה מקרים מעורפלים רבים. אולם השיקולים המנחים אותנו באשר להחלטות בנושאים אלה אינם מעורפלים כלל, ופעמים רבות מצביעים על תשובות פסקניות.

נוכל להעריך עתה את טיעון הנגד שהצגתי, לפיו אנו רשאים להשתמש בבעלי-חיים כל עוד איננו מתאכזרים אליהם. טענתי, שניתן לעשות שימוש בחיות אך לא לנצל אותן, וניסיתי להבהיר הבחנה זו. מההסבר למעלה עולה, שעצם השימוש בחיות כמו מכרסמים, ציפורים וזוחלים מהווה ניצול שלהם. כשמדובר בטיפול באמצעות בעלי-חיים, פירוש ההבחנה הוא שבכלבי שירות נעשה שימוש אך לא ניצול, מאחר שרווחתם מקודמת באמצעות קשר זה. לגבי מכרסמים, נחשים, ציפורים, דולפינים באקווריום או קופים, המרוויחים מעט, אם בכלל, וכנראה מפסידים הרבה מטיפול כזה, לא ניתן לטעון זאת. שלא כמו סוסים או כלבים, יצורים אלה מסוגלים להתקיים בקלות בטבע, וכאשר הופכים אותם לאמצעי טיפולי, החופש שלהם וצורכיהם החברתיים נפגעים באופן קיצוני. בניגוד לטענות מתנגדיי ההיפותטיים, שימוש בבעלי-חיים אלה כחלק מטיפול, מהווה ניצול ולא שימוש, ועל כן הוא פסול מוסרית.

שתי התנגדויות

ברצוני להוסיף שני טיעוני נגד לקביעות המפורטות למעלה. הראשון מביניהם הוא, שאני ממעיט בערכו של המחיר שסוסים וכלבים משלמים על עצם הימצאותם בחברת בני-אדם. השני קשור לטיעון האי-קיום, שעליו התבססתי כאשר טענתי, כי כלבים וסוסים מרוויחים מעצם הקשר עם בני-אדם, בכך שהוא מאפשר להם להתקיים. ברוב המדינות, יש סבירות נמוכה שכלבים וסוסים יוכלו להתקיים מחוץ לקשר עם בני-אדם, ועל כן ביטול קשר כזה יוביל להפחתה קיצונית במספרם. מטפל באמצעות בעלי-חיים יכול אם כן לבחור לגדל מכרסמים מסוג מסוים לשם שימוש במפגשים טיפוליים, בטענה, שבדומה לסוסים וכלבים, חיות אלה "מרוויחות" את עצם קיומן כתוצאה ממערכת יחסים זו (שכן אם לא היה למטפל רצון לטפל באמצעותן, הוא לא היה מגדל אותן מלכתחילה). מדוע, אם כן, אני מצדיק יחסים מהסוג הראשון ופוסל את אלה מהסוג השני?

אפתח בטיעון הראשון. נבחן שתי גרסאות לעולם האידיאלי שאותו מציגים הדוגלים בשחרור החיה. האחת, מבוססת על ניתוק כל קשר תועלתני או מוסדי בין בני-אדם לבעלי-חיים ("hands off"). על-פי גישה זו, יכול להתקיים מגע בין האדם לחיות, אך לעולם לא באמצעות כפייה על החיות. בעולם כזה, יחסי חיה-בעלים לא יתקיימו כלל. ייתכן שאנשים ייקחו חיות פצועות לתקופות קצרות, או, במידה שיוכלו לספק את המרחב הנדרש, יאפשרו לחיות להתרבות ללא הגבלה בבתיהם. בעולם כזה לא יהרגו חיות כדי לאכול את בשרן או לעשות שימוש בעורן; ולא ישתמשו בהן כדי להשיג ביצים וחלב. לכל אלה יתאפשרו חלופות חלבוניות, מאחר שטבעונות תהפוך לחובה. עולם אידיאלי כזה כרוך בצמצום משמעותי של אוכלוסיות החיות הללו, בשל היעדר תמריץ כלכלי להרבותן. עם זאת, החיות הקיימות יחיו חיים ללא הפרעה בשמורות (גני החיות יבוטלו).

עולם אידיאלי אחר, מחמיר פחות מהראשון, נראה כך: חיות אינן נהרגות כדי לספק אינטרס אנושי (קולינארי, מדעי, או בידורי); מוצעים תחליפי חלבון ומודלים חלופיים למחקר; פעילויות כמו צייד או דייג נאסרות על-פי חוק וגני החיות אינם קיימים עוד. עם זאת, בעלי-חיים עדיין יחיו עם בני-אדם בקשרים שיקדמו אינטרסים אנושיים מסוימים. חיות יגודלו על ידי בני-אדם כדי להשיג חלב וביצים, ולכשימותו ייעשה שימוש בבשרן ובעורן. בני-אדם יגדלו חתולים, כלבים וסוסים, ופירוש הדבר הוא, שאלה יעברו עיקור או סירוס, יחוסנו ו/או יאולפו. החיות יתוחזקו היטב ויחול איסור על ניתוחים קוסמטיים מסוימים.

אני טוען שהעולם האידיאלי השני טוב יותר עבור החיות מאשר הראשון. בעולם האידיאלי השני יחיו מיליוני חיות שלא יחיו כלל בראשון. איכות החיים של החיות הללו תהיה טובה, והן לא ייתפשו כאמצעים בלבד. אלה מאיתנו השואפים לשקם את מעמדם של בעלי-חיים, אמורים לחתור וליצור עולם מסוג זה. בכך לא טענתי כמובן, שכל פעולה הנעשית לכלבים ולסוסים היא מוצדקת. אולם אני טוען, שיחס פטרנליסטי בין אדם לחיה אינו פסול כשלעצמו, והוא מוצדק במקרה של בעלי-חיים המפיקים תועלת מיחסים כאלה. המחיר המוסרי של קבלת עמדה זו היא הצדקת השימוש במתגים, רסנים וניתוחים פולשניים מסוימים. ההצדקה היא למעשה בכך, שהמחיר המוסרי שהעולם האידיאלי מהסוג הראשון תובע גבוה יותר - והוא יוביל לעולם שבו חיות כאלה לא יהיו קיימות כלל.

לגבי הטיעון הנוגע לאי-קיום, יש לבחון מתי הוא מוצדק (כלומר, מתי סביר להצדיק שימוש בישות כלשהי דרך הטענה שהיא מרוויחה מעצם זה שהביאו אותה לעולם). הבאת ישות לכדי קיום, כשלעצמה, אינה בהכרח מיטיבה עמה (שכן אפשר להביא ישות לעולם כדי להתעלל בה). שני שיקולים נוספים צריכים להיבחן לפני שאפשר יהיה להסיק כי הבאת ישות לכדי קיום מיטיבה עמה. תחילה, השיקול האיכותי: אם ניתן לנבא כי חייה העתידיים של הישות יהיו ירודים באיכותם בצורה משמעותית, הבאתה לכדי קיום אינה מיטיבה עמה. דוגמה ברורה לכך היא הארכת חייו של אדם תוך כדי עינוי מתמשך. השיקול השני הוא "טלאולוגי": ישנן צורות חיים מעוותות, אפילו אם החיים עצמם סבירים באיכותם. לדוגמה, הבאת אנשים לעולם כדי להשתמש באיבריהם (בעוד שמספקים להם קיום איכותי סביר), היא פעולה מעוותת מבחינה מוסרית משום שהיא מטילה על החיים תכלית פסולה. על כן היא מהווה פגיעה "טלאולוגית".

מכרסמים, ציפורים, זוחלים, דגים וקופים, אינם בסכנת הכחדה, ועל כן אינם זקוקים לעזרת בני האדם כדי להתקיים. טיעון הנגד לקביעה זו היה, שהבאת חיות אלה לכדי קיום בתור חיות טיפוליות מיטיבה עמן. בתגובה לכך, אני מודה שמטפל באמצעות בעלי-חיים אינו בהכרח מתעלל במכרסם. ייתכן שחייו של המכרסם נוחים ושצורת חייו אינה מעוותת (בדומה לאופן שבו משקים תעשייתיים מסוימים מעוותים את חייהם של בעלי-חיים). עם זאת, כאשר שוקלים באופן אמיתי את רווחת החיה הטיפולית המסוימת נראה, כי מוטב לה אם תשוחרר לחופשי לאחר שהובאה לידי קיום על ידי המטפל. כך שאם אכן טובתה של החיה חשובה למטפל ההיפותטי שבו אנו דנים (הטוען שהוא מועיל לחיות טיפוליות דרך הבאתן לעולם), הוא אמור להביאה לעולם, ולשחררה מיד.

טיעון מבוסס-ניצול לטיפול בעזרת בעלי-חיים

ייתכן שאלה התומכים בטיפול באמצעות מכרסמים, קופים, זוחלים וציפורים יודו עתה כי סוגים מסוימים של טיפול באמצעות חיות אלה הם נצלניים, אך יטענו כי מהבחינה המוסרית מותר לנצלן. מציגי טיעון זה נאמנים למעשה לקונצנזוס הרווח במדינות רבות: החיות ראויות להתחשבות מוסרית מסוימת, ופירוש הדבר, שיש למנוע התאכזרות לחיות. עם זאת, אין כל מניעה לנצל חיות למטרות שונות, כולל שימוש טיפולי. מציגי טיעון זה יאמצו מבחינה מעשית גישה המדברת על "דרגות" של מעמד מוסרי: יש להתחשב בחיות בדרגה מוסרית המצדיקה מניעת התעללות בהן, אך אינה מספיקה כדי לאסור על ניצולן.

עם זאת, לא ניתן לקבל את גישת ה"דרגות". ראשית, קיימות ביקורות משמעותיות בספרות על עצם היכולת להגן על דרגות בנוגע למעמד מוסרי. יתר על כן, המאפיינים המוסריים היוצרים את ההתנגדות לניצול של בעלי-חיים, חופפים למאפיינים המופיעים כאשר אנו מגנים ניצול של בני האדם. לא נראה סביר לקבלם כרלוונטיים במקרה של בני-אדם, ולראותם כבטלים במקרה של חיות. זאת ועוד, בבסיס הניתוח שהוצע למעלה למושג "ניצול", מקושר סוג כזה או אחר של אכזריות: פגיעה ממשית ושיטתית בישות אחת כדי לקדם ישות אחרת. כך שההבחנה בין ניצול (מותר) לבין אכזריות (פסולה) אינה עומדת במבחן.

פירוש הדבר הוא, שכאשר קידום האינטרסים של בני האדם גורר סבל של חיות, לא ניתן לאפשר לאינטרסים אלה לבטל כך סתם את המחויבות להימנע מיצירת סבל, ולהניח שאין בכך בעיה. במקרים של התנגשות בין אינטרסים (בין חיות לאנשים ובין אנשים לבין עצמם), עולה דרישה ברורה לתכנן ולהעמיד חלופות אפשריות לניגודי אינטרסים אלה. ניתן לעקוף רבים מניגודי האינטרסים בין אדם לחיה דרך חלופות כאלה, כך שניתן לספק את צורכיהם של בני האדם באופן משמעותי מבלי לפגוע ברווחת החיות.

כך למשל, אין צורך לנצל חיות כדי להשיג ביצים או חלב, וכלל דומה חל גם על שימוש טיפולי בחיות. קיימים לא מעט טיפולים יעילים שאינם מנצלים חיות. יתר על כן, מאחר שמאמר זה מצדיק סוגים מסוימים של טיפול באמצעות חיות (סוגים המשתמשים בכלבים, חתולים וסוסים), הרי שאם מבחינה טיפולית, עדיף שימוש בבעלי-חיים, ניתן לבצע טיפול כזה באמצעות כלבים, חתולים או סוסים. יהיה זה מאולץ לטעון, שהערך המוסף הכרוך בשימוש במכרסמים או בציפורים דווקא (על פני שימוש בכלבים, למשל), הוא בדרגה כזו המצדיקה את ניצולן של אותן חיות.

שתי התנגדויות נוספות

הטיעון אותו העליתי ביחס למחויבות המוסרית לעקוף את ניגוד האינטרסים בין בני-אדם לבעלי-חיים, ישים גם להתנגדויות של "הסוגנים" – Speciesists) - הדוגלים במתן זכויות יתר על-פי שייכות לסוג/זן ביולוגי מסויים: דהיינו, על פי שייכות למין האנושי) או התנגדויות תועלתניות (utilitarian). הסוגנים יטענו, שמכיוון שהאינטרסים של בני האדם חשובים יותר מאלה של בעלי החיים, הרי שסוגים שונים של ניצול (כמו טיפול המשלב מכרסמים, ציפורים, דולפינים, זוחלים וקופים) קבילים מוסרית. אך השאלה אינה אילו אינטרסים חשובים יותר, אלא האם ניתן לעקוף ניגוד אינטרסים מסוים. ומשום שניתן לעקוף קונפליקטים אלה, כפי שטענתי למעלה, גם הסוגנים צריכים להתנגד לצורות טיפול נצלניות.

תועלתנות היא עמדה פילוסופית הטוענת (אם לתמצת), שמוסריותו או אי- מוסריותו של מעשה קשורה לתוצאתו בעולם - האם הוא הופך את העולם לטוב יותר מאפשרויות פעולה אחרות. התנגדויות תועלתניות למסקנתי למעלה טוענות, כי הטוב הכללי בעולם שבו מותר להשתמש בצורות נצלניות של טיפול באמצעות בעלי-חיים, עולה על הטוב הכללי בעולם שאין בו אפשרויות טיפוליות כאלה. כאן יתפצלו התועלנים לתת-עמדות שונות בכפוף להבנתם את המושג של "הטוב הכללי". אבל אם טיעוני למעלה נכון, אין צורך להיכנס כאן להבחנות דקות: כדי להגדיל את התועלת הכללית אין צורך לפגוע באינטרסים. הרווחים הטיפוליים עבור בני-אדם ניתנים להשגה ללא ניצול. לכן, הימנעות מצורות מסוימות של טיפול אינה מפחיתה את הטוב הכללי.

לסיכום: סוגי טיפול המתבססים על כלבים וסוסים מקדמים את רווחתן של חיות אלו, ולא רק עוזרות למטופל. החיים לצד בני האדם תובעים מכלבים ומסוסים מחיר, אך תחת חסותם של בעלים אחראים חייהם נוחים ובטוחים. עולם אשר בו מתקיימות התמחויות טיפוליות כאלה עדיף ברמת-העל עבור כלבים וסוסים על פני עולם שהן אינן קיימות בו. עובדה זו מספקת צידוק מוסרי רחב לטיפול המבוסס על כלבים וסוסים. מצד שני, מכרסמים, ציפורים, קופים, זוחלים ודולפינים אינם מרוויחים דבר מכך שהופכים אותם לחיות טיפוליות, ולפיכך טיפול המשתמש בהן הוא נצלני. מאחר שהאינטרסים האנושיים יכולים לזכות בקלות במענה גם ללא ניצולם של ישויות אלו, המסקנה המוסרית היא שיש לבטל צורות טיפול אלו.

מתוך אתר מ.ר.ח.ב

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008