מאת: פרופסור משה ליסק
הממצאים בדבר ציפיותיהם של העולים למעורבות נמוכה ככל האפשר בתרבות הסובבת , המוגבלת לצרכים האינסטרומנטליים , קיבלו חיזוק בסקרים . אלה בחנו את עמדות העולים כלפי פעילויות ההעשרה התרבותית שהפעילו המוסדות הקולטים באמצעות הרשויות המקומיות , המתנ"סים , ארגוני המתנדבים , ארגוני העולים וכולי . תגובות העולים כלפי הצורך בפעילויות ההעשרה ושביעות הרצון מהן משתנות בהתאם לזיקה לתרבות החברה הסובבת . בתחתית סולם העדיפויות מופיעות הרצאות בנושאי עם ישראל והציונות , פעילויות בנושאי דת ומסורת ומפגשים עם ישראלים ותיקים . ואילו בראש סולם העדיפויות ניצבות פעילויות נופש לסוגיהן ( נופש בסוף שבוע , טיולים וכדומה ) וכן פעילות מוזיקלית ותאטרלית . גם התנהגותם בפועל של העולים מעידה על נוכחות נמוכה בפעילויות שעניינן תרבות ומורשת של החברה הסובבת . בניגוד לציפיות המתכננים , תרמו פעילויות התרבות והחברה ברשויות המקומיות , וכן הסמינרים להעשרה , תרומה מועטה למדי להגדרה העצמית של העולה כיהודי ולהגדרתו העצמית כישראלי . במחקרים נמצא שגם לאחר חמש שנים בארץ , עיקר מגעיהם החברתיים הבלתי פורמליים של עולי שנות ה-90 מתקיימים עם עולים מארץ מוצאם שהגיעו בגל עלייה זה .
במחקרים נמצא שגם לאחר חמש שנים בארץ , עיקר מגעיהם החברתיים הבלתי פורמליים של עולי שנות ה 90 מתקיימים עם עולים מארץ מוצאם שהגיעו בגל עלייה זה . מפגשים חברתיים אלה מתקיימים בתדירות גבוהה למדי . בתום חמש שנים לשהותם בארץ מקיימים 22 -15 אחוז מהעולים מפגשים חברתיים בלתי פורמליים בתדירות גבוהה עם ילידי הארץ או ותיקים שאינם מארץ מוצאם . רשת חברתית זו כמעט איננה מתרחבת מעבר לשלוש שנות שהות בארץ . נכונותם של העולים למגעים קרובים עם ילידי הארץ וותיקיה נמוכה למדי ( נעה בין 20 ל 34 אחוז ).
גם לאחר חמש שנים מוגבל השימוש בשפה העברית בפי העולים אך ורק למגעיהם האינסטרומנטליים עם החברה הסובבת ובעיקר לתחום התעסוקה , בעוד בתחום היחסים החברתיים הבלתי פורמליים שולטת ללא עוררין כמעט השפה הרוסית . תחושת הניכור כלפי החברה הישראלית בולטת בקרב חלקים ניכרים של ציבור העולים . 47 אחוז מהעולים בגיל 20 ומעלה , אשר הגיעו מברית המועצות לשעבר בשנים 1996-1990 ואשר רואיינו לקראת תום , 1997 כלל לא מרגישים שהם חלק מהחברה הישראלית.
הסתייגותם של חלק ניכר מהעולים מהשתייכות לחברה הישראלית , מהתרבות הישראלית ומיחסים חברתיים עם תושביה שאינם עולים , אינה מונעת , כפי שמסתבר , את תחושת הבית של העולים בישראל ואת רצונם להמשיך להתגורר בה באורח קבע . החוקרות דמיאן ורוזנבאום תמרי מציינות כי 81 אחוז מהעולים שעלו מברית המועצות ביולי 1990 ובספטמבר 1991 חשים בתום חמש שנים לשהותם בארץ 'תחושת בית' בישראל ; 90 – 70 אחוז היו חוזרים גם עתה על החלטתם לעלות . 95 –91 אחוז בטוחים בהחלט או למדי כי יישארו בארץ . גם מחקרן של צמח וויזל מצביע על כך כי רובם הגדול ( 93 %אחוז ) של העולים שהגיעו מברית המועצות לשעבר בשנים 1996-1990 בטוחים ( 61 אחוז ) או חושבים ( 32 אחוז ) כי ימשיכו לחיות בארץ . ביטחון זה עולה עם הוותק בארץ , אף כי , כפי שצוין לעיל , עם העלייה בוותק פוחת הרצון להשתייך לחברה הישראלית . בדומה לממצאן של צמח וויזל , שדווח לעיל , אשר הצביע על מתאם מובהק בין תחושתו של העולה שהוא חלק מהחברה הישראלית ובין מידת הקשר בין עיסוקו בישראל לעיסוק בארץ מוצאו , כך גם נמצא כי ככל שהעיסוק קרוב יותר לזה שהיה לו במולדתו , רבה יותר הנכונות להמשך החיים בישראל .
מתוך אתר רגעים היסטוריים
