יום ג' 21/11/2017 | 6:14
 
 
 
 
 > אישים בירושלים

מאת: רפי כפיר

ד"ר ואלאך

אליהו בן הרב גרשון פורוש שימש כפקיד בבית החולים "שערי צדק" שדר' ואלאך היה מנהלו.
הוא כתב חוברת זיכרונות בשם "שערי צדק" ובה הרבה סיפורים על דר' ואלאך וכן סיפורים על הוואי בית החולים.
דר' משה ואלאך הגיע לירושלים בשנת 1891, כאשר התמחותו היתה כללית, וכללה: טיפול בילדים, נשים, עיניים ואף מסכין המנתחים לא משך את ידו.
הוא שכר חצר גדולה ברובע הארמני ופתח שם קליניקה ובית מרקחת.  בערב היה עושה ביקורי בית, וביום הגיעו האנשים אליו. יותר מאוחר עבד גם בבית החולים "ביקור חולים" בעיר העתיקה.
משה ואלאך כנראה לא היה איש קל.  הוא הגיע מפרנקפורט שבגרמניה והביא איתו מנהגים "יקיים" קפדנים מאד.
כאשר עבד בבית החולים "ביקור חולים" נוהג היה להחביא מטבעות כסף בפינות הבית כדי שהמנקים ינקו גם שם.
הוא הקפיד מאד בעבודתו והיה צועק על העובדים בקול רם.  מאחורי גבו הם כינו אותו "דער
משיגינער דייטש (הגרמני המשוגע).  כאשר ואלאך היה בתפקיד ניהולי, ואחד העובדים היה מתרשל או עונה בחוצפה, הטיל עליו דר' ואלאך קנס, אך מעולם לא פיטר אותו.  הוא טען שיש בזה דיני נפשות והוא לא חפץ לדון בדיני נפשות.
כאשר הגיע אליו חולה שהיה זקוק לעקירת שן, והלה צעק מכאבים, דר' ואלאך לא התביש, הרים עליו את קולו, ואף סטר לו, עד שהחולה היה שוכח את כאבו, והרופא יכול היה לעשות את מה שנחוץ.
דר' ואלאך היה רווק ולא נשא אשה.  באחת השבתות הובא לפניו ילד חולה שהיו חייבים להזריק לו זריקה.  לצורך זה היה צריך להעלות אש ולהדליק נר.  כדי לא לחלל את השבת יצא הדוקטור כדי לחפש ערבי שיהיה "גוי של שבת".  סבו של הילד, שהביא אותו, התווכח עם דר' ואלאך, וטען שמדובר בפיקוח נפש, ואפשר לחלל את השבת.  אבל הדוקטור בשלו.
בתום הטיפול אמר לו סבו של הילד בציניות:
"עכשיו יודע אני מדוע אין לך אשה!! ארבעים יום לפני לידת הוולד מכריזים מלמעלה טיפה זו מה יהא עליה, טיפש או חכם.  כן מכריזים בן פלוני לבת פלוני, כל אחד לפי איך שמתאים לו.  עליך שאתה רופא, הכריזו שתהא לך בת זוג מתאימה לרופא.  ועכשיו שנהיית פתאום רב איבדת את זוגתך."

הוא היה נותן הרבה צדקה אבל בדרכו שלו.  כאשר הגיע אליו אדם בבקשת תרומה, דבר ראשון צעק עליו וקרא לו שנורר ובטלן, אבל כאשר נרגע, היה הולך אליו ותורם בעין יפה.
יום אחד פנה אליו אחד מן הרופאים ושאל אותו: "איזה תענוגות יש לך בעולמך, שהרי אשה וילדים אין לך, ואתה לא מעשן ולא שותה."  אמר לו דר' ואלאך, שהיה כנראה מודע למגרעותיו:
"אני נהנה כאשר יש לי על מי לצעוק, וכאשר מישהו עונה על צעקותי, אני נהנה יותר כי יש לי הזדמנות לצעוק יותר."
בסך הכל הוא כיבד בני אדם וגם את שכניו הערבים, וטיפל בחינם במי שלא היה לו כסף לשלם עבור הטיפול.  יום חורפי אחד באו ערבים לקרוא לו בשביל יולדת ליד שער הפרחים.  דר' ואלאך הלך לשם עם עוזרו – דר' אפשטיין.  הם יילדו את האשה, וגם גבו את שכרם.  אחרי מספר ימים התברר שהיולדת הייתה יצאנית.  דר' ואלאך החזיר את הכסף, וגם הכריח את דר' אפשטיין לעשות כך, שכן הכסף חשוד כאתנן, ואסור להנות ממנו.

הרבה ניסו לשדך לו, אך לשוא.  אחד מעשירי פרנקפורט רצה להשתדך בדר' ואלאך ולתת לו את ביתו לאשה.  הבעיה היתה שהיא לא רצתה לעלות לארץ ישראל.  הלך הדוקטור להיוועץ עם מורו ורבו – הרב זוננפלד.
שאל אותו הרב:  "אילו היתה ענייה היית עוזב למענה את הארץ"?  ענה הדוקטור: "לא".
אמר לו הרב: "אם כן אתה יוצא לחו"ל עבור כסף, וזה אסור.
אשה זו התחתנה עם אחיו של דר' ואלאך – לודויג.  בנם היה רופא שיניים ב"הדסה".
דר' ואלאך שכר לעצמו רב – ר' יוסף לומזר, כדי שילמד אותו תורה.  בכל ענין קשה או כאשר היה צריך עצה, פנה לרב זוננפלד.
דר' ואלאך גר בחצר בעיר העתיקה, ובאותה חצר גר גם תלמיד חכם.  כאשר זה היה חוזר בלילה מלימודו, מיהר דר' ואלאך לפתוח לפניו את השער, כדי לקחת חלק, ולו גם קטן, בלימודו של התלמיד חכם.
גם מעסקנות ציבורית שאינה שייכת לרפואה, לא משך דר' ואלאך את ידו, ופעל רבות למען הקהילה:
בשנת תרנ"ט (1899) היתה בצורת והמחירים של הקמח האמירו.  דר' ואלאך אירגן אנית קמח מגרמניה.  הקמח שהיה בה חולק לפי הכוללים, ולפי מספר נפשות.  המחיר היה מחיר הקרן ללא רווחים, וכך היה קמח ליהודים, וגם הערבים שמכרו קמח חייבים היו להוזילו.  הכסף שנותר מעיסקה זו נוצל לקנית עצים להסקה באותו חורף שהיה קשה.  עצים אלה חולקו לעניים לפי כרטיסים ובחינם.
דוקטור ואלאך למעשה הקים את בית החולים שערי צדק וניהל אותו עד שנת 1947.  הוא המשיך להתגורר בבניין בית החולים עד לפטירתו בשנת 1957.
ליד בית החולים בית קברות קטן מתקופת מלחמת השחרור ושם קבור דר' ואלאך.
על קברו כתוב:
"פ.נ עבד ה' הרב הרופא משה ואלאך בן יוסף מיסד ומנהל בית החולים שערי צדק. נאמן ל – ה' ולתורתו מעודו. שהקדיש את חייו לתיקון עולם ולהעמדת הדת על תילה. נולד כ' טבת תרכ"ז. נפטר ז' ניסן תשי"ז ת.נ.צ.ב.ה.


 ר' אריה לוין - רב האסירים
 

ולד בשנת 1885 באורלא שליד ביאליסטוק. למד ישיבות שונות ונחשב לעילוי. לישיבת וולוז'ין לא התקבל בתחילה בגלל גילו הצעיר, אבל יותר מאוחר התקבל ולמד שם. בשנת 1905 עלה לירושלים וכך כתב:
" באותם הימים התקשרו ענני מלחמה, היא המלחמה בין רוסיה ויפן, ובליבי גמלה ההחלטה לצאת ולהגשים מאווי לב כמוסים, תשוקתי מילדות – לעלות לארץ הקודש ואני אז כבן 19 שנה."
כאשר ראה את הארץ התרגש מאד וכתב:
""…והנה בראותי מרחוק את ארץ הקודש אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, נעשיתי לאיש אחר לגמרי. נרעשתי ברגש נורא מאוד מרוב שמחה ועיני זלגו דמעות. אמרתי אמותה הפעם, אשר זיכני השי"ת להיכנס לארץ אבות. שכחתי כל הייסורים, וכמו רוח אחרת נכנסה בי, רוח של שמחה ועונג רוחני עד אין קץ. ועיני זלגו דמעות מאין הפוגות כי זכיתי ברחמי שמיים להיכנס לאה"ק ת"ו אשר עליונים ותחתונים מצפים לראותה. ירדתי על החוף ודרכתי על אדמת הקודש, הרגשתי על כל צעד ושעל שאני דורך בכף רגלי על אדמת הקודש…"
בירושלים למד בישיבת "תורת חיים". לרבנות הוסמך על ידי הרב חיים ברלין, הרב שמואל סלנט והרב קוק. אשתו היתה צפורה חנה לבית דוד שפירא. (השם ציפורה נוסף לשמה בעקבות מחלה אנושה.) היא היתה אחות אשתו של הרב פרנק. מספרים על הקשר המיוחד שהיה לו עם אשתו ושהוא הקפיד כל צהרים לעזוב את כל עיסוקיו ולבוא לביתו כדי שהיא תוכל לנוח. כן מספרים שפעם הלך עם אשתו לרופא ולשאלת הרופא לשלומה ענה "הרגל של אשתי כואבת לנו".
ביתו היה בשכונת משכנות ישראל ברחוב הר גריזים שהפך לרחוב ר' אריה לוין לאחר מותו. בתחילה גר ר' אריה בקומה שניה בדירת שני חדרים אותה חלקו הוא ואשתו עם משפחתה של ביתו. לאחר שנפטרה אשתו ירד לגור בקומה ראשונה, בחדר קטן שנראה כמו מסדרון. הוא הסביר את המעבר:
"כשרעייתי היתה בחיים, היה זה בית, עתה כשנפטרה זו דירה, ולדירה מספיק גם חדר אחד בלבד." (מתוך "צדיק יסוד עולם" – שמחה רז)
לפרנסתו שימש כמשגיח בתלמוד תורה "עץ חיים". הוא היה כעין אבא לתלמידים ודאג לכל מחסורם, הגשמי והרוחני.
את ר' אריה העריצו כל מי שבא איתו במגע כל שהוא. הוא היה ידוע בנועם הליכותיו, באהבתו לבני אדם ובטוב ליבו. פרסומו הגדול בא לו כאשר שימש לרב האסירים בתקופת המנדט הבריטי בהמלצתו של הרב קוק שכתב עליו:
" יש בו בר' אריה, מידה של גומל חסד בגופו וכאן סוד נשמתו ותיקונו בעולם".
"אילו היו בדורנו שלושה יהודים כרב ר' אריה – היה המשיח בא"

הוא הגיע לכל מקום בו היו כלואים יהודים, בעיקר אסירי המחתרות, עודד את רוחם ודאג להעביר דרישות שלום ומכתבים מן הכלא ואליו. לבקשת האנגלים ביקר גם אסירים ערבים שכן "חביב אדם שנברא בצלם".
הוא דאג גם לחולים והקפיד לבקר אותם בבתי החולים, וביחוד את אלה שלא היתה להם משפחה.
מידי ראש חודש נוהג היה ללכת לבית חולים לחולי נפש ולהביא חבילה לאחד החולים שלא זכו לביקור ממשפחתם. הוא הסביר שלחולה שיש לו משפחה מתייחסים בבית החולים יותר טוב, וכאשר הוא מבקר חולה ללא משפחה הוא גורם שיתיחסו אליו כמו לחולה עם משפחה.
דאגה גדולה דאג ליהודים שהיו מאושפזים בבית המצורעים, הוא הקפיד לבקרם, להביא להם אוכל כשר ואף הגיע לבית המצורעים בראש השנה כדי לזכות אותם בשמיעת קול שופר.
בחול המועד נהג לבקר אלמנות של רבנים, והסביר שכל השנה הן עסוקות ולא מרגישות לבד, אבל בחול המועד הבדידות קשה מאד, וברצונו להפיג בדידות זו.
אחרי מלחמת השחרור הובאו לקבר ישראל נפטרים יהודים שנקברו מחוץ לגבולות הארץ. גם גופותיהם של ל"ה החיילים שנהרגו בדרכם לגוש עציון הובאו, אבל 12 מהם לא זוהו. כדי לפתור את הבעיה החליט הרב צבי פסח פרנק להטיל גורל שנקרא "גורל הגר"א" ובעזרתו לזהות את הגופות. המשימה הוטלה על כתפיו של ר' אריה.
וסיפר ראובן מס אביו של דני ז"ל שפיקד על ה – ל"ה: (מתוך "צדיק יסוד עולם" – שמחה רז)
"הייתי נוכח באותו מעמד טמיר ונעלם של זיהוי חללי ה – ל"ה, על פי "גורל הגר"א שהטיל ר' אריה… והאמן לי כי מעמד שגיא ונורא זה, זיעזעני נפשית יותר מאשר הידיעה על מות בני"
אוסף ספורים גדול העוסק בר' אריה חייו והליכותיו, ליקט הסופר שמחה רז והוציא אותם בשני ספרים "איש צדיק היה" ו – "צדיק יסוד עולם".
ר' אריה נפטר ב – ט' בניסן ה'תשכ"ט; – 28 במרץ 1969. היה זה יום שישי אחר חצות היום, זמן שאין נושאים בו הספדים בגלל השבת המתקרבת, וכן מדובר בחודש ניסן שאין מספידים בו, וזה התאים לבקשתו של ר' אריה שלא להספיד אותו.  אחרי מיטתו הלכו כל עם ישראל לכל גווניו: דתיים, חרדים, חילונים, שכן הוא היה איש הקונצנזוס המוחלט.
בצוואתו כתב:
" כל אלו שהייתי קשור אליהם בחיי, בפרט לאלו שהתקרבו אלי בקרבת אלוקים והרגשתי בצערם ובסבלם, לא אשכחם, אם תהיה לי איזו זכות אחר י"ב חודש לבקש רחמים לפני כיסא הכבוד…"
על פי צוואתו כתוב על קברו, פסוק אותו ביקש ר' אריה שיאמר כל מי שבא לפקוד קבר זה: "אני מאמין באמונה שלמה שתהה תחיית המתים בעת שיעלה הרצון מאת הבורא יתברך שמו".

מתוך אתר אהבת ירושלים - רפי כפיר

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008