יום א' 30/04/2017 | 9:56
 
 
 
 
 > למה הם מפריעים בשיעור על השואה?

מאת: הדס לאור אשור

תלמידי כיתה י"א במרכז הארץ הפריעו במהלך שיעור בנושא השואה.
הכיצד?!
הנושא כל-כך רגיש, וכאוב וחשוב.
איך אפשר להתנהג בחוסר כבוד לנושא?
ויש לציין שהשיעור התקיים כחלק מההכנה למסע השכבתי לפולין, והִנחתה אותו מדריכה מקצועית, רבת ידע וניסיון.
איך אפשר להסביר התנהגות כזאת?
מאמר קצר זה ינסה לכוון את הפנס אל המקום בו באמת מונח המטבע. אציע הסברים שכדאי לשים על השולחן, בגלוי, ולנהל סביבם דיון חינוכי אמיץ. השפה תהיה לעתים פרובוקטיבית. כדי להעביר מסר, צריך לחדד אותו.

לכאורה אפשר להצביע על שלוש צלעות של "אשמים" בכל פעם שתלמידים מתנהגים באופן פרוע ולא מתעניין:
צלע אחת: התלמידים עצמם. לכאורה הם חסרי ערכים של כבוד למסגרת ולמבוגר שמולם, וחסרי סקרנות בריאה לגבי הנושא הלימודי, שנראה רק למבוגרים כחשוב; ולכן הם מפריעים.
צלע שנייה: מורותיהם. לכאורה הן חסרות כריזמה או כלים אטרקטיביים להוראת הנושא או ליישום השקפת עולמן החינוכית; יש המרחיקים לכת וטוענים, רחמנא ליצלן, שחלק מהמורות פשוט חסרות השקפת עולם כזאת. ולכן התלמידים מפריעים.
צלע שלישית לנשיאה בעול ה"אשמה": המערכת. לכאורה היא "מפילה" על התלמידים נושא לא מתאים לעולמם הרגשי והקוגנטיבי בגיל ההתבגרות. ולכן הם מפריעים.

איך מתמודדים עם תמונה כזאת? האם יש כאן בעיקר השמצה של תלמידים, מורים ומערכת או שמא זוהי התמונה הצלולה המשתקפת מחוויית ההפרעה?

הייתי בוחרת להכיר בכך, שבכל אחת מהצלעות יש גרעין נכבד של אמת, שגודלו משתנה ממקום למקום, וכל אחת מהן דורשת תשומת לב וליבון – אבל: גם אם חובה להישיר מבט אל כל שלוש הצלעות – יש לקבוע סדר עדיפויות להתמודדות. אין סיכוי להתחיל להתמודד עם הצלע השלישית (בשלות התלמידים) לפני שמתמודדים עם השתיים הראשונות, ולמעשה – עם הראשונה שבהן.

למה תלמידים מפגינים לעתים קרובות "חוסר כבוד" במהלך למידה בנושא השואה? 
להערכתי, לא בגלל שרגש ה"כבוד למבוגר ולמסגרת" זר להם; לא בגלל שהם חסרי "סקרנות בריאה"; וגם לא בגלל ש"נושא השואה הוא רק לאוכלוסייה אקסקלוסיבית", או שנושא השואה עצמו הוא אקסקלוסיבי מדי בשבילם. אני חושבת הפוך – רק שאנחנו מגישים את הדברים על המגש הלא נכון, בכלים הלא נכונים. משהו כמו לחפש את המטבע האבוד מתחת לפנס. למה? כי שם יש אור ... אבל המטבע נפל בכלל קילומטר משם.
איפה?
איפה שהתלמיד נמצא.
איפה התלמיד נמצא?
קרוב.
איפה קרוב?
אצל עצמו.
ומה הוא עושה שם?
מחפש.
מה מחפש?
משמעות.
הוא בגיל ההתבגרות. לחילופין, הוא דור ראשון בארץ. הוא עסוק בעצמו: מי אני? אני.... (אוהב שוקולד, אוהב את גלית, בעיקר עם צמות...) אומרים שאני יהודי. מה זאת אומרת? אומרים שאני צריך לחוש רגש חזק כלפי  ה ה י ס ט ו ר י ה  ה י ה ו ד י ת, מה זה המילה הארוכה הזאת?  אומרים לי רצח, המון, ילדים, מוות, גטו, מחנה, שנאה, השפלה... אני יכול לספר להם כמה דברים על שנאה והשפלה, חלקם מאמש, אבל הם רק רוצים שאשב בשקט ואקשיב. רצח? יש כל יום כמה בטלוויזיה, גם בחדשות וגם בערוץ אקשן. גירושים? גטו? גם אבא שלי אמר לאמא שלי: גט או תלכי לכל הרוחות. וואוו, מה שהנצנצים האלה אמרו על היהודים בכל היחידות אס. אמ. אסים (זה בטח עלה להם הון כל המשלוחים, לכן הם לקחו את כל הזהב מהיהודים ... מאיפה היה להם כל כך הרבה כסף וזהב ופרוות ליהודים המליאנים האלה, אם הם היו כל כך מסכנים ותמימים וטהורים? וואללה – לא קונה). ועוד המורה טוחנת לי כל מה שה א י ד י א ו ל ו ג י ה הנאצית (מי זאת הגיברת הזאת?) חושבת על היהודים: גנבים, מלוכלכים, מכוערים, לוקחים את הנשים של אחרים, משתלטים על כל דבר... טוב, בסדר, הבנתי, גם אני כבר שונא יהודים (ועוד מראים לי את זה בתמונות ובסרטים ובמוזיאון בשבוע שעבר שמו לי בגובה העיניים תצלום של אישה-גוויה ערומה לגמרי יושבת ומביטה בי... דוחה). גם בעיתון אצלנו עכשיו רואים כל יום כמה שהם יכולים להיות לא נחמדים, היהודים, גם החילונים וגם הדתיים (ילדים רוצחים הורים, הורים רוצחים ילדים או מרעיבים אותם כמו השחורה הזאת, אמא טאליבן) אבל במיוחד אלו עם הזקנים והתלבושת של אז. לא הכי תמימים וטהורים. מוזרים, פרזיטים, חיים על חשבוננו, כמו שדוד שלי אומר. טפילים. ואני? יהודי? כזה?! לא בטוח שאני רוצה. ועכשיו זה השיעור שמתעסקים בכמה עצוב, כואב, נורא ומזעזע זה היה מה שעשו להם... ויש שמש נהדרת בחוץ, ושוקולד, וגלית... ואין מחיר לחופש... (עובדה, היו גם כמה יהודים שברחו מהעבודת כפייה)...

לכן,
אין טעם להתחיל את הסיפור "שלנו", הסיפור שאנו מעוניינים בו, ה"היסטורי", ה"יהודי", ה"פולני", ה"ערכי-אוניברסאלי", לפני שניגע חזק בסיפור של הנער הזה. במושגים שיושבים אצלו בראש. בשאלות שמנקרות אצלו. זה נקרא לכבד אותו. וזה אותם הדברים אצל התל-אביבי ואצל הטברייני או בפנימיות הנוער, רק שהראשונים יודעים לעדן ולהסוות. לפעמים. ונכון, מה שתיארתי לעיל עשוי להיראות מוגזם , אבל הוא מקפל בתוכו את המסר. מסר אנחנו מעבירים לפעמים על דרך ההגזמה. הנה, התלמידים שהפריעו אי-שם בארץ העבירו גם לנו את המסר שלהם על דרך ההגזמה: הפרעה בשיעור על "השואה".  שומו שמיים, איזו הגזמה!

לפחות ויקטור פראנקל היה מסכים אתי.

מהו אפוא "הסיפור של הנער הזה?"
מהם "המושגים שיושבים אצלו בראש", שמהם אפשר להתחיל לדבר על השואה שהתרחשה פעם, לפני עשרות בשנים?

אתם, מורות ומורים, יודעים זאת אף יותר טוב ממני. אתם פוגשים את הנערים והנערות בוקר-בוקר. אלא שרבים מאתנו חוששים להישיר מבט אל המקומות הרגישים בחברה שלנו. מחפשים שבילי-מעקף. אולי משום שלרוב אין לנו "הוראות הפעלה". אולי משום שרבים אינם מיומנים בפירוק אפקטיבי ואחראי של מושגים מורכבים. "זה לא תפקידנו, אנחנו מחויבים להעביר ידע על-פי תכנית של משרד החינוך". 

מה יכול לקדם שינוי?
אימוץ גישה שפחות ממהרת להשיג הישגים בטווח קצר, לא "זבנג מסע וגמרנו"; עידוד גישה שמתמקדת בבירור הדרגתי של מושגי יסוד מצד אחד ובלמידה בכלים פואטיים (ספרות, אמנות, קולנוע, תיאטרון) מצד שני; גישה המעוניינת לבנות זהות יהודית חיובית בקרב התלמידים, בטרם יפגשו את חילולה הבוטה של הזהות הזאת בתקופה הנאצית.

איך בונים זהות יהודית חיובית?
על בסיס מפגש עם עולם היצירה היהודית לאורך הדורות; על בסיס היכרות עם אישי-מופת יהודים בכל היבשות, ועל בסיס דיאלוג פתוח סביב מקומה של התרבות היהודית בתרבות הכללית וסביב הרלוונטיות של שתי אלה לכל אחד ואחת מאתנו – כל אלה יכולים לסייע.

אשמח לייעץ בסדרת הרצאות וסדנאות לקהל של מורים ומחנכים בכל הגילים, ולהגיע לכל מקום בו מעוניינים לפתח יחידות הוראה המבוססות על משמעות זיכרון השואה בדור שלנו.

מתוך אתר הדס לאור אשור

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008