מאת: ראובן לייבל

קושי נוסף במפגשם של עולי אתיופיה עם החברה הישראלית נבע מחוסר התייחסותה של האחרונה לסיפור עלייתם הקשה של העולים: במחקרו של גדי בן עזר (2002). רואיינו צעירים וצעירות ששרדו את המסע. המרואיינים התבקשו לספר את סיפור המסע כפי שהם זוכרים אותו מניתוח הסיפורים עלו הנושאים הבאים:  1. זהות יהודית.  2. סבל. 3. גבורה.

עצם היציאה למסע קשורה בעיני העולים קשר עמוק בזהות היהודית שלהם. החלום להגיע לציון, ל"ירוסאלם", הנו חלום עתיק של יהודי אתיופיה שהועבר מאב לבנו ומאם לבתה. הם האמינו שיום אחד "הזמן יגיע", קרי: לעלות לירושלים. בכל שלבי המסע, מההכנות לדרך, דרך המסע הרגלי בשבילי אתיופיה ועד השהות הארוכה בסודן, התחזקה הזהות היהודית של ההולכים והתגבשה. המסע נתפס בעיניהם כמונחה בידי האלוהים. המסר ליציאה ניתן על ידו, הוא המוביל והמנחה אותם בדרכים העקלקלות, מסייע להם בהצלה פתאומית מאויבים. בנוסף לאמונה באלוהים, התבטאה הזהות היהודית במסע בניסיון לשמור מצוות ומנהגים יהודיים (שבת, פסח, כשרות, נידה). כך, למשל, הם מספרים שוב ושוב על מקרים שהקבוצה שלהם נרדפה על ידי שודדים או חיילי הממשלה, ואף שהיו קרובים לגבול הסודני ויכלו לחצות אותו ולהימלט מרודפיהם, הם עצרו עקב כניסת השבת, וכתוצאה מכך נאסרו והוחזרו עשרות או מאות קילומטרים אחור. דוגמה נוספת בסיפור של אחד המרואיינים היא סיפורו של ה"קס", רב הקהילה, שסיכן עצמו וקם בעיצומן של יריות עליהם בלילה, כדי להתיר את מטענו מסוסו הלבן שנפגע וגסס, כדי לא להפר כללי טומאה שהיו חלים על מטענו מרגע שהסוס מת. הזהות היהודית התחזקה והתגבשה גם עקב היחסים עם האוכלוסייה הלא יהודית במסע. ההולכים בדרך הרגישו שהם יהודים הצועדים כקהילה לארצם המובטחת בתוך ים עוין של סביבה גוית, כשהם שומרים על סודם מפני הגויים העוצרים אותם בדרך, כפריים או חיילים. הסביבה הנוצרית זיהתה אותם כיהודים למרות הכחשותיהם, והאשימו אותם: "אנחנו יודעים מה אתם עושים לפלשתינאים". כלומר, כבר במסע הם מתחילים לשלם מחיר על היותם "ישראלים" .  

הנושא השני שעלה על הפרק הוא הסבל שדרכו העולים רואים את המסע. זהו סבל פיזי וסבל נפשי. בהיבט הפיזי הכוונה לקשיים האובייקטיבים של הדרך, כמו גם לקשיים הנגרמים בידי אנשים. הם נאלצו לנוע מהר וללא הפסקה, לפעמים ללא שינה, במסלולים הרריים צרים, בלילה, תוך פחד שאם לא ינועו די מהר ילכו לאיבוד. רבים נפלו ונפצעו ונאלצו להישאר מאחור ולהמתין לקרובי משפחה שיאספו אותם בחזרה לכפרם. צעירים היו צריכים לתמוך במבוגרים, הורים בילדיהם. הם עברו תקופות של מחסור חמור או מוחלט באוכל ובמים, והיה עליהם לחצות מעברי הרים גבוהים וגאיות עמוקים, נהרות זורמים ואזורים מדבריים. הם סבלו ממחלות הנפוצות באזורי שפלה, בייחוד מלריה, לאחר שירדו מההרים הגבוהים שבהם גרו. גם טפילי נהרות הציקו להם ופגעו בבריאותם. אמהות נאלצו להניק תוך כדי הליכה. העולים היו חייבים להסתתר מחיות טורפות וגם מחיילי הממשלה ומשודדי דרכים, "שיפטה", השולטים בשבילים ההרריים עקב מלחמת האזרחים המתמשכת באתיופיה. רבים נאסרו ונחקרו בעינויים קשים בדרך, הוחזרו לאחור שוב ושוב. כספם של רבים נשדד וכן בגדיהם ולעתים קרובות גם כדורי המלריה והאוכל והמים שנשאו. נערות ונשים צעירות עברו חוויות של אונס או סכנת אונס וחטיפה. יש מהן שנותרו עד היום בסודן, או הועברו כשפחות לסעודיה. בסודן, רבים חלו ומתו. בתקופה מסוימת מתו כ-15 בני אדם ביום במחנה אומרקובה. נערה מסוימת מספרת כיצד החזיקה בידיה במשך ארבעה ימים את גופת אחותה התינוקת, כי לא ידעה היכן לקבור אותה. עקב הצורך להסתיר את מנהגי הקבורה היהודית, זו הייתה בעיה מיוחדת. רבים קברו בלילה, תוך נשיכת בגדם כדי שלא יישמע בכיים. רבים קברו באוהל שלהם במחנה הפליטים, וביקשו לעבור לאוהל אחר. בנוסף, היה קיים גם הסבל הנפשי. ההולכים במסע חוו קודם כל סבל בגלל הפרידה מבני משפחה. כאב זה הועצם וקיבל פנים מיוחדות בהקשר של התרבות האתיופית, שבה אדם מנותק ממשפחתו נחשב אדם לא-שלם. אחד המאפיינים הכואבים של המסע הוא שרוב המשפחות התפרקו בדרך: קודם כל עקב הצורך לצאת בחלקי משפחה, ואחר כך עקב קשיי המסע הרגלי ותלאותיו או עקב המוות הרב, בעיקר בסודן. רבים חשו, וחלק עדיין חשים בישראל, את אשמת הניצולים שנותרו בחיים, ואשמה על כי לא קברו את קרוביהם כראוי, לפי הנוהג, תוך נתינת הכבוד לנשמת המת. היבט נוסף הוא תחושת ההשפלה והביזוי של הסבל הנפשי שקשור בחוויות טראומטיות. העולים עמדו בעת המסע במצבים של חוסר אונים ועינוי נפשי. נערות נאלצו לעמוד לפעמים במשך ימים לצפות בחבריהן או אחיהן מעונים או תלויים "הפוכים" בשמש הקופחת, כשהן סובלות סבל רגשי עצום. אחרות נאנסו ואיבדו אחר כך עניין בחייהן. נערים עברו לעתים חוויות של חוסר אונים עקב חוסר היכולת לסייע לאחיותיהם, לקרובות משפחה אחרות, ולחברות ללימודים, שהם מרגישים אחראים להם. כל אלה הביאו רבים מהצעירים והצעירות להתנסות במשברים נפשיים, שבהם שאלו עצמם שאלות נוקבות על עצם ההחלטה לצאת למסע.

רבים מן ההולכים מדגישים את המסע כסיפור של גבורה, של הצלחה, של כוחות, של התמודדות טובה. בתרבות האתיופית קיים המושג "גובז", שמובנו העיקרי הוא האדם הגיבור. בבסיסו מתייחס המושג ליכולתו של אדם להתמודד עם הליכה ממושכת בדרכים הרריות. הזכות לתואר "גובז" רלוונטי במיוחד למתבגרים וצעירים.

בפועל, בישראל לא אושרו שלושת המימדים של תפיסתם העצמית של העולים שבעקבות המסע. הזהות היהודית שלהם לא הוכרה בישראל באופן מלא והם נאלצו (ועדיין נאלצים) לעבור גיור לחומרא, הכולל הקזת דם מאיבר המין של גברים וטבילה במקווה טהרה, וטבילה בלבד של נשים. (עוז,אלמוג,2004) לגבי הגבורה, במקום לראותם כאנשים שלקחו את גורלם בידיהם והוכיחו יכולת וכוחות להתארגן ולהתמודד עם קשיים עצומים במסע, ובחלקם אף להנהיג אחרים, ראתה אותם החברה הישראלית כמסכנים, חסרי אונים, רעבים ש"אנחנו הצלנו אותם". המסע שימש עבור הישראלים יותר כאישור לתפיסתם העצמית כ"מצילי היהודים בעולם", כ"גיבורים" שעשו את "אנטבה" ומבצעים דומים. גם תמונות הטלוויזיה של הרעב בסודאן מ- 1984 וסמוך לעצירת מבצע משה, חרטו בתודעה הישראלית את הדימוי של רעבים ומסכנים. זאת, למרות שבתקופת היציאה אל המסע, בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, לא היה רעב כלל באזורי היהודים. מבחינה זאת, כבש "הקיום הסודאני" את הקיום של "המסע הרגלי" בעיני הישראלים. גם תימת הסבל לא קיבלה הד בחברה הישראלית. רק בתקופה האחרונה מתחילים הסיפורים לחלחל לתודעה הציבורית הישראלית. מובן שהחברה הישראלית לא ראתה אותם כפי שהם ראו את עצמם, כמשחזרים את יציאת מצרים. הסיפור הזה, שהיה כה מרכזי וחשוב, וסייע לעולים לעמוד בקשיי המסע, לא זכה להערכה רבה בחברה הישראלית. לעובדה זו יש אפקט פסיכולוגי רב עוצמה לגבי העולים מאתיופיה. המשמעות שנתנו ההולכים במסע לאובדן ולשכול שחוו, עזרה להם להתמודד איתם. היא סייעה להם להמשיך לחיות ולתפקד. ברגע שנלקחת המשמעות הזו מן האדם המתאבל, הדבר עלול לגרום לערעור פנימי גדול, ומכאן לנזק פסיכולוגי.

העובדה שהחברה הישראלית לא אישרה ולא קיבלה את תפיסתם העצמית של העולים מאתיופיה בעקבות המסע, מחלישה את כוחות ההתמודדות שלהם עם המוות הרב שעברו וכן מחלישה את יכולתם להתמודד עם קשיי הקליטה.

אמונתם של יהודי אתיופיה שהם "טיפה השבה אל הים" יכולה הייתה לעזור להם בקשיי הקליטה בישראל. העובדה שהחברה הישראלית אינה מכירה בתפיסתם זו, מונעת מהם היבט אידיאולוגי נוסף, שיכול היה לסייע להם בתהליך הקליטה.

עולי אתיופיה הגיבו לכך שהחברה הישראלית לא אישרה את הדימוי העצמי שלהם בשלושת המימדים האלה בכך שהם יצאו למאבק- זהו מאבק חשוב על זהותם. למאבק זה היבט מעשי והיבט של דיאלוג חברתי. ההיבט המעשי בא לידי ביטוי ב"שביתה הגדולה" מול הרבנות הראשית ב- 1985; בגיוסו של ראש הממשלה דאז למאבק; בהגשת עתירה לבג"צ וכדומה. בהיבט הדיאלוג החברתי נועד לסיפור המסע מקום מרכזי, הן בתוך הקהילה והן בקשר עם החברה הישראלית. באמצעות סיפור המסע הם מנסים לקדם את תפיסתם שלהם לגבי המימדים החשובים להם בזהותם. בתוך התהליך הזה נראה כי המסע הופך להיות למיתוס הקליטה של יוצאי אתיופיה. מיתוס, במשמעות שכתבו עליו פול תומפסון ורפאל סמואל, קרי: "זיכרון חי, תמצית אבסטרקטית של ניסיון אמיתי, בעל השפעה בחיי היומיום." כמו במיתוסים אחרים בעולם, גם אלו שלא עברו את המסע (עולי הגל השני וילידי הארץ) מעלים את סיפור המסע כמורשתם במגעם עם החברה הישראלית. כמו מיתוס "ייבוש הביצות" של המתיישבים הציונים הראשונים בישראל, ומיתוס "החלוץ" ו"הצבר" - האדם החדש - של העלייה השנייה, הופך "המסע" להיות המיתוס המרכזי בתהליך עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. הם ראו את המוות הרב במסע, במיוחד בסודן, כחלק ממסלול היטהרות ובחירה של הראויים להגיע לארצו של האל, והרגישו שקנו, באמצעות סבלם כיחידים וכקהילה, כרטיס כניסה לישראל. כמו כן התפתחה אצלם תפיסה עצמית של אנשים גיבורים ובעלי כוחות שעמדו באתגר המסע. (בן עזר,1999).

מתוך אתר מאמרים