מאת: יעל הדר, נעמי הימיין-רייש, אנה קנפלמן

מעל בימת בית דיזינגוף בתל אביב, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן גוריון 'על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל'. הכול מחאו כפיים, ומדינת ישראל הייתה לנקודת שיא במאמציה של התנועה הציונית, שחתרה להגשמת השאיפות הלאומיות של הפזורה היהודית.

'מדינה יהודית [...] היא מדינת ישראל'. אך מה היא יותר - יהודית או ישראלית? האם המדינה החדשה הייתה רק כלי המכיל זהות קיימת, הזהות הלאומית היהודית, או שמא הייתה כלי לכינון זהות חדשה, ישראלית, שאליה משתייכים מי שיושבים בה - יהודים ולא יהודים, והיא מבדילה את היהודים בארץ ישראל מהיהודים מחוצה לה?

המדינה החדשה הייתה לביתו הלאומי של העם היהודי, לאחר דורות רבים שבהם היהדות הייתה חסרת שטח גאוגרפי משלה. מאייר (1975) טוען כי כאשר היהודים שהיו בעלי תרבות טריטוריאלית התרחקו מהטריטוריה שלהם, הם פיתחו חלופות והפכו את הדת למסגרת בעבור הקהילות היהודיות בגולה. השאיפה לטריטוריה גאוגרפית שָבה ועלתה כאשר ההשכלה החלה לאיים על המסגרת הדתית.

אם כן, החברה במדינה המתפתחת לא התלכדה סביב האזרחות המשותפת אלא הגיעה עם בסיס זהות משותף ומולד. אמנם עם השנים התפתחו מאפיינים ייחודיים ליהודים הישראלים, שמבדילים אותם מיהודים לא ישראלים, ואולם רובם המוחלט של הישראלים מרגישים חלק מהעם היהודי בעולם. יותר מכך, כמעט 70% מהיהודים הישראלים קושרים את גורלם בגורלם של יהודי התפוצות

דגמים של לאומיות

את הקשר בין לאום לבין מדינה יש לבחון לאור דגמים שונים של לאומיות. חלוקה מקובלת של סוגי הלאומיות מציבה בצד אחד את הלאומיות האזרחית, שהיא התנדבותית, ובצד האחר את הלאומיות האתנית, שהיא אורגנית. ביניהן עומדת הלאומיות התרבותית.

לאומיות התנדבותית (וולונטריסטית) - מאחדת את כל מי שמעוניין להיכנס תחת כנפיה. ההצטרפות היא התנדבותית, ומחייבת קבלת כללי משחק אזרחיים בחברה המצרפת, כלומר מדובר בחוזה פוליטי בין חברי הקבוצה.
לאומיות אורגנית - חברי הלאום אינם בוחרים להצטרף אליו, אלא נולדים לתוכו. לאומיותם נשארת גם אם הם בוחרים להגר מחוץ למדינת הלאום שלהם. להשתייכות הלאומית יש מטען ערכי של מסורת, היסטוריה ותרבות המשותפות לחברי הלאום.
לאומיות תרבותית - המצטרפים אל הלאום נדרשים לתהליך חִברות, והם מתבקשים לרכוש את השפה והתרבות של החברה שנקלטו אליה.

עם זאת המציאות אינה פשטנית כל כך, וסמית (2003: 35-43) טוען כי אין שום דגם טהור של לאומיות אזרחית או אתנית. מדינות שמזוהות עם הדגם האזרחי אינן חפות משיקולים תרבותיים ופרימורדיאליים, ואין להתעלם מקיומם של שיקולים רציונליים גם בדפוס התנהגות הנוטה ללאומיות אתנית. שיקולים אתניים נותנים פעמים רבות משנה תוקף לזכויות ולחובות האזרחיות ומספקים צידוק להסדרים חברתיים פוליטיים.

ישראל והלאום היהודי

מדינת ישראל התגבשה סביב הלאומיות היהודית, ועניין זה מתבטא בהגדרה של ישראל - מדינה 'יהודית ודמוקרטית'. הגדרה זו עוגנה בפעם הראשונה בכתובים בתיקון לחוק יסוד הכנסת משנת 1985 (סעיף 7א), ובו ישראל הוגדרה כך במשתמע, ואילו בשנת 1992 הגדרה זו קיבלה ביטוי מפורש בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (סעיף 1) ובחוק יסוד חופש העיסוק (סעיף 1א).

למרות הוויכוח התאורטי על המשמעות המהותית של ההגדרה 'יהודית ודמוקרטית' ליהדותה של ישראל, יש לאופייה זה של המדינה ביטויים מעשיים ברורים. סמלי המדינה שאובים ממקורות יהודיים, וימי המנוחה וימי הזיכרון תואמים את לוח השנה העברי; גם השפה העברית נהנית מעליונות רשמית - לדוגמה החוקים נכתבים בשפה העברית וכך גם פסקי הדין. המדינה דואגת לצביונם היהודי של החיים הציבוריים בישראל, בין השאר על ידי בלעדיות הדין העברי בתחום הנישואים והגירושים. אמנם שמירה על איסור אכילת חמץ בפסח וחילול שבת בפרהסיה, ועוד, לא נאכפת באותה המידה, אך יש בה משום הצהרת כוונות. נוסף על השמירה על ערכי הדת לקחה המדינה על עצמה גם לדאוג לאספקת שירותי הדת כדי שיהיו נגישים לכל מי שמעוניין בכך (רובינשטיין, 2005: 334).

אחת הסוגיות המרכזיות ביותר בהקשר זה היא חוק השבות. חוק השבות מעלה כפעם בפעם את הטענה שמדינת ישראל היא דמוקרטיה אתנית, משום שאינה מעניקה הזדמנות שווה לאזרחים בה להרחיב את מעגל בני הלאום שלהם, ומשום שהיא מעניקה אזרחות בכוח על בסיס קריטריון מולד, היינו לפזורה היהודית (סמוחה, 2000). מנגד, יש הטוענים כי המשפט האירופי מכיר ביחסי קרבה בין חברי לאום לבין מדינתם גם אם אינם חיים בתחומה. נוסף על כך, ועדת ונציה (ועדת משפטנים שפועלת מטעם מועצת אירופה) קבעה כי לא רק שקרבה זו לגיטימית, אלא שלרוב אתני יש הזכות להגן על הדומיננטיות שלו באמצעים של חוקי הגירה (רובינשטיין, 2004: 53-54; רובינשטיין, 2005: 326).

זהות המדינה וזהות האזרחים - תמונת ראי?

אם כן הרכיבים היהודיים דומיננטיים במאפייני המדינה, ואפשר אף לומר כי הלאום מעצב את המדינה יותר ממה שהמדינה מעצבת את הלאום. לנוכח כך מעניין לבחון את האופן שבו אזרחי המדינה מגדירים את עצמם: האם הם נצמדים לזהות הלאומית, שמכילה מטענים פרימורדיאליים, או שמא מזדהים יותר עם ההגדרה האזרחית שלהם? לעומת היהדות, הישראליות מתקשרת עם זהות שמושפעת מהשתייכות אזרחית לגבולות ריבוניים של מדינת ישראל, והיא זהות נרכשת. למרות הקשיים שמערים חוק האזרחות, ישראלי הוא בסופו של תהליך אדם האוחז בתעודת זהות ישראלית, בלי קשר לדתו או למוצאו האתני והלאומי - ציונם של הדת והמוצא אף לא מופיעים מאז 2003 בתעודת הזהות (גם אם ממניעים אחרים).

מעניין כי בציבור היהודי ההגדרות העצמיות כמעט חצויות. 47% מהנשאלים רואים בעצמם קודם כול יהודים, ו-42% ענו כי המונח 'ישראלי' מגדיר את זהותם בצורה הטובה ביותר. במקום השני רוב הנשאלים הגדירו את עצמם ישראלים (40%), ו-33% ראו בעצמם יהודים. הנתון המעניין הוא שבעבור 19% מהנשאלים הדתיות שלהם היא ההגדרה העצמית השנייה בחשיבותה. העובדה שכמעט מחצית מהנשאלים רואים בעצמם בראש ובראשונה יהודים מלמדת כי הלאום האתני מקבל מקום מרכזי בחברה הישראלית-יהודית. עם זאת העובדה שאחוז לא קטן בהרבה רואים בעצמם ישראלים לאו דווקא מלמדת על תפיסות של לאומיות אזרחית, מכיוון שייתכן שחלק מהנשאלים מפרשים את המונח ישראליות באופן דומה למונח יהדות.

מתוך אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה