סיפורה של יוליה - בת 41 , מהעיר קוחובקה באוקראינה
נולדתי בעיר קוחובקה באוקראינה. עליתי עם אמי בגיל 15 ועוד אח שעלה בגיל 13 . הגענו
לירושלים עם בעלה של אמא שהוא יהודי. משפחתי היחידה בארץ היא האבא של הבעל של
אמא, שגר בתל אביב.
הגעתי לארץ בנובמבר 2009 ולמדתי באולפן, הידע שלי בעברית היו המילים שלום ולילה
טוב. אני זוכרת את המורים באולפן. היו שם 20 ילדים היו גם בני 13 וגם בנות דתיות
מאמריקה ומדרום אפריקה. היינו חבורה, רביעייה שהיו חברים טובים מאוד. היו שם מסיבות
וכל חג עשו משהו מיוחד שארגנה העובדת הסוציאלית, אהבתי ללמוד שם למרות הקושי
בהתחלה ללמוד את השפה. בסוף 2010 נכנסתי לכיתה יא', כמעט ללא שפה, אך עם
מוטיבציה גבוהה.
באוקראינה למדתי עד כיתה ט' בביה"ס כללי. הלימודים משעה 8:00-15:00 , בית הספר
היה במרחק 20 דקות הליכה מהבית. בכיתה היו 30 תלמידים.
אהבתי רק את המורה למתמטיקה שהבינה אותי. כל התלמידים פחדו מהמורים וישבו בשקט
בכיתה. מי שמדבר מקבל ציון שלילי. (הציונים בין 1-5 5 הציון הגבוה). אל המורה פונים ,
בשם הפרטי ובשם של האבא. המורים פונים לתלמידים בשם ובשם משפחה. אם הם פונים
לתלמיד רק בשם משפחה זה כדי להפחיד ולאיים. הלימודים הם קשים, מורים לא באים
לקראת התלמיד, לא עוזרים. רק המורה למתמטיקה שאהבתי נתנה עזרה לפני שהתחילו
הלימודים בשעה שבע בבוקר. מי שרצה לאכול בבית הספר היה צריך לשלם על הארוחה.
בביה"ס הייתה הרגשה שהתלמידים התחלקו לקבוצות חברתיות, מעמדות. בביה"ס לא
הייתה תלבושת אחידה.
בסוף כיתה ט' עברתי למכללה ולמדתי חינוך מקצועי-חשמלאות. שם הגענו עם תלבושת
אחידה, היה כבוד לסמכות. בכיתה היינו 35 בנים ו 5 בנות, בהפסקה הכיתות היו נעולות.
הייתי בראש מועצת תלמידים. למדנו גם כלכלה, ביולוגיה, ספרות, מתמטיקה ואוקראינית.
עדיין אני בקשר עם חברים מבית הספר. אהבתי את ביה"ס בגלל החברים ובגלל כמה
מורים.
בביה"ס לא היו מחשבים, היו המון שעורי בית. חוזרים מביה"ס עושים שעורים ואז יוצאים
להיפגש עם חברים. בביה"ס היו הצגות בסילבסטר ומסיבה/נשף בסתיו. העונשים היו רק
בציונים ( 1-12), היו אספות הורים. הייתה אלימות בין התלמידים, פתרונות באלימות זה
נורמה. בנות היו מתקוטטות פיזית.
בחופשות לא נסענו היינו משחקים עם חברים, לעיתים רחוקות נסענו לים במרחק שלוש
שעות נסיעה, בים העומק היה רק 16 מטר, המים היו חמים, או לים השחור שהמים בו
קפואים עם מדוזות. אני חושבת שבכל זאת הייתה לי ילדות מאושרת בגלל שלא היה מחשב.
בבית הספר לא הרגשתי שנאת יהודים. בבית חגגנו את ראש השנה, חנוכה ופסח.
בארץ בהתחלה זה היה כמו FAIRY TAIL הרעיפו עלינו אהבה וגם ירושלים ותל-אביב היו
כל כך יפות ואנשים היו טובים אלינו. באוקראינה מזג האוויר עצוב ואנשים כועסים. ביקרתי פעמיים באוקראינה בשנתיים האחרונות, אני נמצאת שם אצל סבתא שלי ואבא שלי. אני לא
מתגעגעת לאוקראינה כמו לבית, ישראל היא הבית שלי, אבל יש לי געגוע לחברים
ולמשפחה. אני בקשר עם החברים דרך האינטרנט.
כשהגעתי לכיתה יא' בישראל בתיכון, היו בכיתה 8 תלמידים מבריה"מ לשעבר. 2 בנים ו 5
בנות. בכיתה יא' לא היינו חברים, אבל ב-יב' הפכנו לחברים. לא היה לי קשר עם ישראלים
בכיתה יא' ובכיתה יב'. הכרתי רוסיות מכיתות אחרות והם לפעמים הכירו לי עוד חברות.
המורים בישראל מצויינים. היה לי רצון ללמוד עברית, דיברתי, כתבתי. לפעמים יצאתי לחצר
בהפסקה, לפעמים היו ניגשים אלי אבל בדרך כלל הייתי לבד. פחדתי ליצור קשר בגלל
העברית. הייתי רוצה קבוצת חברים. כשהזמינו אותי ישבתי איתם.
הטיול השנתי באמצע יב' גרם לשינוי חברתי. היו בטיול הרבה רגעים מיוחדים. באוקראינה
לא היו טיולים שנתיים. בטיול הלכנו הרבה ולא ישנו זה היה קשה. צרפו אותנו לקבוצת
הליכה, עם מי שהכרתי מכיתות אחרות. בטיול הכרתי הרבה ילדים חדשים, שוחחתי איתם
וכולם עזרו אחד לשני. הבנים עזרו, נתנו יד, עזרו עם התיקים. חברה שלי דאגה לי שאשתה
מים כמו אמא שלי.
הטיולים באוקראינה היו לפעמים באוטובוס לעיר אחרת או יציאה של הכיתה ליער לעשות
מדורה, שיחקנו כדורגל, כדורעף, אכלנו, הבאנו בשר מהבית. פעם עשינו שריפה ביער
והזעיקו מכבי אש.
הטראומה שלי מהעלייה לארץ היא שאין לי חברים טובים. אני לא הולכת לצבא, כי לא גייסו
אותי.
אני מודה שאין לי כוח להתאמץ בשביל קשר, אני קוראת כל יום ספר. אני ממליצה למי
שעולה לחפש קשר עם הוותיקים ולא להתבודד, לא להתמקד בקשיים. רציתי להשתלב, אבל
פחדתי. עד סוף התיכון לא דיברתי עברית, אחרי התיכון לא הייתה לי ברירה ודיברתי אבל
עם הרבה טעויות.
אני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית ולעבוד עם ילדים קטנים.

מתוך חוברת סיפורי עליה - משרד החינוך