יום א' 24/09/2017 | 22:09
 
 
 
 
 > מוסדות ציבור בירושלים

מאת: רפי כפיר
דואר לירושלים

שירותי הדואר הציבוריים התחילו בירושלים בשנות ה – 40 של המאה ה – 19, כאשר הראשון היה שירות הדואר הפרטי של החברה המסיונרית הבריטית, והשני היה שירות הדואר של הפחה.  הדואר הבריטי הגיע אל העיר ויצא ממנה פעם בחדש, ואילו התורכי פעל כל שבוע, אבל היה מאד בלתי אמין.
שירות דואר מסודר יכול היה לפעול בשני תנאים:
הראשון: שירות אניות מסודר לנמל יפו.
השני: דרך בטוחה מיפו לירושלים.
בשנות ה – 40 של המאה ה – 19 שירות הספינות ליפו היה תקין, אבל משם לירושלים חייב היה הנמען לדאוג להעברת המכתב.
יהודי ירושלים היו תלויים בכספים שהגיעו מחו"ל, ובעלי האניות כתוצאה מבעית ההובלה היבשתית, סרבו לקחת איתם כסף.
חיים המבורגר בספרו שלשה עולמות מספר שגם ההובלה הימית היתה בעיתית וכך הוא כותב:
"וזה דבר הבאת הכסף:  כל הכספים שנקבצו מכל העיירות והמדינות שבחוצה לארץ על ידי הגבאים שבכל אתר ואתר לשם א"י לקופת ר' מאיר בעל הנס, היו שולחים פעם אחת בשנה או פעמיים בשנה, ע"י שליח מיוחד לקושטא.  ובעת שהוגבל הזמן לשלוח הכספים, הודיעו להרב ישעיהו ברדקי שביום פלוני יסע השליח עם הכספים לקושטא, כדי שהוא ישלח ציר מיוחד לקושטא לקבל את הכסף מיד השליח ולהביאם לירושלים, משום שהגבאים בחוצה לארץ לא רצו לקבל עליהם אחריות הים  אז נשלח המוביל מירושלים לקושטא להביא את הכסף."
את התקופה הזו מתאר גרייבסקי בחוברת ז' של "זכרון לחובבים ראשונים":
"בימים ההם כשהדרכים היו בחזקת סכנה, לא קבלה הפוסטה שום משלוח כסף שהוא להוליכו מיפו לירושלים, ומכתבי הכסף או מכתבי הערך שנשלחו מחו"ל נשארו מונחים בפוסטה ביפו.  פחדה הפוסטה לקבל עליה אחריות הדרך, ורק שלחה הודעה לבעל המכתב, והוא נאלץ לשלוח את ההודעה הזאת חתומה לאחד הסוכנים ביפו, והלה המציאו לו על ידי הזדמנות.  רק מכתבים פשוטים היתה מוליכה ומביאה ע"י שליח מזוין רוכב על סוס, כי עוד טרם היו עגלות בירושלים, וגם זה רק פעם בשבועיים כאשר באה האניה לחוף יפו.

מוביל הפוסטה היה אז "אבו עבדללה" איש גיבור, רם קומה ורחב כתפיים, כלי נשק בחגורתו ושוט ברזל בידו.  הוא הטיל מורא על כל סביביו, ביחוד על הערבים ועל הפלחים אשר פגע בדרכו, ויראו לגשת אליו בעת נסעו בפוסטה הרשמית."
בשנת 1837 קיבלו צרפת ואוסטריה זיכיון לקיום בית דואר בעריה האסיתיות של האימפריה העותומנית, אבל לירושלים הם הגיעו רק בשנות ה – 50, וגם הם, בתחילת הדרך, סרבו להוביל כסף מיפו לירושלים.  למעשה הדואר האוסטרי היה היעיל והטוב, ואילו הצרפתי כמעט שלא היה קיים, למעט לשירות הקונסוליה הצרפתית עצמה.
גם לתורכים היה שירות דואר, ועל יעילותו של זה כותה "החבצלת" משנת 1885:
"ובימים האלה החלה הפוסט העותומנית להביא משלוח כסף ושטרות ירושלימה, ולדאבון לבב היתה ההתחלה קשה מאד, כי רוב המכתבים אשר נמסרו לבעליהם חתומים בחותם כראוי, נפתחו לעיני פקיד הפוסט או בידיו ממש, ונמצאו ריקים באין כסף."

את בית הדואר האוסטרי מתאר "לונץ" ב"לוח א"י" וכך הוא כותב:
"ובית פקודת הפוסט האוסטרי, אף על פי שהיה הפוסט העיקרי, ועל ידו באו המכתבים מכל ארצות תבל, היה מראהו דל ושפל מאד, וגם בפנימיותו לא היה אף החצי מכל המערכות והסדרים הטובים הנמצאים בו כהיום (כלומר בתחילת המאה ה – 20.).  ואם נשווה לנגד עינינו את הפוסט האוסטרי הנוכחי וסדריו, לעומת מצב הפוסט וסדריו בעבר, אז נוכל לברך: "ברוך משנה עיתים ומחליף הזמנים".
הפוסט היה אז ברחוב הצר של הארמנים, בבית קטן, שכעת בו סניף רובע היהודים של הפוסט התורכי, ולא היה אלא רק מנהל ועוזר אחד.
(נושאי מכתבים לא היו כלל) ….קבלת המכתבים היתה קשה מאד, כי החייל מוליך הפוסט היה מגיע לירושלים בשעה השלישית ביום, ומפני מיעוט הפקידים, ערך הסידור וההכתבה כשתיים שלש שעות, ויושבי העיר שהיו צמאים לקבלת מכתב, נאספו בינתיים לרחוב הצר הזה לחכות לרגע היפתחו, ויעמדו צפופים ודחוקים משך שעתיים או יותר.
ולא פעם או שתיים הוכרח הקהל הזה לתת כבוד ולפנות דרך לגמלים טעונים משא העוברים דרך הרחוב, או להרכין את ראשם עד מתחת למשאות הטעונים עליהם. וכאשר נפתחו דלתי הפוסט, הועמד סורג של עץ, והמנהל קרא את המכתבים לפי סדר ה – א' ב' , וכמובן גדלה אז המהומה והדוחק עד למעלה מהראש, משך שתי שעות עד שעת הצהרים שאז נסגרו דלתותיו."
 
בית ספר למל

בית הספר המודרני הראשון לבנים שנוסד בירושלים היה בית הספר על שם האציל האוסטרי- יהודי שמעון למל. יסדה אותו ביתו עליזה ליפט הרץ, על מנת להציב לאביה מצבה לאחר מותו. מטרת המוסד כפי שהיא עצמה כתבה היתה:
"מקום בו ילמדו ילדי ישראל מנעוריהם ללכת בדרכי ה', לשמור מצוותיו ולאהוב את המלאכה המחיה את בעליה, להרגילם בשחרות ימיהם להתהלך מישרים בחברת האדם, ולאהוב את ארץ מולדתינו, ארץ אוסטריה, הרמה והנישאה מדור דור."
היא רצתה לזכות את ילדי ישראל בחינוך טוב, ובאהבה והכרת טובה לארץ מולדתה, שרוב האשכנזים בירושלים חיו תחת חסותה.
לצורך הקמת המוסד שלחה שליח מיוחד לירושלים. שמו היה דר' אוגוסט פרענקעל, רופא, משורר וסופר, מראשי הקהילה היהודית בוינה.

 

 

 

לפני בואו שלח פרענקעל מכתב בשם "קול מבשר", בו הוא מפרט את תכניותיו באשר לאפיו ויעודו של המוסד החדש. וכך כתב (מתוך "100 שנה בירושלים" – ישעיהו פרס):
"בית מחסה לילדים הוא כמו פרוזדור לטרקלין בית הלימוד. שמה יבואו ילדים בעודם באיבם, בלתי נכונים עוד ללכת לבית ספר, ילדים בני שלש, ארבע , חמש או לכל היותר שש שנים. הילדים או הילדות יובאו בבוקר אל בית המחסה, ויותנו תחת יד מלמד או מלמדת להועיל, אשר ישימו עיניהם עליהם, לבל יאונה להם כל רע, ושמה ישבו תחתם עד בוא השמש. לעת אוכל בצהרים יותן להילדים ארוחה אחת לשובע, גם חליפות בגדים ללבוש, אחת לימי הקיץ ואחת לימות הגשמים.
ואחרי כי הילדים עוד רכים ולא יעצרו עוד כוח ללמוד דברים נעלים מהשגתם אשר יחלישו גופם, לכן ישים המורה את ליבו להורותם בדרך עונג ושעשועים, דברים אחדים מעצם אלקים וחבל ארצו. המלמד יספר להם קורות אבותינו הקדושים בלשון צח וקל כסיפור המעשה, ויחנך וירגיל את כוח זכרונם בדברי חכמים, ומשלים וענינים הממשיכים את לב הילדים, והמרגילים אותם לאט לאט למחשבות תורה ומוסר ולקח טוב. גם ישוררו עמם, לשמח לבבם שירים קטנים קלים להבין, אשר יסודותם יראת אלקים, אהבת אבותם ואהבת אדם בכלל ומעשים טובים, לאהוב את המלאכה כמו עבודת הגן ומלאכת מחשבת. גם ילמדו אותם על ידי ציורי תבנית, בהמות וחיות וכדומה, ידיעת הטבע. סוף דבר תועלת לימודים ושעשועים כאלה הוא להשכיל ולהיטיב….למען ישמחו הקטנים לקראת בית מחסה זה, ולא יהיה להם זמן שיבתם שמה לטורח ולמשא…..
ולמען לתת כוח ועצמה גם לגופם, יטיילו וישתעשעו תחת השגחת מוריהם במקום רחב ידיים, וילמדום לעשות תנועות בגופם, להחזיק מזג בריאותם……גם ישגיח עליהם רופא מומחה בבית המחסה דבר יום ביומו……ולמען הרגיל את הילדים בעודם באיבם בדרכי תורת אל חי ומנהגי בית התפילה, לכן ישאו רינה ותפילה דבר יום ביומו בחדר הסמוך לבית המחסה בעשרה (כלומר במנין) בבוקר ובערב, בימי החול כבימי מועד ושבת."
בהמשך מתאר פרענקעל את היתרון שיש בזה גם להורים, שידעו שבנם נמצא במקום בטוח תחת השגחה, ועוסק בדברים המועילים לו ולהתפתחותו.
אם נסכם את דברי פרענקעל:
מדובר ביסוד בית מחסה לילדים רכים, בו ילמדו בעיקר לימודי דת בדרך המתאימה לגיל הילדים, יקבלו שם מזון ולבוש, וגם יחלצו עצמותיהם בטיולים ובתרגילי התעמלות. כמובן שיש כאן פתרון לבעית הילדים המתגלגלים בחוצות, ללא השגחת הוריהם הטרודים בעמל היום.
תנועת ההתנגדות לפרענקעל החלה עוד בהיותו בחוץ לארץ, ומכתבים בגנותו ובגנות המוסד שבדרך, נשלחו מירושלים, לונדון, אמסטרדאם ועוד. פרענקעל לא טמן את ידו בצלחת ואסף מכתבי המלצה מרבני וינה, פרג ותורכיה, ואף הצטייד ברשיון מטעם הממשלה התורכית לפתוח בית ספר בירושלים.
בהגיעו לירושלים קיבלו את פניו בברכה: בא כוח הקונסול האוסטרי, פקידי עדת הספרדים, מנהלי כולל הו"ד – הוא הכולל של יהודי הולנד וגרמניה, וראשי עדת החסידים. רק האשכנזים הפרושים עמדו מנגד והתכוננו לקרב.
על פי הצעתו של פרענקעל כינס ראש רבני הספרדים – ר' חיים ניסים אבולעפיה, את מנהיגי העדה הספרדית והאשכנזית לישיבה. בישיבה זו טען ר' ישעיה ברדקי נגד הלימודים בצורה קלה ונעימה, וכן נגד בזבוז זמן בחיזוק הגוף על ידי תרגילי התעמלות.
וכך אמר:
"להיפך!!! עליהם לקנות את הלימודים ביסורים, כי אם לאו, לא תהיה התורה חשובה בעיניהם. לילדינו אין צורך בחיזוק הגוף ובמנוחה בחוץ. בתי ספר שבהם ילמדו מלבד תלמוד עוד איזה מקצוע אחר, יביאו לידי פריקת עול התורה והדת."
ר' חיים ניסים אבולעפיה (הראשון לציון) אמר:
"על כי מצאתי בנפשי כי אין בדבר המוסדה היעודה להיוסד מאומה מול חוקי אמונתינו הקדושה, ואף גם זאת, כי היא נאה להחזיקם ולשימם לכבוד לארץ. על כן הינני נותן פה בכוח משמרתי ובכוח יקר כהונתי, אני חיים ניסים אבולעפיה ראש הרבנים בירושלים העיר הקדושה, את קולי בעד המוסדה"
מלבדו תמכו במוסד גם: ר' יהוסף שוורץ בעל "תבואות הארץ", שייצג את כולל הו"ד, ור' ניסן בק נציג החסידים.
 

מתוך אתר אהבת ירושלים - רפי כפיר

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008