יום ה' 16/08/2018 | 23:07
 
 
 
 
 > גיל ההתבגרות - לראות את המטרה הסופית

מאת: פמלה וייט

כשגיליתי שאני בהריון עם בתי הבכורה כה נמלאתי התרגשות, תחושת אחריות ויראת כבוד שפרצתי בבכי. ידעתי שחיי עומדים להשתנות. נדמה היה לי שכל נשימה וכל פעימת-לב מתרוננות במקצב המלים 'אני בהריון, אני בהריון, אני בהריון'.

ואז היא נולדה והעולם כולו התכווץ לממדים של פניה הקטנות, מגע עורה, קול בכיה. הימים התארכו, הייתי טרוטת-עיניים מאפיסת כוחות, וכל האנרגיה שלי תועלה אל ה'פה והעכשיו', ריצה אליה, מילוי כל צרכיה המתעוררים מרגע לרגע של תינוקת רכה שסובלת מעווית מעיים.

ואז נשאתי את עיני יום אחד והבנתי שחלפו חמש-עשרה שנה, והנה היא: צעירה שמביטה בי מגובהה המפואר – עשרה סנטימטרים מעלי.

הימים ארוכים אבל השנים קצרות.

אני חושבת על כך תכופות כשאני משוחחת עם הורים צעירים על דאגותיהם ופחדיהם – הלוואי יכולתי לעזור להם לקבל מבט חטוף על העתיד, על המטרה הסופית: מבוגר אכפתי, נמרץ ומעורב, שמסוגל לנהל מערכות יחסים עמוקות ולעמוד על שתי רגליו, להיות אדם בפני עצמו.

אין ספק, מובן שזה מה שכל ההורים רוצים, אבל באותם ימים ארוכים לא אלו המטרות שאנו זוכרים. במרוצת אותם ימים ארוכים אנו תוהים איך להרגיל את הילדים לאסוף את גרביהם, להפסיק להרביץ לאחיהם או אחיותיהם, לעשות את שיעורי-הבית שלהם ברצון בלי שיהיה צורך להזכיר להם, ולפנות בנימוס אל סביהם. שמתי לב שלעתים קרובות אנו נופלים למלכודת וחושבים שכל דבר שישמש פתרון לאתגרים יומיים מידיים אלה יביא אותנו למטרה הסופית: מבוגר אחראי.

אבל החיים אינם כה פשוטים ומסודרים, ולמעשה רבים מ'תרגילי ההורות' הנפוצים אכן פועלים בדרכים שעשויות להשיג לנו סלון נקי מגרביים זרוקות, אבל המחיר הוא: יחסינו עם הילדים, ובעצם על חשבון התפתחותם. לאמיתו של דבר, שניים ממנהגי ההורות השכיחים ביותר עלולים לעורר קשיחות לב שמעכבת את ההתפתחות ובולמת את עצם תהליכי ההבשלה החיוניים להיווצרותו של סוג המבוגר שאנו מקווים להציג בפני העולם.

כשאנו משתמשים במניעת אהבתנו וחיבורנו לילדים כמכשיר לתיקון התנהגותם (שיטת ענישה שמרבים להשתמש בה היא 'פסק-הזמן') או כשאנו משתמשים נגדם בדברים האהובים עליהם (ואנו מתארים זאת בלשון נקיה: 'תוצאות המעשים') אנו מראים לילדים שאנו מקבלים אותם רק במידה שהתנהגותם מתיישרת עם ציפיותינו.

תארו לכם שהיינו משתמשים בקריטריון הזה ביחסינו עם אנשים משמעותיים אחרים בחיינו. תארו לכם שבעלי לוקח ממני את מפתחות הרכב משום שלא ניקיתי את המטבח כשאמרתי שאעשה זאת. מה יקרה אם בהיכנסי הביתה בתום יום עבודה מלחיץ אשליך את התיק, המעיל והנעליים על הרצפה תוך ריטון מתוסכל, ובעלי יאמר לי שזו התנהגות בלתי נסבלת וישלח אותי לחדרי עד שאהיה מוכנה להתנהג בצורה נאותה.

כמה מצבים כאלה יהיו דרושים לפני שאגלה שאני נלחמת בדחף להתנפל עליו, או לפחות לכנותו בשמות. כמה זמן יעבור לפני שאגיב לקריאתו ל'משמעת' בגלגול עיניים ובמלים "בסדר" או "לא אכפת לי", או בהצהרה לוחמנית, טריקת דלת וצריחות "אתה לא מבין אותי!" מתי אחמוק מהבית ואבלה יותר זמן עם ידידותי מאשר עם בעלי?

למה לנו להסתכן בכך שנעורר תגובות אלו בילדינו? הם זקוקים ללב אוהב כדי לגדול ולהתפתח לאנשים אכפתיים. הם זקוקים למרחב למתן ביטוי לתסכוליהם אם ברצוננו שילמדו למתן ביטויים אלה, הם זקוקים לנו כמשענת הטובה ביותר לגדול ולהגשים עצמם.

הימים אמנם ארוכים, אבל השנים קצרות, ועלינו לזכור לאן אנו הולכים על-מנת לטפל בצורה הטובה ביותר במצב שאנו נמצאים בו.

מתוך אתר לייף סנטר

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008