סיפורו של מנדה - בן 14 , עלה מאתיופיה
נולדתי בכפר אלפה. חייתי בכפר עד גיל 12, לא למדתי בבית ספר, הייתי רועה צאן .
היו לי 50 פרות והרבה עיזים .
הייתי רועה את כל הצאן לבד בלי עזרה של אף אחד. הייתי קם בשעה שבע בבוקר כל יום
והולך לצאן ולוקח אותם לשדות, לא פחדתי הייתי לוקח אינג'רה בתיק והייתי נח ואוכל.
הצאן היה הולך לנהר לשתות ולאכול עשב בשדות. בשעה שבע בערב הייתי חוזר הביתה
ומכניס את הפרות לרפת. יום אחד ברחה לי פרה ורצה לגשר הגיעה לגשר ונפלה מהגשר
ומתה.
אני רצתי מהר לספר לאבא שלי, הבית שלי היה רחוק כשהגעתי סיפרתי לאבא על הפרה
שנפלה מהגשר, אבא כעס עלי מאוד שלא שמרתי טוב על הפרות .
כששמעו את הסיפור המשפחה שלי, אבא קרא לכולם כ 20- איש מהמשפחה כדי לעזור לנו
להרים אותה. לקחתי את כולם לגשר וכשהגיעו ראינו שהפרה מתה. הרמנו את הפרה כ 10-
איש עד הבית שלי. המשפחה שלי ואבא הפשיטו לפרה את העור ומכרנו אותו בשוק. את
הפרה זרקנו לאכילה לחיות.
מאלפא עברנו לגור בגונדר. שנה וחצי בגונדר. למדתי בכיתה א' בבית ספר נקוצ' למדתי
עברית אמהרית ויהדות.
היה לי קשה מאוד בלימודים משום שאף פעם לא למדתי. ההורים שלי לא עבדו , הם היו
בבית במשך היום. יום אחד כשהתפללנו בבית הכנסת הגיע משהו לבית הכנסת והודיע לנו
שאנחנו עולים לארץ ישראל.
מגונדר נסענו לאדיס אבבה במשך יומיים. ישנו בדרך בבית מלון, הגענו לאדיס אבבה ושהינו
שם יומיים. ובערב עלינו למטוס לארץ ישראל. הכל היה בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע ולא
ידע שעלינו לישראל. עלינו לארץ ישראל.
שהגענו לארץ ישראל, לקחו אותנו למרכז קליטה בית אלפא. אחרי חודש במרכז קליטה,
התחלתי ללמוד בישיבה התיכונית.
כשהתחלתי ללמוד היה לי קשה, אבל לאט, לאט אני מתקדם ולומד לדבר בעברית ולכתוב.
אחרי שהייתי חצי שנה בישיבה, אני יודע הרבה דברים.
 
מחשבות ותובנות של "המורה ישראל" בעקבות סיפורו של מנדה:
 חשתי את הקרבה בין האדם לטבע כמשהו טבעי ואותנטי.
 מובן שהיחס של מנדה ללמידה משמעותית אינו תלוי בלמידה אקדמית.
 התרגשתי מעוצמת המחויבות שלו למשפחה ולחובותיו במסגרת המשפחתית.
 נדהמתי לגלות עד כמה מהר הוא הסתגל והתאים את שאיפותיו להצלחה במסגרות
המקובלות בארץ.
 
מתוך חוברת סיפורי עליה - משרד החינוך