יום ש' 24/10/2020 | 20:12
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > מטרות החינוך הסביבתי הראוי
מאת: אריה וגנר

מהן מטרותיו של החינוך הסביבתי הראוי? ועידה שארגן האו"ם בטביליסי ב-1977 כדי לקדם את החינוך הסביבתי בעולם הייתה הראשונה שהציבה שלוש מטרות לחינוך הסביבתי:
1. לעודד הבנה ועניין בנוגע לקשרי הגומלין בין מערכות כלכליות, חברתיות, פוליטיות ואקולוגיות בסביבה העירונית והכפרית.
2. לספק לכל אדם הזדמנות לרכוש ידע, ערכים, גישה חיובית, מחויבות ומיומנויות לשמירה על הסביבה ולשיפורה.
3. ליצור שינוי התנהגות בקרב פרטים, קבוצות והחברה בכללה בנוגע לסביבה.
ועידת טביליסי קידמה את ההכרה בחשיבות החינוך הסביבתי והביאה לעלייה במספר התכניות לחינוך סביבתי בעולם, אולם לא הסירה את הערפל בנוגע למטרות החינוך הסביבתי ולגישות החינוכיות הדרושות להגשמתן. הוועידה אמנם הצביעה על הקשר שבין ההיבטים המדעיים והערכיים-חברתיים בתחום הסביבתי, אך עשתה זאת בקווים כלליים ומעורפלים למדי.
לא רבים מתנגדים לאוויר נקי, למים צלולים ולסביבה נעימה, אך אנשים נבדלים במחיר שהם מוכנים לשלם עבורם ובסדרי העדיפויות שלהם במצבי קונפליקט – למשל בין פרנסה לאיכות סביבה או בין פיתוח לשימור. סקרים ומחקרים רבים שנערכו במקומות שונים בעולם ובדקו את עמדות הציבור על איכות הסביבה מראים ששיעור גבוה למדי (לפחות במדינות המפותחות) מודע לבעיות סביבתיות שונות ומצהיר על רצונו בטיפול ממשלתי טוב יותר בבעיות אלו. לעומת זאת שיעור נמוך בהרבה של אנשים מוכן לשלם מחיר אישי עבור הטיפול בבעיות אלה – למשל לשלם יותר מסים, לשנות הרגלים או לרדת ברמת החיים. פער זה מכונה "הגירעון הסביבתי"
 (The Environmental Deficit). על רקע תופעה זו, המטרות של ועידת טביליסי כלליות מדי ולא מחייבות. יש ליצוק בהן תוכן אידיאולוגי ספציפי.
יתרה מזו, ועידת טביליסי לא הגדירה מה טיבו המדויק של חינוך סביבתי על פי שלוש המטרות האלה – מהם יעדיו ומהן השיטות שלו. שלוש המטרות רחבות כל כך עד שהן מאפשרות לפתח "חינוכים סביבתיים" שונים ואף סותרים.
הגדרה מדויקת של מטרות החינוך הסביבתי חייבת להתחיל בהגדרת מטרת החינוך בכלל, שהרי חינוך סביבתי הוא קודם כול חינוך ורק אחר כך סביבתי. אני סבור שאם מערכת החינוך רוצה לעסוק בחינוך ולא רק בהקניית כלים להצלחה אישית, עליה לטפח בוגרים שהם "בני אדם" או "בני תרבות". אני סבור כי לחברה הישראלית אין תקווה אם בוגרי מערכת החינוך לא ילמדו להזדהות עם מטרה ערכית-חברתית גדולה מרווחתם האישית. לחינוך סביבתי-ערכי-חברתי יש פוטנציאל לספק למערכת החינוך שלנו אופק פדגוגי אמיתי. חינוך סביבתי בעל כיוון אנושי אינו עוסק רק ובעיקר במדע, אלא גם ובעיקר בתכלית קיומנו, בזיקתנו לאחרים ולעצמנו, ביחסנו לכל אלה – בני אדם, בעלי חיים וצמחים – החולקים עמנו את החיים בכדור הארץ. החינוך הסביבתי ההומניסטי עוסק במהותו של האדם – האם הוא יצור כלכלי אנוכי שפועל למען רווח אישי, חושב לטווח קצר, מנצל וחומס את זולתו ואת העולם, או שמא רואה עצמו חלק ממכלול אנושי ועולמי ומחויב אליו, דואג לדורות החיים ולדורות הבאים (שאינם יכולים לדאוג לעצמם).
חינוך סביבתי ראוי הוא אפוא החינוך ההומניסטי של ימינו. הוא מטפח תלמידים חושבים ומוסריים; תלמידים שעוסקים בשאלות מהותיות על החיים ועל הדרך שבה ראוי לחיותם; תלמידים בעלי רגישות וצניעות – מידות טובות הכרחיות לשיקום יחסינו עם העולם; תלמידים שאינם חוששים לעסוק בשאלות של חוסר צדק ועוול ולחפש דרכים לתקנם; תלמידים המאמינים שיש להם אחריות להשאיר לילדיהם עולם טוב יותר מהעולם שקיבלו לידיהם; תלמידים שמבינים שלא קיבלנו את העולם בירושה מהורינו, אלא כפיקדון מילדינו.
על החינוך הסביבתי-חברתי ההומניסטי להישען אפוא על שלושה עמודים:
·         חינוך סביבתי הוא חינוך מוסרי לאחריות, להתחשבות בזולת, לרגישות אנושית ולצניעות.
·         חינוך סביבתי הוא חינוך אזרחי-פוליטי לאכפתיות, למעורבות ולאמונה ביכולת לשנות.
·         חינוך סביבתי הוא חינוך אינטלקטואלי בין-תחומי להבנת המורכבות וקשרי הגומלין הענפים בין המערכות הטבעיות והאנושיות.
על עמודים אלה צריך לבנות מבנה חינוכי שלם. חינוך סביבתי לא יוכל להגשים אפילו חלק קטן מהנאמר לעיל אם יהיה אך ורק עוד "מקצוע" או דיסציפלינה במערכת החינוך (לא כל שכן דיסציפלינה מדעית בלבד). החינוך הסביבתי צריך להיות יסוד מרכזי שסביבו מאורגנת מערכת החינוך כולה.

מתוך אתר משרד החינוך

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008