מאת: ראובן לייבל

תהליך השתלבותם של יוצאי אתיופיה בישראל רצוף מכשולים רבים:   

א. השונות התרבותית הנתונה בינם לבין החברה הקולטת:  יהודי אתיופיה באו לישראל עם זהות יהודית מגובשת ומחוזקת, והאמינו כי בישראל ירגישו שלמים יותר. הם דמיינו את ישראל כארץ זבת חלב ודבש, ואת הישראלים כצדיקים, שחורי עור, לובשי לבן, שומרי שבת כולם.(אדגה,2002). עם הגעתם התברר גודל הפער בין שתי התרבויות. חוקר העלייה האתיופית, גדי בן עזר, מונה 19 נושאים בהם הפער בין התרבויות הפתיע את העולים ויצר חיץ בין שתי החברות. בין השאר מונה בן עזר את התחומים הבאים: המפגש עם יהודים חילוניים, ההתפתחות הטכנולוגית, דיני טומאה וטהרה, אופי הקהילה, מושגי הזמן השונים, מזון, אקלים, בריאות וחולי, חופש הבחירה של הפרט ועוד (בן עזר, 1992). כך למשל, בעוד שבאתיופיה היו נהוגים חיי משפחה מפותחים, בישראל התפצלו המשפחות הגרעיניות, עקב המעבר לדיור קבע. כתוצאה מכך נחלשה התמיכה ההדדית במידה רבה. השונות התרבותית מתגלמת בתוך התא המשפחתי הגרעיני, בדמות הפערים הבין-דוריים שנוצרו בין הורים לבין ילדיהם. אלה האחרונים הטיבו יותר מהוריהם להשתלב בחברה הקולטת. לכך נקשרות תפיסות שונות את ההיררכיה בתוך המשפחה, המגדירות מערכת יחסים שונה בין הילדים לבין הורים, ובין בני הזוג.  

ב. טעויות בתהליך הקליטה: העדר מענה הולם, או העדר רגישות תרבותית מצד הממסד הקולט, היוו גורם משמעותי בהגדרת אותם קשיים ותחושת המשבר שנלוותה להם. באשר ליחסו של הממסד, נמנה ראש ובראשונה את הקשיים שהציב הממסד הרבני, בהטילו ספק בזהותם הדתית של יהודי אתיופיה. לאחר שהופסק מבצע משה בשנת 1985, דרשה הרבנות הראשית מהעולים לעבור "גיור לחומרה" בטרם יחשבו כיהודים לכל דבר. הטקס, הכולל טבילה והקזת דם הברית, נועד למקרים בה קיים ספק גדול ביהדותו של העולה. לכן הדרישה עוררה תרעומת בקרב יהודי העדה, ששמרו בקנאות על אמונתם נוכח רדיפות ואיומי שמד מוחשיים לאורך מאות רבות של שנים. בדרישת הרבנות הייתה גם משום פגיעה במהימנות הפיקוח שביצעו הקסים על מקרי התנצרות בקרב יהודי העדה. לאחר הפגנה מול 'היכל שלמה' ופגישות עם הרב הראשי דאז, אברהם שפירא, החליטה הרבנות להסתפק בטבילה ולוותר על הקזת הדם, הנהוג בגיור לחומרה. גם אי ההכרה בסמכותם הרוחנית של הקסים היוותה סטירת לחי לעדה כולה. תהליך הקליטה של יהודי אתיופיה בחברה הישראלית נתקל בקשיים שמקורם בחיים במתחמים סגורים - בין אם במרכזי הקליטה ובין אם בשכונות המאוכלסות ברובן על-ידי עולים מאתיופיה ומארצות אחרות. לכאורה פתוחים בפניו של כל עולה מסלולי ההתערות בחברה הישראלית שיאפשרו לו לצאת מתוך "הכתלים השקופים" של העדה. אולם, מאחר שהטיפול בעדה הוא קולקטיבי ודי אחיד, נוצר מצב שבן או בת העדה יכולים לעבור מסלול חיים שלם ללא כל מגע משמעותי עם בני העדות האחרות (וייל, 1997). מצב זה הביא לבידודם, והקשה על השתלבותם בחברה הקולטת. חרף המדיניות הממשלתית המוצהרת בדבר פיזור העולים מאתיופיה והרצון לכוונם ליישובים שחוסנם החברתי-כלכלי בינוני, יוצאי אתיופיה מתגוררים כיום בכמה ריכוזים גדולים יחסית, במספר קטן של יישובים ושכונות שחלקם הגדול במעמד חברתי-כלכלי נמוך. לריכוז יוצאי אתיופיה ביישובים מסוימים יש כמובן השלכה ישירה על ריכוז התלמידים יוצאי אתיופיה. בסוף שנת 2000 היו כשני-שלישים (65%) מכלל התלמידים יוצאי אתיופיה מרוכזים בשישה יישובים: נתניה, רחובות, באר-שבע, אשקלון, חדרה ואשדוד . המגורים בריכוזים גבוהים באזורי ספר ובשכונות עניות השפיעו על מרחב ההזדמנויות האפשרי הפתוח בפניהם מבחינות חינוך, תעסוקה ונגישות לשירותים איכותיים. המערכת הממשלתית וארגונים התנדבותיים נרתמו למען סיוע ממוקד עבור יוצאי אתיופיה - בתחומי הדיור, התעסוקה והחינוך. ואולם, הפעילות למען קליטתה של קבוצה זאת בחברה הישראלית הייתה רצופה כשלים. ההשלכות הקשות שהיו לכך שימשו מקור לביקורת וניסיון לשינוי מדיניות, תחום של פעילות שבו הייתה אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה מעורבת עמוקות (מכון ברוקדייל 2001).  

ג. קושי של החברה הישראלית להטמיע את העולים: מראשית עלייתם של יהודי אתיופיה לישראל הם נאלצו להתמודד עם גילויים של עוינות, ולעיתים אף בביטויים של גזענות מצד החברה הישראלית. צבע עורם של יהודי אתיופיה הוא גורם רב משמעות בתהליך קליטתם בחברה הישראלית. אשכנזי ווינוגרד (1984), שתיעדו את תהליך קליטתם של עולי אתיופיה בבאר שבע, מדווחים, בין השאר, על הבעת התנגדות מצד התושבים להתגורר ליד האתיופים...קיימות גם עדויות על מחאת אימהות נגד שילוב ילדיהן עם ילדים אתיופיים בגן אחד, בטענה שמדובר בילדים "שחורים". האתיופים חשים בבירור בעובדת היותם שונים ומופלים לרעה בשל צבע עורם (למשל, באיסור על כניסתם למועדונים). אחדות מתגובותיהם לכך הן התגודדויות בקבוצות, הסתגרות והימנעות ממגע עם זרים (פרידמן, תשמ"ו). התרבות האתנוצנטריות הישראלית מובילה לקושי העיקרי בהשתלבותה התעסוקתית של הקהילה האתיופית בישראל. (שבתאי, 2001). הגישה האתנוצנטרית הנה גישה חד-תרבותית כאשר הפרט רואה בתרבותו תרבות אוניברסאלית, טובה ונכונה. אין הוא מכיר בקיומם של דפוסים תרבותיים אחרים ושונים. בהקשר לעניינו, התרבות הישראלית האתנוצנטרית מתבססת על העליונות של האדם המערבי ותפיסתו כשיא ההתפתחות האנושית. אירוע שהיווה את המקרה הבולט שהבהיר בצורה חדה ביותר את קשיי המערכת הישראלית להסתגל לנוכחותם של יוצאי אתיופיה, היה פרשת השמדת תרומות הדם (קימרלינג, 2004). בשנות השמונים הייתה החלטה לא פורמאלית ב"מגן דוד אדום" שלא להשתמש בדם שנתרם ע"י יוצאי אתיופיה. בשנת 1996 נודע כי בנק הדם משמיד את תרומות הדם של בני העדה מחשש למחלת האיידס. ובהישמע הדבר נערכה הפגנה סוערת של 10,000 יוצאי אתיופיה מול משרד ראש הממשלה. פרשת הדם היוותה את "הקש ששבר את גב הגמל" במה שניתפס כאפליה המתמשכת ואי נכונותה של החברה הישראלית לקבל את יוצאי אתיופיה. פרשת הדם השאירה חותם כבד בקרב הקהילה והאמון שנתנה הקהילה לממסד - נפגעה ונסדקה.

                                                   * * *

מכל האמור עד כה ברור שקליטת עולי אתיופיה נתקלה בקשיים רבים, בדומה לקליטת עליות אחרות - אך עם תוספות בעלות אופי גזעני. החברה הישראלית מצאה עצמה מול דילמות הנוגעות בשאלת הפלורליזם והסובלנות. שאלות אלו קיבלו ביטוי חריף במיוחד בשאלת קליטתם של העולים במערכת החינוך.

מתוך אתר מאמרים