יום ג' 25/07/2017 | 17:38
 
 
 
 
 > עדות ובתי כנסת בירושלים

מאת: רפי כפיר

בית הכנסת זהרי חמה

בית הכנסת נמצא בבית שעון השמש ברחוב יפו 92.
תחילתו של המבנה היתה ביזמתו של חייט יהודי מאמריקה בשם שמואל לוי שעלה לירושלים בשנת 1890 והחליט ליזום בית הכנסת אורחים כדי להקל על הבאים לירושלים, הן כתיירים והן כמשתקעים. לצורך זה הוא קנה בעזרת נדיבים מבנה בן קומה אחת על דרך יפו בשכונת מחנה יהודה. על המבנה הזה הוא הוסיף עוד שלש קומות – שתיים מאבן ואחת מפח ומעליהם כעין מגדל תצפית. שלש הקומות התחתונות אמורים לשמש כבית הכנסת אורחים בשם "תפארת ציון וירושלים" והקומה העליונה יועדה לבית מדרש בשם "זהרי חמה". הביטוי לקוח מ"תהילים ק"ד ומוזכר מידי בוקר בתפילת שחרית. בבית מדרש זה התפללו "ותיקין" – כלומר עם הנץ החמה. כדי לדעת את הזמן המדויק עלו על מגדל התצפית וחיכו לראות את נצנוצי השמש הראשונים.
בעיתון ההשקפה של 1905 מסופר על עוד רעיון ( שכנראה לא בוצע) הקשור עם הנץ החמה, וכך הוא כתב:
"ובירושלים שמחה וששון ליהודים, כי עוד מוסד אחד נוסד לנו על הראשונים: ברחוב יפו, באחד המקומות היותר גבוהים אשר סביב העיר, בית חדש נבנה, ובגובהו הוא מתנוסס על פני כל העיר. וכבר עומדות שלש קומות בנויות אבן, וממעל להם שתי עליות עץ, ועוד יד הבונים נטויה להגביהו. צורת העליות תעיד כי לא לדירה נועד הבית, וכל רואהו יאמר: אין זה כי אם מצפה כוכבים.
וכי ישאל השואל מה ליהודים ולכוכבים? וענית ואמרת לו: הן לא ככל הגויים העם החכם והנבון הזה, והמצפה שלו, לא חלילה בשביל כוכבים נבנה, כי אם נועד בשביל תעודה יותר נכבדה. כי בזמן האחרון נוסדה פה חבורה חדשה של "מתפללים עם הנץ החמה". ובהיות ירושלים הרים סביב לה, וקשה מאד לכוון את השעה, נדב ליבו איש אחד וחייט אמריקאי הוא, לבנות את הבית הזה. והיה ככלות בנין הבית, והעמידו על גגו נס גבוה, ובראשו טס של נחושת קלל, ובהנץ החמה ונפלו קווי השמש על פני הטס והבריקו פניו, וידעו כל תושבי ירושלים, כי בא זמן תפילה עם הנץ החמה."
כבר בתחילת הבנייה הסתבך שמואל לוי כלכלית וכדי לגייס כסף הפיץ שטרי הגרלה. בסופו של דבר הבניין הסתיים והיו בו 15 חדרים שיכלו להכיל 40 איש. תמורת האכסניה שילמו האורחים 5 גרוש לשבוע שיועדו לאחזקת המבנה. את עבודות האחזקה השונות ביצעו בני משפחת לווי.
בשנת 1908 נבנה שעון השמש על ידי האומן הירושלמי משה שפירא (להרחבה מאמר באתר: "שעוני השמש בירושלים"). שני השעונים הרגילים שמשני צידי שעון השמש נבנו בשנת 1926.

שמואל לוי החייט שיזם את המבנה היה גבאי בית הכנסת עד שנפטר בשנת 1922 ובמקומו כיהן בנו משה אליהו לוי. אחריו כיהנו בניו של ר' משה אליהו: ר' שמעון לוי ור' יהושע לייב לוי ואחריהם אחיהם ר' אבא לוי. ר' אבא לוי שיפץ את המקום וגם קבע שנוסח התפילה יהיה לפי החזן ולאו דוקא נוסח אשכנז שהיה נהוג עד אז. ר' אבא לוי למעשה הפך את בית הכנסת למקום התפילה הראשי שבאזור השוק עד ימינו. שער הכניסה לבית הכנסת נושא את שמו של ר' אבא לוי.
גבאי נוסף היה ר' שמואל דוד ולמן בעלה של נכדתו של המייסד. הוא גר בדירה שבקומה שלישית שמשמשת עד היום את צאצאיו. המתפלל המפורסם ביותר בבית הכנסת היה ר' אריה לוין ועל נסיבות בואו לבית הכנסת מסופר: ר' אריה התפלל בבית כנסת אחר, שגם בו התפללו "ותיקין", ור' אריה היה זה שהעלה אנשים לתורה. יום אחד העלה אדם ואז אדם אחר שהיה מסוכסך עם העולה צעק על ר' אריה, העליב אותו ואף זרק את טליתו. ר' אריה החליט שלא לענות ופשוט כדי לא לריב עבר להתפלל בבית הכנסת זהרי חמה. לימים חלה אותו אדם ור' אריה הלך לבקרו בבית החולים. זו היתה ההזדמנות לבקש את סליחתו של ר' אריה שמחל על כבודו לטובת מצוות ביקור חולים. גם בנו של ר' אריה לוין – ר' רפאל לוין נהג להתפלל שחרית ב"זהרי חמה".

התישבות התימנים בירושלים

את עלית התימנים תאר עגנון בספרו "שירה":
"מגלות תימן עלו, מתוך גלות קשה שבגלויות.  בכוונה מכוונת עלו, כדי להקביל את פני המשיח, שבארץ ישראל מתגלה משיח צדקינו תחילה, קודם לכל הארצות.  הניחו את בתיהם שהיו מלאים כל טוב, ויצאו בחוסר כל, רק בגדיהם עליהם, ומנעלים ברגליהם וספרים בידיהם….ימים רבים תעו ממדבר למדבר רעבים גם צמאים.  ביום אכל אותם חורב וקרח בלילה, ושינה לא היתה להם מפחד נחשים ועקרבים וליסטים.  ולא אמרו למה עזבנו ארץ נושבת ללכת בישימון דרך.  וכשהגיעו לארץ לא קידמו אותם בלחם, ודלת לא פתחו להם ללינת לילה, כי נכרים נחשבו בעיני אחיהם.  היו לנים ביערות ואוכלים את עשב השדה.  קיבלו את כל הבא עליהם ולא מרדו בארץ.  פקח ה' עיניהם של יחידי יחידים וראו את צרת אחיהם עולי תימן, קנו להם את כפר השילוח, ובנו להם בתים ונתנו להם לאכול לחמה של עבודה.  זה בקיצור מעשה אחינו עולי תימן הראשונים שהיו לברכה בארץ."
התימנים עלו בשנת 1882 (תרמ"ב).  עליה זו כונתה: " אעלה בתמר", כמאמר הפסוק ב"שיר השירים" (ז' ט') "אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו" – "בתמר" בגימטריה תרמ"ב.
בירושלים באותה תקופה חיה קבוצה נוצרית פרוטסטנטית שכונתה בשם: "המושבה האמריקאית".  ביתם של מיסדי המושבה – ברטה ספפורד – וסטר, כתבה ספר בשם "ירושלים שלנו", ובו היא מתארת את פגישת אנשי המושבה עם העולים התימנים:
" באחד מימי מאי 1882, אחדים מאנשי המושבה, כולל אבא ואמא, ערכו טיול קצר, וקבוצה מוזרה של אנשים ששהו בשדה עוררה את תשומת ליבם.  מזג האויר היה חם, והם הכינו לעצמם מחסות מסמרטוטים, שקים וקרעי מחצלות.
אבא ערך חקירה קצרה אודותם באמצעות מתורגמן, והסתבר לו שאלו יהודים תימנים שהגיעו לפני זמן קצר מחצי האי ערב…כל הסימנים העידו שהם אנשים פשוטים שאינם בקיאים בהוויות עולם, או כל מה שנמצא מחוץ לתימן.  מכאן שעולם המושגים שלהם הוא מימי אברהם אבינו.
 הם סיפרו על ההתנגדות והיחס הבוטה שזכו לו מצד יהודי ירושלים, שהאשימו אותם בכך שאינם יהודים אלא ערבים.  אחת הסיבות לדחיתם ע"י רבני ירושלים היתה, חששם שמהגרים עניים אלו יעלו את מספר הנזקקים הנהנים מה"חלוקה"…הם היו במצב מחריד בעת שפגשנו בהם.  חלק מהם מתו מרעב ומתלאות הדרך במסעם הממושך והמפרך.  הם גם סבלו ממחלות כמו: מלריה, טיפוס ודיזנטריה.  הם נזקקו לעזרה ובמהירות האפשרית.  לא בזבזנו זמן וניגשנו מיד לפעולות הסיוע.  שכרנו חדרים אחדים בשבילם, והם שוכנו במקומות קרירים ונקיים יותר.  כן הוגש להם סיוע רפואי מיידי.  אחותו של מר שטיינהרט (אחד מחברי המושבה), אשה יהודיה שומרת מצוות, סייעה בקנית בשר כשר, וביחד עם ירקות, אורז או חיטים, הוכן מרק מזין.  לחם ומרק חולק פעם ביום לכולם, בתוספת חלב לילדים ולחולים. בין התימנים היה סופר סת"ם, שהיה נכה.  הוא לא היה מסוגל להשתמש בזרועותיו, וכתב אותיות עבריות יפות ביותר כשהוא אוחז בעט עשוי סוף באצבעות רגליו.  הוא כתב תפילה לכבוד אבא ואנשי המושבה האחרים כאות תודה והוקרה."
אנשי המושבה תרגמו את התפילה לאנגלית וחזרו עליה מידי יום בתפילתם.  בספרה של ברטה ספפורד – וסטר, מצוי צילום של התפילה התימנית, וכך נאמר בה:
"משבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך וישמור וינצור ויעזור את השר הורציו ספפורד ובני ביתו וכל הנלוים אליו בעבור שהוא מרחם עלינו ועל עוללינו וטפינו.  יאריך ה' ימיו בטוב ובנעם ויהי חסדו חופף עליהם.  בימיו ובימינו תושע יהודה, וישראל ישכון לבטח, ובא לציון גואל וכן יהי רצון ונאמר אמן."

על ימיה הראשונים של העליה התימנית ישנה עדות של ר' שלום אלשיך שהיה רבה של העדה הזו בירושלים משנת 1908.
אברהם יערי בספרו "מסעות א"י" מביא את דבריו, ולפני הכל מסביר הרב מה דחף את יהודי תימן לעלות בשנת תרמ"ב:
באותה שנה הודיעו שרי ממשלת תוגרמה (תורכיה), במודעה שהדביקו חוץ לארמון, כי רום מעלת רוטשילד קנה הרבה מקומות בארץ ישראל, וכי הרשות נתונה מאת המלך ליהודים אשר בכל תפוצות העולם לבוא להתישב בארצם, ארץ ישראל.  ושמחו כל יהודי תימן שמחה גדולה עד מאד, וחשבו ממש שהגיעה הגאולה העתידה, ובאותה שנה או שנה שאחריה יגאלו, ושזו התחלת הגאולה.  ונתעוררו כל יושבי תימן בהתלהבות גדולה עד שכל משפחה יתום ואלמנה, מבקשים למכור בתיהם, וכל כליהם, ובגדיהם, וספרי הקודש וכל אשר להם, ולהעתיק את ישובם מתימן, ולילך לדור בירושלים."
 וכשהגיעו לירושלים טפחה המציאות על פניהם, וממשיך לתאר הרב אלשיך:
"כשהתחילו התימנים להתישב בירושלים, לא היה שום אדם בעולם שיכול לסבול מה שסבלו התימנים בירושלים ת"ו.  בתחילה בקיץ ישבו תחת אויר השמים לחורב ביום, ולקרח בלילה.  ישבו תחת העצים…. נטושים ועזובים על פני השדה, עטופים ברעב, קטן וגדול עולל ויונק…
אין איש ממקהלות ירושלים מכיר אותם שהם יהודים, גם כן לא היו מאמינים להם שהם מבני אברהם יצחק ויעקב, גם שהכרת פניהם וכל סימני היהדות ענתה בהם כי הם זרע בירך ה'."

מתוך אתר אהבת ירושלים - רפי כפיר

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008