מאת: הרצל ובלפור חקק
העליות לארץ ישראל נמשכו כל הדורות, וכאשר בשלו התנאים ההיסטוריים והחברתיים קמה המדינה בתש"ח. ימים ספורים לפני הקמתה, נולדנו אנו. הקמת המדינה נתפסה כהתגשמות חלום דורות, וגם העליות השונות לארץ נתפסו כאירוע כמעט אסכטולוגי. ואם נמשיך שוב בהקבלה, גם לידתנו פורשה על ידי הורינו כמימוש של חלום ציוני, ואין פלא שהעניקו לנו שמות כה טעונים בהיסטוריה הציונית.
האידאולוגיה הציונית תמיד חייבה והוקירה את העלייה, אך מתברר שהעולים לארץ נתפסו כזרים, כאבק אדם. האבות המייסדים ראו עצמם מחוקקי תרבות, והם קיוו להיווצרות דגם אחר של יהודי בארץ ישראל - "היהודי החדש". תרבותם של העולים נתפסה כתרבות נחותה, והתהליך של השינוי תואר אז כ"כור ההיתוך": העולה התבקש להיכנס למגרסה ולצאת מצידה השני כשרוליק עם כובע טמבל. התהליך היה מר וקשה לעולים מאירופה, והוא היה מר שבעתיים ליהודים מארצות האיסלאם שחשו ניכור גדול יותר לממסד השליט, שהיה אז ברובו מיוצאי יהדות אירופה.
שורשי המשבר התרבותי
המשבר היה בעיקרו משבר של שוני תרבותי: מפגש של עדות שונות ושל תרבויות שונות. למפגש זה יש חשיבות עקב הציפיות ההיסטורית (ואם נרחיק לכת, הנבואיות) הנלוות אליו: קיבוץ גלויות, שיבת ציון לאחר אלפיים שנות גלות, מפגש של בנים אובדים מתפוצות שונות מכוח שייכות לאומית אחת. המתחים החברתיים שנוצרו עם המפגש העיבו על התגשמות החלום. התברר שהללו שראו עצמם אליטה מייסדת היו בעד עלייה אך נגד עולים, בעד תרבות אך נגד תרבותם של העולים (אולי משום שלא ניסו לדעת מהי).
העלייה ההמונית בשנות החמישים הייתה אירוע היסטורי יוצא דופן: עקירה כמעט כוללת של היהודים מארצות האיסלאם ועליית רובם הגדול לארץ ישראל. ממדי העלייה הגדולים יצרו קודם כל מהפך דמוגראפי: נוצר רוב ברור ליהודי המזרח. התיעוד מן התקופה מלמד על פחד של הממסד הפוליטי והתרבותי מהשינוי שיחוללו העולים בתרבות הישראלית שנוצרה עד אז.
ההלם היה הדדי: גם העולים חשו נכזבים מול שברו של החלום. הארץ הייתה שונה ממה שציפו והתרבות המודרנית איימה על עולמם המסורתי. יהדות המזרח באה ברובה מעולם מסורתי, להבדיל מיהדות אירופה שעברה תהליך של מעבר תרבותי ממסורת למודרניות ב"תקופה ההשכלה" (בעיקר יהדות מערב אירופה).
קושי נוסף שחוו העולים מן המזרח נבע מכך שעקב הנסיבות ההיסטוריות נישא הממסד במדינה רכת הימים על ידי היהדות האירופית. הדגל של "כור ההיתוך" לא בא לבטא שאיפה לסינתיזה של תרבויות. בחברה הישראלית ניתן דגש לתרבותם של יהודי אירופה על פני התרבות האחרת. כתוצאה מכך הוחרפה הרגשת הזרות של העולים מן המזרח. המעבר התרבותי גם פגע במעמדו של אב-המשפחה, שבעבר זכה למעמד רם, לציות ולכבוד. כאן התמוטטה המסגרת הפטריארכלית, והוא לא נחשב עוד למקור הסמכות ולבעל זכות ההכרעה. בחברה החדשה הערכים היו שונים. העולים פגשו חברה הנושאת פניה לטכנולוגיה ולעיור (אורבאניזציה), ובחברה זו - כך התברר - הצעירים מוערכים יותר מהוריהם עקב היותם בעלי ההשכלה ושליטתם בשפה העברית.
המשבר של דור הבנים
תהליך המעבר התרבותי הנחיל כאב ומפח נפש לא רק לדור האבות. ההשלכות על דור הבנים היו קשות לא פחות. העימות בין תרבות הבית לתרבות בית-הספר היה טראומטי. דור הבנים היה לדור של קלועים בתווך: הם חשו מבוכה וניכור לנוכח תרבות הבית, באשר זו תרבות "לא נחשבת" בבית הספר (ובית-הספר כמעוז ההשכלה נחשב יוקרתי יותר). הם חשו ניכור גם כלפי בית-הספר, באשר הוא מתעלם מזהותם ומנביט בהם בושה בעצמם, בהוריהם, במוצאם ובתרבותם. המשבר הוליד זהות חצויה ו"נאמנות כפולה" המכבידה על התפקוד היומיומי (יצחק נבון תאר זאת בסיפורו "הולך ברקידה").
מתוך מעקב אחר עדויות של יוצרים שונים שקמו ליהדות המזרח בשנים האחרונות, מתברר שהחוויה המעצבת שחוו בבגרותם הייתה החוויה של התנפצות דמות האב. הייתה זו חוויה כואבת וטראומטית. ניתן לומר שהדור שנתן ביטוי ספרותי לטראומה היה הדור השלישי. רוב היוצרים שקמו בדור האחרון וביטאו את הכאב הם הנכדים, שדובבו את כאב הנפילה של האבות והסבים.
יצירות הספרות מאפשרות לעקוב אחר דפוסי התגובה השונים למשבר המעבר התרבותי וליחסי אבות ובנים בעידן של משבר זה. תהליך השינוי התרבותי מזמין מתחים בין הדורות, מבוכה מול התמוטטות האבות, התכחשות לעבר (לתרבות, לעדה, למשפחה) שכמוה כבריחה מזהות. תהליך כזה יכול להניב גם תחושות של התנגדות לשינוי התרבותי והתבצרות בזהות העדתית, תוך הגנה על זהותם של האבות.
קריאה בשירים של משוררים מאפשרת לנו לחוות את העובר עליהם אך גם להיות מודעים לעובר עלינו. הספרות מאפשרת לנו להתנסות בחוויות של אחרים ובו זמנית להתמודד עם עצמנו ומה שחווינו (חוויות שאנו זוכרים וחוויות שאנו מדחיקים).
