מאת: יוסי קרקובר

רבי יהודה הלוי: תולדות חייו

ריה"ל נולד בטודלה שבצפון ספרד תחת שלטון מוסלמי לפני שנת 1075. נראה שהיה בן למשפחה אמידה ומשכילה. שנות ילדותו היו שנים של שלווה לו וליהודים שבסביבתו. בגיל צעיר פנה ריה"ל ללכת לאנדלוסיה מתוך כוונה להגיע למרכז הגדול שבגרנדה. עם בואם של המוראביטון³ מאפריקה לספרד וכיבושם את ספרד המוסלמית (אחרי 1090), חל מפנה במעמדם של היהודים באנדלוסיה. ריה"ל עזב את גרנדה, ומאז נדד במשך עשרות שנים בין קהילות שונות. לא ידועים פרטי מסעו, אך ידוע כי הגיע אל טולדו שבקסטיליה הנוצרית, התקבל בכבוד רב ואף שימש בה רופא. מטולדו המשיך במסעותיו ונדודיו ויצר קשרים עם קהילות רבות ואישים מרכזיים מעם ישראל ומחוצה לו. עם אישים אלה נמנות דמויות ידועות כגון ר' יוסף אבן מיגש, ואף ידוע כי היה בקשר חזק ומתמשך עם ר' אברהם אבן עזרא. ריה"ל עסק במסחר ובכתיבה ענפה כל עת נדודיו וכך הלך שמו והתפרסם. ידועים מאות שירים ופיוטים שלו, ואף ספרו "הכוזרי" מעמידו בין הוגי הדעות החשובים של ימי הביניים.

במרוצת הזמן בשלה אצל ריה"ל ההחלטה לעזוב את ספרד ולעלות לארץ ישראל, פסגת כיסופיו כל הימים.⁴ ב-1140 ירד ריה"ל באוניה למצרים, ובכ"ד באלול תת"ק (8 בספטמבר 1140) הגיע לאלכסנדריה. באלכסנדריה התקבל ריה"ל על ידי קהל מעריצים ושהה שם חדשים מספר, אחר כך עבר לקהיר והיה במחיצת חשובי יהודי מצרים. עם ידידיו ומארחיו המרכזיים במצריים נמנה איש העסקים הגדול רבי חלפון בן נתנאל הלוי.⁵

בפרק זמן זה ניהל ויכוחים עם יהודי המקום בדבר רצונו להמשיך במסעו אל מחוז חפצו, ארץ ישראל. בערב חג השבועות 1141 עלה ריה"ל על אוניה שעמדה להפליג מאלכסנדריה לארץ ישראל אך יציאתה התעכבה בשל תנאי מזג האוויר. האם הגיע ריה"ל לארץ ישראל או לא? זו שאלה שהעסיקה את עולם המחקר עד שככל הנראה התברר באופן קרוב לוודאי כי אכן זכה לעלות ארצה, וכפי שאביא בסוף הפרק הבא.

בערך ריה"ל באנציקלופדיה העברית מביא הכותב, ישראל לוין, את האגדה הידועה⁶ כי ריה"ל הגיע ארצה, עלה לירושלים, נשק את אבניה ושם נרמס על ידי פרש ישמעאלי בשעה ששר את קינתו "ציון הלא תשאלי". למרות דברי האגדה הסיק מחבר הערך, על סמך קינות על מותו ואיגרות שנמצאו בגניזה הקהירית, כי ריה"ל נפטר במצרים כחצי שנה לאחר הגעתו וכנראה שגם נקבר שם.⁷

לעומת הנחה זו קבע גויטיין על סמך מכתב שהתגלה באוסף הגניזה בקימבריג', כי המסמך החדש מוסיף נתון ומשנה את מה שהיה ידוע עד כה. במכתב שהתגלה, הכותב מודיע לחלפון הלוי, תומכו וידידו הגדול של ריה"ל במצרים, כי ספינתו של ריה"ל יצאה סוף סוף לדרך. על סמך אגרת זו שיער גויטיין כי ריה"ל אכן סיים את חייו בארץ ישראל. ⁸ יוסף יהלום חיזק במאמרו הנחה זו מתוך אגרת נוספת שהתגלתה בכתב יד.⁹ לפי חישובו של גויטיין נפטר רבי יהודה הלוי בארץ ישראל בחודש אב 1141.

מניעי עלייתו של רבי יהודה הלוי לארץ ישראל

כשרוצים לבחון את מניעי ריה"ל ביחס לעליה לארץ ישראל ראוי לעמוד ראשית כל על המורכבות הכרוכה בעלייה זו. קשיים עצומים עמדו לפניו, עזיבת סביבת מגוריו, פרידה ממשפחתו ויציאה למסע ארוך ומסוכן אשר באותם הימים היה סכנת נפשות של ממש. הדרך מספרד לארץ ישראל ארכה שבועות של מסע בסכנות ים ומדבריות. בניגוד לתנאים הנוחים באופן יחסי שהיו בספרד, ידע ריה"ל כי בארץ ישראל ייתקל בקשיים מרובים ובתנאי חיים מורכבים מאוד. סביר להניח כי ידוע היה לריה"ל מה טיבם של הצלבנים השולטים בארץ.

מאז כיבושה של ירושלים במסעות הצלב ביולי 1099, שונו פני העיר. להוציא את התקופה האיובית (1229-1187) שאחרי כיבושי צלאח אלדין, אין לדבר יותר על יישוב יהודי בירושלים בתקופה הצלבנית. הנוצרים "טיהרו" את ירושלים "מהלא מאמינים"; רצח המוני של יהודים (ומוסלמים) שם קץ ליישוב היהודי בירושלים. יש עדויות רק על יהודים בודדים שהצליחו לשמור על הגחלת של רצף היישוב וגם לגבי רציפותה של התיישבות יחידים זו אין עדות מספקת.¹⁰

בניגוד לרוב העולים שעלו ארצה ולא השאירו אחריהם עדויות המסבירות את פשר החלטתם, בלט ריה"ל בנימוקיו לצעדו זה. לכן תמוה מאוד כיצד חוקרים רבים ראו בריה"ל רק משורר רגשי או עולה רגל¹¹ הבא לממש געגועים למקום מיוחד. על נקודה זו כבר עמד בן ציון דינבורג במאמרו "עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל והתסיסה המשיחית בימיו".

דינבורג קבע בראשית מאמרו כי מתוך שיריו של ריה"ל אפשר להוכיח שעלייתו לארץ ישראל הייתה מאורע חשוב בתקופתו, עורר תשומת לב מרובה בציבור והיו רבים שהתנגדו לו.¹² החוקרים לא עמדו כראוי על טיבה של עלייתו וגורמיה ותפשו אותה כעניין פרטי מתוך כיסופיו לארץ וכצעד נבדל מהסביבה הציבורית שאליה השתייך. היו אף שטענו כי ריה"ל עלה לארץ כדי לעבוד את ה' ביתר שלמות ולכפר על עוונותיו,¹³ שכן גלות מכפרת ובעיקר כאשר היא מתקיימת בעלייה לארץ ישראל.

בדרך זו מבאר מיכאל צבי נהוראי את זיקתו של ריה"ל לארץ ישראל ואת פשר עלייתו. לדבריו, כיסופי האהבה לארץ והישיבה בה לא נכרכו אצל ריה"ל בהכרח במגמה למימושה של זיקת הגאולה המשיחית והלאומית. לדברי נהוראי, בחזונו של ריה"ל נראתה לו הגאולה כנתונה כולה בידי שמים. אהבתו של ריה"ל לארץ אינה טעונה זיקת גאולה, אלא בקשת זוך הלב והשכינה הנסתרת.¹⁴

ברם לדעת דינבורג, אם עלייתו של ריה"ל הינה צעד אישי, קשה להסביר מדוע עוררה עלייתו של ריה"ל התנגדות עזה כל כך בקרב ידידיו. ההד הציבורי מוסבר לדעתו רק על רקע של עלייה בעלת היבט ציבורי. מתוך השוואת פיוטי ריה"ל לשאר בני תקופתו נראה כי לא מוטיב "דחיקת הקץ" או "כיסופים משיחיים" הם ייחודיו. לדברי דינבורג, עם כיבושי הצלבנים התרבו פיוטי "דחיקת הקץ" אצל פייטנים רבים. המוטיב המאפיין את שירת ריה"ל הינו העלייה לארץ כביטוי לפעילות המשיחית כדרך להכשרת הגאולה.

לכן הסיק דינבורג כי אמנם אין לדעת בבירור אם ריה"ל היה קשור לתנועה משיחית כל שהיא, אך ברור שבדרך הגאולה שהתווה היה ניסיון רציני לסלול דרך חדשה לתסיסה המשיחית של בני דורו ואולי אף ליצור תנועה משיחית חדשה. ריה"ל התווה את הדרך והיה אף הראשון להולכים בה.

אני מקבל את דבריו של דינבורג שיש בעליית ריה"ל מעבר לעלייה פרטית של יהודי המחפש שלמות, ואף אוסיף לכך תימוכין ואבסס את דברי.

אכן מוטיב מרכזי בשיריו הינו הגעגוע לארץ ישראל. 35 "שירי ציון" של ריה"ל הם הקבוצה המפורסמת ביותר ביצירתו השירית.¹⁵ בכל שירת ישראל לתקופותיה לא היה כמוהו לביטוי כמיהת הדורות לגאולה ואהבת העם לארצו. שיריו מבטאים געגועים הנמשכים לאורך עשרות שנים ונותנים ביטוי למתח הפנימי העז של אהבה וכאב. החיים בספרד היו בעיני המשורר כעבדות לרבים,¹⁶ כנהייה אחר פיתויי הבל וכבגידה באלוקיו. את החירות האמיתית מצא בעבדות לאלוקיו, בהבנה כי שלמות אפשר למצוא רק בארץ ישראל. בשירי הוויכוח שלו פיתח את תורת ארץ ישראל והעלה את התודעה הלאומית לדרגה שלא נודעה עד אז.¹⁷

בספרו "הכוזרי" התפלמס ריה"ל (החבר) בדיאלוג ארוך עם מלך כוזר, בנסותו לאמת את שלמות הדת היהודית ואת הבחירה בעם ישראל למרות שפלותם ודיכויים מאז צאתם לגלות. ריה"ל טוען שאין לראות בגלות עם ישראל מארצו סילוק הבחירה בו כעם נבחר. הגלות איננה מקרית ותוצאה של נסיבות פוליטיות וצבאיות, אלא עונש על ריחוק האומה מדרך חייה ויעודה. הדרך לשוב ולהיגאל הינה על ידי התעוררות הרצון בלב עם ישראל לשוב לייעודו ולשלמות חייו. הגעה לשלמות בעולם הזה אפשרית רק בארץ ישראל. ארץ ישראל הינה המקום הבלעדי לקבלת השראה של נבואה וגילוי של השכינה בעולם. לכן כל בקשת שלמות חייבת להיות כרוכה בחתירה לארץ ישראל.¹⁸

אמר החבר: אל יקשה בעיניך שתתיחד ארץ בדבר מכל הארצות, ואתה רואה מקום שמצליח בו צמח מבלתי צמח, ומוצא מבלעדי מוצא, וחיה מבלעדי חיה, ומתיחדים יושביו בצורות ומדות מבלעדי זולתם במצוע המזג. והנה עפ"י המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה¹⁹אמר החבר: כן הרכם זה שאתם אומרים, שמצליח בו הכרם אילו לא היו נוטעים בו הגפנים ועובדים העבודה הראויה להם, לא היה עושה ענבים. והמעלה המיוחדת הראשונה היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי, ויש לארץ עזר בזה עם המעשים והתורות התלויות בה אשר הם כעבודה לכרם, אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה.²⁰
אמר החבר: ממה שאמרו בענין זה: הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין, ודנו האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתובה...²¹

לאחר שהחבר מאריך לספר בשבחי הארץ ומעלתה כמקום היחידי לקיום האומה ושלמותה, פונה אליו מלך כוזר בביקורת גלויה.

אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובת תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשמינו בית חייך ומותך, ואתה אומר: "רחם על ציון כי היא בית חיינו", ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת"ק שנה היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים. וכבר הסכימו כל האומות על זה. הנוצרים אומרים, שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים, והישמעאלים אומרים, כי היא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד יום הדין, והוא לכל מקום כונה וחג. אני רואה, שהשתחויתך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זמה וע"ז, ועם כל זה לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות האלהים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה.²²

לאחר דבריו הנחרצים של החבר על מעלת הארץ ושלמות החיים בה, תמה מלך כוזר מדוע יש פער גדול כל כך בין האידיאל לבין המעשה. המלך שאל אל החבר "אם כן אתה מקצר בחובת תורתך" וכמובן שאין הכוונה לחבר באופן פרטי אלא "האתה הלאומי".²³ מלך כוזר תמה מדוע בני דתות אלו מבקשים את הארץ ואילו הבעלים השורשיים, שלדבריהם היא נחלתם הבלעדית, לא דורשים אותה.²⁴ בזמן כתיבת ספר "הכוזרי" הייתה ארץ ישראל נתונה למאבק מתמיד בין הנצרות לאסלאם. בראשית דבריו במאמר א' שלל החבר את תפיסתן של שתי דתות אלו ואילו כעת, על רקע שאלת העלייה לארץ, נראית היהדות חנפה לעומת אמונת הנצרות והאסלאם הנאבקות על מעמדן.

אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר: "רני ושמחי בת ציון" (זכריה ב יד), כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אלו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם, ושמא על זה אמר שלמה: "אני ישנה ולבי ער" (שיר השירים ה ב), כנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. "קול דודי דופק", קריאת האלהים לשוב. "שראשי נמלא טל", על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: "פשטתי את כתנתי", על עצלותם לשוב. "דודי שלח ידו מן החור", על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענינים מקוצרים מפני קצורם, כי הענין האלהי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלהי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים.²⁵ ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר.²⁶

החבר, ריה"ל, מביע בפסקה זו את כאבו ואת הסברו לאורך הגלות. הוא פותח את תשובתו לשאלתו הנוקבת של המלך באמירה "הובשתני מלך כוזר". זוהי נקודת התורפה שגרמה לחוסר שלמותו של הבית השני ולהיארכות הגלות. אילו הייתה התעוררות לאומית לבקשת השלמות המיוחלת היינו נגאלים. אורך הגלות נגרם כתוצאה מחוסר דרישתנו את ציון. לדבריו, תפילתם של ישראל דומה "לצפצוף הזרזיר" ולא כמיהה אמיתית לגאולה ולכן אין "העניין האלוקי" שב לחול על עם ישראל.

דבריו אלה של החבר אינם חלק רק מחיבור ספרותי אלא זהו כאבו וזוהי זעקתו של ריה"ל הכותב. פסקאות אלו מהוות רקע ישיר ומתבקש לתיאור השיח אשר יופיע בסוף הספר ולמסקנת המחבר.

מתוך אתר מעמקים