יום ד' 20/02/2019 | 12:08
 
 
 
 
 > גיל ההתבגרות אצל נערות

 
מאת: פרופ' אריאלה פרידמן

הנושא עליו נשוחח הוא גיל ההתבגרות אצל בנות. היום מבינים יותר ויותר שזהו שיח חסר.הוא חסר הן במובן של לשמוע את הנערות והן במובן של להבין מה קורה עם נערות בחברה המודרנית.
כמו בתחומים רבים אצל נשים גם לגבי נערות, הייתה בקלאסיקה הפסיכולוגית התייחסות לגיל ההתבגרות כאילו שאין בו הבדלים בין נערים ונערות. מצחיק לומר זאת כי זהו הגיל של התפתחות ההבדלים בין שני המינים,הן של ההתפתחות המינית והן של התפתחות המגדר ותפקידי המינים. זהו גיל שמדגיש את ההתפתחות המגדרית והמינית ולמרות זאת הטיפול בגיל זה היה עד לא מזמן גלובלי, ההתייחסות אליו הייתה שזהו גיל של מעבר, גיל של קיצוניות, גיל של מרדנות, גיל של עצמאות וכולי.
לא הייתה התייחסות שונה לבנים ולבנות, כמו שלא הייתה התייחסות שונה לנשים וגברים בגילאים אחרים.
 גיל ההתבגרות הוא האחרון, הייתי אומרת, שקיבל תשומת לב והשאלה היא: מה בכל זאת מייחד נערות בחברה שלנו בהשוואה לנערים ? איזה מסר מעביר לנערות המבנה החברתי הפטריארכלי שנותן יותר כח ושליטה לכל מה שהוא גברי ? היום עוסקים בזה,אם כי בארץ זה רק מתחיל. פתאום את שומעת שבכל מיני מקומות מתחילים לעסוק בנערות. בח"ול יש כבר די הרבה מחקר וכתיבה והתייחסות ספציפית למה שקורה לנערות.
אולי קודם אקדים ואומר שגיל ההתבגרות לנערות יש בו הרבה מצוקה, יש בו הרבה מאד מצוקה. נהוג לדבר על כל מיני תופעות בגיל ההתבגרות שמבטאות מצוקה, אך אולי הבולטות ביותר הן הפרעות האכילה שהן ממש אפידמיה היום והן משותפת לצעירות רבות כל כך. זו מחלה מודרנית המבטאת איזו שהיא מצוקה האופיינית לנערות צעירות,כי זה הגיל שהן נתפסות לזה. אפשר להסתכל על מחלות קיצוניות, כמו אנורקסיה ובולימיה שהן מסוכנות אך למעשה כל העיסוק באוכל ובדיאטה ובגוף בצורה לא בריאה קיים גם בקבוצה היותר נורמטיבית ולא רק אצל כאלו שהן באמת חולות. יש איזו בעייתיות שיכולה לבטא זעקה של הנערות בהתמודדות עם מינן בגיל הזה וקיימות גם תופעות אחרות כמו בעיות של דיכאון, קשיים מיניים, התעללות מינית, התאבדות, בריחה. אמנם כל אלה אינם בנורמה אך אצל הרבה מאד בנות זהו גיל בעייתי יותר.
אני רוצה לדבר על הנורמטיבי ולא על הקבוצה הקיצונית יותר, אני רוצה לנסות ולהבין מה קורה בגיל זה. מתוך הספרות החדשנית יותר על נערות בגיל ההתבגרות אפשר לומר שקיימת היום הכרה שהמעבר מילדות לנערות אצל הבת הוא מעבר מאד קריטי שקורה בו משהו מאד מהותי, מיוחד לנשים, מיוחד לנערות ויש היום ניסיון להבין מה קורה. דוגמא בולטת לכך היא, קרול גיליגן שחקרה את ההתפתחות המוסרית של גברים ונשים והתחילה לחקור בנות. במסגרת מחקר אורך היא גילתה את התופעה הבאה: היא ראיינה ילדות בנות 7 –10, דיברה איתן על החיים ומצאה שילדות אלה היו מלאות חכמת חיים וידע. הן ידעו לתת הסברים על יחסים בין בנים ובנות, על קליקות והחרמות,על מוסר וצדק, היה להן מה להגיד על הכל והן עשו זאת בכנות רבה מאד. כשהמשיכו במחקר וראיינו את אותן הבנות בחטיבת הביניים בגיל 11-13 פתאום לא היה להן קול, הקול נעלם.
גם כששאלו אותן שאלות, הבנות כמעט שלא הוציאו מעצמן שום דבר. הן היו עונות תשובות כמו: לא יודעת, אולי, קצת. ממש בלי מילים, כאילו שהן כבר לא יודעות שום דבר.המראיינות גם ראו שהנערות מאד בודקות מה רוצים מהן ובודקות אחת את השניה, מה שואלים, מה  רוצים מהן, מה צריך להגיד. המוטו של רצייה חברתית, של "להיות בסדר" היה מאד בולט אצלן, מה שלא היה קיים בראיונות עם הילדות הצעירות שנכנסו, דיברו ויצאו.  הבנות האלה בדקו מה המראיינת רוצה, מה הולך, מה צריך להגיד ו"איך אני אהיה בסדר". גיליגן התריעה על תופעה זו ושאלה מה קורה כאן. בהמשך, החוקרות היו צריכות לראיין לגמרי אחרת , מתוך הבנה שהקול נבלע פנימה ובשביל להבין מה קורה צריך לרדת למחתרת יחד עם הבנות, לגלות לאן הלך הידע, לאן הלכה החיות, לאן הלך הכוח ולאן נעלם הקול.
גיליגן לא הייתה יחידה. באותה עת יצאו כל מיני מחקרים ומאמרים שדנו ודיברו על התופעה הזאת, שקורה משהו במעבר של גיל ההתבגרות שמחליש את הכוח ואת הקול של הבנות ובעקבות המחקרים שנעשו התחיל לצאת הקול שנעלם ונעשה ניסיון להבין מה בעצם קורה.
ש: מה היו הסיבות לכך שקולן של הבנות נעלם ?
אחת הסיבות לכך שזה לא כל כך בלט קודם הייתה שגיל ההתבגרות הוגדר כבעייתי מבחינת acting out. מדובר בכל מה שקשור להתנהגות אנטי חברתית, שמחצינה את הקושי. כל מה שלא החצין את הקושי והוא פנימי היה קל להתעלם ממנו. רוב הבנות נעשו פתאום ביישניות מאד, פתאום לא בטוחות בעצמן, פתאום מבטלות את עצמן. זה לא משהו שבולט, זה לא משהו שמפריע למערכת, זה משהו שאפשר גם לא לראות אותו, אפשר להתעלם ממנו. בייחוד שזה לא חד וחלק כי כשהבנות נמצאות אחת עם השניה הן מאד קולניות, זה לא שהן מסתובבות מדוכאות בהכרח אבל משהו בהסתובבות שלהן בעולם מאפיין כנראה את התקופה הזאת בחייהן.
אם אנחנו מסתכלים על מודלים קלאסיים בפסיכולוגיה, אנחנו רואים שוב ושוב שהם יוצאים מתוך נקודת ראות גברית. למשל, אריקסון שהיה הומניסט גדול והמודל שלו על שלבי ההתפתחות של האדם ליווה ומלווה את החשיבה הפסיכולוגית עד היום. נהגו להסתכל על המודל ועל שמונת שלבי ההתפתחות ולבחון מהו המשבר בכל שלב ואיך יוצאים ממנו. לאורך התקופה של שנות העשרה מתארים המודל של אריקסון והשלבים שלו את הצורך להתמודד עם הנושא של עצמאות, של היפרדות ועצמאות. זה הדגש ומי שמצליח עובר לשלב מתקדם יותר. זאת אומרת שהמשימה בגיל זה היא עצמאות וזו מאפשרת אוטונומיה.
ש: האם המודלים האלו התאימו גם לנערות ?
היום אנחנו יודעים שהתאור הזה מאד נוטה לכיוון הגברי. ויכול להיות שבשביל להבין את הבנות בגיל ההתבגרות הדגש לא צריך להיות על עצמאות אלא הרבה יותר על קשר והיקשרות. האינטימיות באה אצל אריקסון הרבה יותר מאוחר. יכול להיות שאצל הבנות צריך להסתכל על השלב בצורה אחרת.
בכלל כשאנחנו מסתכלים על תורות התפתחותיות עם אוריינטציה יותר פמיניסטית כמו של חודורוב וגיליגן, אנחנו רואים שהתהליך הזה בין אינטימיות לבין אינדיבידואציה, בין היקשרות לבין היפרדות, בין יחד ולחוד, אותן משימות פסיכולוגיות של להיות מסוגל להתקשר לשני בביטחון, בהנאה ובסיפוק מצד אחד ומצד שני להיות מסוגל להיות אוטונומי עם גבולות שלך, עם יכולת להגדרה עצמית שלא תלויה באחר. שתי המשימות האלה לפעמים נתפשות כסותרות זו את זו למרות שאינן סותרות. אך בתפישה
המסורתית הגברית הן כאילו סותרות, כי להיות עצמאי זה להיות מסוגל להיות לבד. זו הגדרה שמאד לא מתאימה לנשים ולדעתי היא גם לא מתאימה לגברים. בכל אופן, התפישה הזאת של להיות בלתי תלוי ולהיות מסוגל לבד היא תפישה בעייתית לנשים כי זה כאילו שהן צריכות לבחור בין קשר לבין להיות עצמאיות. החוויה בחיים היא הרבה פעמים כזאת שאם אני אהיה בקשר לא אוכל להיות אני עצמי ואם אני אהיה אני עצמי אני לא אוכל להיות בקשר, אך הגורם לכך הן התפיסות החברתיות ולא מהות העיניין. אשה יכולה להיות עצמאית לגמרי ומאד קשורה ותלויה, בתלות הדדית. אז כל הנושא של תלות ועצמאות ואינטימיות והיקשרות והיפרדות, הוא נושא שעובר היום רויזיה בעיסוק הפמיניסטי הפסיכולוגי ומתרגם דברים אחרת. כך גם בגיל ההתבגרות אנחנו צריכים להסתכל על  הדברים קצת אחרת. מה מתואר שקורה שם, איך גיליגן ופייפר מתארות את מה שקורה בגיל ההתבגרות. הטענה היא שבדיוק הדילמה החברתית הזאת של היקשרות ועצמאות בולטת מאד בגיל ההתבגרות כך שהבנות מרגישות שכדי להיות מושכות ואטרקטיביות הן צריכות להיות בנות טובות, ילדות טובות, הן צריכות להתנהג כמו שמצופה מהן כילדות וכבנות . והציפייה להיות ילדה טובה לא כוללת את הציפייה להגשים את עצמן, לדאוג לעצמן, לבטא את דעתן אלא כוללת דברים שיותר משויכים לנשים, להיות נחמדה, להיות טיפולית, להיות צייתנית, מסודרת, תלמידה טובה, כל הדברים שנראים מבחינה סטריאוטיפית מתאימים לנשים. וכך  הבנות נופלות לתוך מלכוד ומופנם אצלן שבכדי להיות מוכנות לקשר וכדי להיות בקשר הן צריכות לוותר על משהו מן ההוויה העצמאית שלהן במובן הרחב ביותר.  המילה החזקה ביותר בשבילי היא הקול שלהן, ולוותר על הקול שלהן משמעותו להיות יותר מגיבות ויותר נותנות ולא להיות היוזמות והמפעילות ולא להיות, מה שפעמים רבות מכנים כך נשים בבקורתיות כדי להשתיק אותן,לא להיות דעתניות. ילדות בנות שבע- שמונה הן במקרים רבים דעתניות כי יש להן דעה. וכאן הדעה כאילו הולכת לאיבוד, כי זה לא נאה לאשה להיות דעתנית כי אז אולי הבנים לא ירצו אותה.
ש: נדמה לי שהיום האמהות הרבה יותר דעתניות
גם אם חלק מן האמהות היום הן דעתניות תלוי באיזה גיל הן הפכו דעתניות ואיך הן גידלו את הבנות. עדיין המכבש החברתי הוא מאד מאד חזק ומעבר לאמא הפרטית, המפגש החברתי מאד קובע. וכך הן נכנסות למצב של מעין קונפליקט בין שני חלקים שלא אמורים להיות בקונפליקט ומשהו בביטחון העצמי שלהן הולך לאיבוד. אני רוצה להביא כאן סיפור קטן שבו פותחת מרי פייפר את ספרה והוא מאד משקף את הדברים שעליהם דיברנו. היא מספרת על בת דודתה פולי.
כשבת דודתי פולי הייתה ילדה היא הייתה פצצת אנרגיה בפעולה. היא רקדה , עשתה סלטות ושפגטים, שיחקה כדורגל וכדורסל עם נערי השכונה, היא נאבקה עם בנים, רכבה על אופניים, טיפסה על עצים ורכבה על סוסים. היא הייתה חזקה כענף של שיקמה ופראית כמו גור אריות. פולי דיברה באותה מידה שהיא זזה, היא צעקה את הוראותיה והצעותיה, צחקה בפה פתוח כשהרוויחה בהתערבות או כששמעה בדיחה טובה, התווכחה בקול רם עם ילדים ומבוגרים והשתמשה בשפה שאפילו נהגי משאיות לא היו מתביישים בה .
הקמנו כנופיה סודית שהתכנסה מעל מוסך, פולי הייתה מנהיגת החבורה. היא תכננה את טקסי הקבלה, הובילה את משלחות הריגול ואת ההתפלחויות לבתים רדופי שדים, היא הראתה לנו טקסים בהם הפכנו "אחים לדם" ולימדה אותנו טריקים של קלפים וכיצד לעשן.
ואז קיבלה פולי את המחזור הראשון שלה ונכנסה לחטיבת הביניים. היא ניסתה להמשיך בדרכיה הקודמות אבל עכשיו כבר לא הלכו אחריה, קראו לה טום בוי  וביקרו אותה שאינה מתנהגת בדרך נשית. היא לא הייתה מקובלת לא בחברת הבנים ולא בחברת הבנות שנטו יותר ויותר לכוון של איפור ורומנים.פולי הייתה מבולבלת ופגיעה, היו לה התקפי זעם והיא נסוגה מחברת הבנים והבנות כאחד. לאחר זמן מה היא נרגעה וחזרה לחברה בדמות חדשה. היא לבשה בגדים אופנתיים ועמדה בצד עם הבנות צופה בבנים ששיחקו ודיברו. היא החליקה חזרה לתוך החברה, הייתה שוב מקובלת ופופולרית. אף אחד לא דיבר על השינוי ואף אחד לא התאבל על אובדנו של האזרח הדינמי ביותר של העיירה. אני הייתי היחידה שחשתי בטרגדיה שארעה.
 
ספורה של פולי משקף פחות או יותר את המעבר אצל הבנות ונשאלת השאלה, מה קורה לכל הדינמיות שהייתה שם. גיליגן אומרת מניסיונה, הן עם נערות והן בקליניקה עם נשים, שלוקח לנשים שנים על שנים לחזור חזרה אל אותה ילדה חיה ותוססת. לפעמים זה קורה לנשים כשהן ממש מבוגרות, לפעמים אפילו אחרי שהילדים עוזבים את הבית. שאלתי קודם מתי זה קורה, מתי נשים מתחילות להרשות לעצמן להתקשר אל הכח שלהן שהוא לא כח חדש. הוא כח שהיה שם, היה ונבלם. בגיל מבוגר בעקבות משברים, בעקבות הניסיון וההתפתחות האישית ובעקבות סיבות נוספות אנו רואים שנשים מתקשרות להרבה יותר כח, מרשות לעצמן להשמיע את קולן הרבה יותר, להאמין בידע שיש להן, לא למחוק אותו בגלל היותו לא מבוסס אלא אמפירי ולסמוך על ידע סובייקטיבי.
השאלה שבאמת נשאלת היא האם הדור הבא של האמהות שגדלו אחרת יהיה אחר. אני לא יודעת עד כמה זה עמוק וכמה זמן זה ייקח, עד כמה הדרישות החברתיות מועברות בעוצמה שמשפיעה אפילו מעבר להורים הפרטיים. וכאן אני מתכוונת לדבר על הקשר של האמהות לבנות. אחת השאלות המעניינות ביותר בעיני, היא איזה מסר האמהות מעבירות לבנות שלהן כשהן מגיעות לגיל ההתבגרות ? מה המסר שהאם מעבירה  לבת בקשר לקונפליקט שעליו דיברנו, מה היא אומרת לה. האם היא אומרת לה: תהיי בת כמו שאני הייתי, תתאימי את עצמך לנורמות, תהיי ילדה טובה, תהיי מכובדת, תתנהגי יפה או שהיא אומרת לה :תלחמי, תתנגדי תמרדי. תמרדי בחברה הזאת שמגישה לך עיסקה לא כל כך מוצלחת, אל תהיי ילדה טובה מדי, אל תסכימי, תסכימי עם מה שטוב לך. וכאן האם נמצאת במלכוד מאד רציני כי מצד אחד האחריות על ההעברה התרבותית מונחת על כתפיה. האם היא זו שמעבירה לבת את התרבות אם כי לעיתים קרובות הדבר נעשה בשרות האב; להעביר ערכי תרבות זה בשרות האב והיא צריכה להעביר  ולשמר את השם ואת כבוד המשפחה ואולי גם לדאוג להגנה מסוימת על הבת. עליה להעביר לבת איך היא צריכה להתנהג בחברה, כשפעמים רבות היא עצמה מרגישה שהחברה לא היטיבה איתה עם האמא, וזה אם היא מודעת לזה. ויש פה שאלה מאד מעניינת, מה האמהות מעבירות לבנות ובאיזו רמה, האם הן מעבירות מסר כפול, האם האם אומרת לבת: תתחתני אבל אל תהיי כמוני. איזו מידה של חופש היא נותנת לה. כמובן שיש פה גם הבדלים תרבותיים כי אנחנו מדברות על החברה המודרנית שהיא בכל זאת הרבה יותר פתוחה ומקובל שהבנות תלמדנה ותבנינה לעצמן חיים משלהן, ובכל זאת נשאלת השאלה מתי נכנסים מסרים כמו: אבל תתחתני ותלדי ילדים, אל תהיי יותר מידי חכמה מפני שלא יהיה לך בן זוג.
ש: האם יש לך דוגמא לכך ?
בשנה שעברה עבדתי עם אמהות ובנות אתיופיות ועשינו סדנה לאמהות וגם לבנות עצמן. הבנות היו סביב גיל שש-עשרה והיו גם בנות שתים-עשרה ושבע-עשרה. הדילמה הזאת יצאה מאד חזק, האמהות האתיופיות העבירו לבנות מסר של התנגדות דרך הלימודים. הן העבירו להן מסר מאד חזק: אנחנו רוצות שתלמדנה. אם תלמדי יהיה לך מעמד משלך, אם תלמדי אז לא תהיי תלויה בגבר, אם תלמדי לא תצטרכי לבטל את עצמך. וכשבדקנו איתן מה עם נישואין ומשפחה הן אמרו: לא חשוב, אפשר לדחות את זה, נישואין והורות אפשר לדחות. היה פה מסר חזק מאד של דחיפת הנערות למקום אחר. אך יחד אתו גם בא מסר מאד חזק של שמירה על הכבוד, בעיקר הכבוד המיני, שחס וחלילה הבת לא תיתפש כזונה. וזה כמובן היה קונפליקט מאד גדול, הן עבור הנערות והן עבור האמהות. הנערות, שהן חלק מהחברה הישראלית הפתוחה על כל המשתמע מזה והאמהות שנמצאו במקום מאד קשה. אצל האמהות הדבר התבטא בקונפליקט של: תבנו את עצמכן אבל תזהרו תזהרו תזהרו על עצמכן שלא יגידו עלי... זוהי מגבלה קשה והבנות חוות את זה כמגבלה מאד קשה לכן אני אומרת שיש כאן מסר כפול מאד חזק שמשקף את המקום הבלתי אפשרי שהאמהות נמצאות בו כי הן, חייהן הוקרבו למען המשפחה, הן לא למדו, הן התחתנו בגיל מאד צעיר, ילדו ילדים בגיל מאד מאד צעיר. יש שם סבתות בנות שלושים ובעיניים שלנו המערביות זה פשוט מדהים ומאד קשה לראות זאת. הבנות מצידן, גם להן היה מאד קשה, גם הן היו קרועות בין הרצון להתבולל בחברה, להצליח בה ולהגשים את החלומות שהיו להן לבין זה שהן יודעות איזה כבלים כבדים יש עליהן, איזה קושי יש להן להשתלב בחברה הרחבה והן מנסות איך שהוא למצוא את הדרך. זה התבטא בכך שהן שיתפו את האמהות שלהן רק בחלק מהחיים שלהן. הן שיתפו אותן רק באותם חלקים שהיו קשורים ללימודים אבל כל מה שהיה קשור לחברה וכל מה שהיה קשור לאפליה, כל מה שהיה קשור לרגשות שלהן, גם החברתיים וגם הפוליטיים בזה הן לא שיתפו את האמהות. אני אומרת שיש כאן קונפליקט שטבוע בתוך הקשר אם- בת בגלל מקומה המיוחד של האשה בחברה שמפלה נשים, כמשמרת תרבות, כמשמרת הכבוד בשביל הגבר כשלמעשה בתוכה היא אולי דוחה חלקים מאד גדולים מזה. אלו הן נקודות שלא דובר עליהן הרבה, זה לא מופיע בטקסטים של גיל ההתבגרות, לא כל כך מופיע בטקסטים על אמהות ולא בטקסטים הקלאסיים בפסיכולוגיה. צריך להיכנס אל זה לעומק ולהבין איפה הן עוצרות, לראות מה הן באמת מעבירות, מה הן באמת עושות בשביל הבנות שלהן. אני לא חושבת שאנחנו יודעים מספיק על זה כי המחקר על האמהות היה מאד סטריאוטיפי גם הוא ונשלט על ידי החשיבה הפטריארכלית. חסר לנו עדיין עולם ומלואו כדי להבין את זה והיום השאלות האלו עולות במחקרים ובספרים. אולי אחת הדוגמאות היפות ביותר לכך נמצאת בסיפור תפוחים מן המדבר של סביון ליברכט. שם האם המזרחית נוסעת מירושלים לקיבוץ להביא את הבת שלה  שעזבה את הבית הדתי והלכה לחיות עם בן קיבוץ ואפשר לראות את כל מה שעובר על האמא הזאת...

מתוך אתר משרד החינוך

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008