יום ג' 21/11/2017 | 6:19
 
 
 
 
 > שנה טובה גברת שיין

מאת: יעל זולדן

כדי להתפרנס בתקופת האוניברסיטה, עבדתי בטלמרקטינג.

החדר המה בני אדם, והיה מחולק על ידי מחיצות קטנות ודחוס בצעירים כמוני. אספנו תרומות לכמה ארגוני חסד, והיינו מתקשרים לאנשים על פי רשימה קבועה, לרוב בזמן הפסקת הצהריים שלנו. בקולות עליזים ונעימים, יצרנו קרבה מזויפת עם האדם התמים מצידו השני של הקו. הקראנו בקלילות מתוך תסריט-שיחה מוכן מראש, הזכרנו לאנשים את תרומתם בשנה שעברה ושאפנו להגדיל אותה.

כדי שלא להישמע משויכים למגזר מסוים, כל הבנות התבקשו לומר ששמן הוא רחל כהן וכל הבנים כינו את עצמם דוד לוין. זאת הייתה קומדיה מגוחכת, אולם ככה עשו את זה, וכל מי שהצליח להשיג תרומה גדולה היה מקבל בונוס - ואני רציתי את הבונוס הזה.

'פרידה שיין' היה השם הבא ברשימה, ובזמן שהמתנתי לתשובה, שיננתי בלבי את נוסח תסריט-השיחה המוכן. הטלפון צלצל בקול חד.

"הלו?" קול צרוד, שנראה שלא רגיל לדבר הרבה, רעד בצידו השני של הקו.

"שלום לך גברת שיין! מדברת רחל כהן", זימרתי בקול צלול כמו קריסטל ומזויף לא פחות. "מה שלומך היום?"

"בסדר גמור", היא ענתה בזהירות במבטא מזרח-אירופאי כבד שהכרתי טוב כל כך מהסבים והסבתות שלי. שמעתי כיצד שנים ארוכות של הרגלי נימוסים ממלאים את תפקידם כשהיא הוסיפה, "ומה שלומך את?"

"בסדר, תודה", עניתי במהירות. "כמו שאמרתי, קוראים לי רחל כהן, ואני מתקשרת בשביל..."

"רחל מי?" היא עצרה אותי.

"רחל כהן" עניתי בקול ברור ורם, למקרה שלזקנה המסכנה יש בעיות שמיעה. ואז, מכיוון שלא רציתי לסטות מהנוסח המוכן, המשכתי, "ואני מתקשרת בשביל..."

"רחל כהן", היא אמרה בקול תוהה, "מצטערת אבל אני לא מכירה אף רחל כהן ואני... אה! רגע, רק רגע, רחל! כן, נראה לי שאני זוכרת אותך, רחל הקטנה! לא שמעתי ממך כבר כל כך הרבה זמן!"

ואז בחמימות שלא הגיעה לי, "רחל מתוקה, מה שלומך?"

"טוב, תודה", עניתי בזהירות, כשאני מנסה לחשוב כיצד להתקדם מנקודה זאת ולחזור לתסריט המכירה. "אז בכל אופן, אני פשוט התקשרתי כדי..."

"כמובן, אני יודעת למה התקשרת מותק", היא אמרה בצחקוק. "פשוט התקשרת 'צו בענטש מיר א...' לאחל לי שנה טובה. אך, רחל, תמיד היית ילדה כל כך טובה."

הסתכלתי על תסריט-השיחה, אבל לא מצאתי בו שום עזרה. לא ידעתי מה לומר

 

לרגע הזדעזעתי. תמיד הייתי ילדה כל כך טובה? לא נראה לי.

הסתכלתי על תסריט-השיחה, אבל לא מצאתי בו שום תועלת. לא ידעתי מה לומר.

"כבר המון זמן שלא שמעתי ממך". המשיכה גברת שיין בשמחה. "כבר המון זמן שאני לא שומעת מאף אחד, עד שאת התקשרת. ואני פשוט יושבת כאן ומסתכלת מהחלון. אני יודעת שזה טיפשי, יש כל כך הרבה מה לעשות לפני החגים ואני סתם יושבת!"

קולה המשיך עוד ועוד כמו מים עולזים המשתחררים מסכר, ואני דמיינתי את הדירה שלה עם כיסאות עץ כהים הניצבים על רגליים מגולפות בעדינות, וספת קטיפה חומה ודהויה ומפיות תחרה קטנות. ראיתי בדמיוני את התמונות היקרות בגווני חום-לבן והרחתי את ריחם של חפצים נקיים אך לא בדיוק מאווררים.

"אז מה איתך רחל? מה שלום אמא שלך? מה עם סבתא?"

יכולתי לשמוע את ההתלהבות בקולה, עד כמה היא שמחה בשיחה, והרגשתי שבא לי לבכות. במקום זה, הושטתי את ידי אל תסריט-השיחה המוכן ודחקתי אותו ממני והלאה.

"אני בסדר גמור, גברת שיין", אמרתי כשאני נשענת לאחור במושבי ומכניסה חמימות לקולי. "אני בסדר, ואמא שלי בסדר וגם סבתא שלי. מצטערת שכל כך הרבה זמן לא התקשרתי."

"חמודה! אל תתנצלי, את עסוקה! כל הצעירים עסוקים מאוד."

"כן, עסוקה", הסכמתי. "אבל לא עסוקה עד כדי כך, ופשוט לא יכולתי לחכות עוד יום אחד בלי לאחל לך שנה טובה."

"וגם לך!" היא אמרה במהירות. "הייתי צריכה להגיד קודם! שנה טובה לך ולכולם, בריאות ואושר, ונחת. שנה של 'אלעס גוט', כל הדברים הטובים!"

"אמן, גברת שיין", אמרתי.

"ושנה מלאה בחברים טובים כמוך!" היא הוסיפה.

"אמן!" אמרתי שוב, מבוישת.

דיברנו עוד כמה דקות על מתכונים לראש השנה וכמה מהר השתנה מזג האוויר, ואחר כך נפרדנו. במשך כמה רגעים בהיתי מהורהרת בשפופרת, וחשבתי על בדידותם הבלתי נסבלת של האנשים המבוגרים, וכמה שאנחנו לא מבינים את גדולתן של מחוות קטנות. ואז לקחתי את רשימת המספרים, העתקתי בזהירות את מספר הטלפון שלה על דף והכנסתי לכיס.

כדי להתקשר שוב בפעם אחרת.

מתוך אתר aish

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008