יום א' 30/04/2017 | 9:56
 
 
 
 
 > שקיעה מעל אושוויץ

מאת: אדם סמואל

השמש שוקעת. השמיים הם בצבע ארגמן ומזג האויר מושלם. אני עומד 200 מטרים בתוך שערי מחנה ההשמדה אושוויץ, לצד סבי, הווארד קליינברג. עבורו היה זה יום מתיש במיוחד מבחינה רגשית ופיזית. בעודנו מתקדמים לכיוון היציאה ממקום כואב זה, אנו נתקלים בקבוצה של 25 בני נוער ושישה מבוגרים מלווים.

הקבוצה היא מקזבלנקה, מרוקו. יש עמם מתרגם לצרפתית. סבי מחייך אליהם. חיוכו מעורר את סקרנותם. "ניצול?" שואל המתרגם. לאחר שנתקלנו בקבוצות רבות במהלך הטיול שלנו, היה לי ברור שבני הנוער האלה ממרוקו מעולם לא פגשו ניצול שואה, וכנראה מעולם גם לא שמעו ניצול שואה מדבר. סבי שולף את ה"תעודות" שלו – המספר המקועקע על זרועו – עדות לשהותו במקום זה. הקבוצה מסתקרנת ומתקרבת.

תוך רגעים ספורים הם מרותקים לחלוטין לסיפור ששמעתי כבר פעמים רבות בעבר. איש הביטחון שלהם מביט בחשש בשעונו ומאותת שנגמר הזמן – הם חייבים לעזוב במהירות. ועדיין, ברור לי שהקבוצה הזו לא הולכת לשום מקום לעת עתה.

המתרגם עושה כמיטב יכולתו כדי לשמור על קור רוח, ובינתיים, השמש מתחילה לשקוע.

רובם של אלפי המבקרים באושוויץ כבר חזרו לאוטובוסים שלהם. ועדיין, הנה הווארד קליינברג, איש שעבר את הסבל הנורא ביותר שיכלו החיים להטיח בו, עדות חיה למה שלא ניתן להעלות על הדעת, אך הנה הוא 'מתמהמה', במובן מסוים, במקום שממנו חיכה בכל מאודו לברוח. האירוניה כאן ברורה לי.

עדותו נפתחת בתיאור קרונות הבקר שהובילו אותו ואלפי אחרים ברכבת ליעד ידוע לשמצה זה. הוא מתאר את הקלסטרופוביה, הצחנה, הפחד, הקולות ואת המראה המוזר שנגלה לעיניהם כשהרכבת עצרה והדלתות נפתחו. זה היה בספטמבר 1943.

הוא מספר על החוויה המחרידה של כניסה ל"מקלחות" בידיעה שזהו, זה הסוף. ופתאום את תחושת האופוריה, כשמתוך הברזים פרצו מים זורמים, במקום גז.

הוא רוצה שהם יבינו עבודת כפייה מהי ואת התנאים הבלתי נסבלים. הוא מתאר כיצד השתמש בשק בטון ריק בתור ז'קט ארעי, כדי להתגונן מפני הכפור. תפריטו היומי היה פרוסת לחם מעופש וכוס מרק מימי שלא הכיל כמעט שום רכיבים מזינים. ללא ספק הוא היה מת במחנה זה, אלמלא נזקקו הנאצים לעובדי כפייה במקום אחר, ואז הוא נשלח למחנה בשם מאוטהאוזן, באוסטריה.

מדי לילה במאוטהאוזן, אחרי יום עבודה מפרך, הוא וחבריו האסירים אולצו להתפשט ולרוץ בשלג אל המקלחות הקרות. שגרה זו חזרה על עצמה במשך 30 ימים, עד שהם שוב הועלו על הרכבת והובאו ליעד האחרון שלהם: ברגן בלזן.

כשסבא שלי מגיע לחלק האחרון בסיפורו, המתרגם נושם עמוק. הוא מספר לקבוצה על מקום שאין בו מזון, אין בו היגיינה, אין בו עבודה ואין בו תקווה. זה היה מחנה השמדה, פשוטו כמשמעו.

ב- 15 באפריל 1945, הצבא הבריטי שחרר את ברגן בלזן. אולם בשלב זה, סבא שלי כבר היה גמור. לא נותר בו עוד כוח פיזי או כוח רצון נפשי להמשיך להילחם. הוא נשכב לצד ערמת גופות וחיכה למוות.

הוא ציפה שהמוות יגיע במהרה, אולם אז קרה משהו מוזר. "קולות נשיים ריחפו מעליי", הוא מספר. נערה צעירה התחננה בפני שתי נשים מבוגרות יותר, שתצלנה אותו. האחרות היו ספקניות. אם הוא לא מת עדיין, אין ספק שימות בקרוב. אולם הנערה התעקשה. בסופו של דבר היא שכנעה את האחרים לגרור אותו אל חדר שננטש לאחרונה על-ידי קצינים גרמניים, שם ניסו הנשים להזינו ולהשיבו אל החיים.

הווארד היה חולה מאוד וידע שהוא צריך רופא. אך עוד לא היו רופאים בסביבה, כיוון שהמלחמה עדיין לא הסתיימה. הוא מספר לקבוצה כיצד יום אחד התעורר ולא ראה איש בחדר. הוא החליט לזחול החוצה אל הכביש. למרבה המזל, רכב צבאי הבחין בו ולקח אותו לבית חולים, שם הוא קיבל טיפול רפואי. הוא נשאר שם שישה חודשים. כשהשתחרר, שלוש הנשים נעלמו מזמן.

מספר חדשים לאחר מכן, הווארד קיבל מסמכים והגיע לקנדה. בטורונטו הוא התאחד מחדש עם ארבעת אחיו שהיגרו לפני המלחמה. הוא מצא עבודה, למד לדבר אנגלית והחל לבנות מחדש את חייו.

מספר חודשים לאחר מכן, הוא גילה שאותה נערה הצעירה שהצילה את חייו, ננסי, גם כן עשתה את דרכה לטורונטו. הוא היה להוט להודות לה באופן אישי, ואכן קנה זר פרחים והלך לבקרה. שניהם מצאו חן זה בעיני זה והוא החל לחזר אחריה. שלוש שנים לאחר מכן, במרץ 1950, הם נישאו. הוא מראה להם תמונות. 66 שנים לאחרים מכן, והם עדיין שומרים על הגחלת.

בני הנוער והמלווים נמצאים במצב של תדהמה מוחלטת. הם פגשו ניצול שואה, שחלק עמם את אחת העדויות המצמררות והמדהימות ביותר שישמעו אי פעם. הם מתחילים להריע, לרקוד ולשיר עם ישראל חי, והווארד מחייך את החיוך שהפך לסימן ההיכר שלו שבמשך תשעה עשורים שידר תקווה, אמונה, אופטימיות ואהבה.

השמש שקעה מעל אושוויץ, אולם היא לא שקעה על העם היהודי ובהחלט לא על סבא שלי, הווארד קליינברג.

מתוך אתר aish

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008