יום ה' 14/11/2019 | 6:10
 
 
 
 
 > בפעם הבאה לא נגיד "בתדהמה"

מאת: דביר קריב

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין ז"ל, אבל לא רק הוא. נרצח הרבה יותר מאדם. מסיבות רבות נמנענו עד היום כמעט לגמרי מלעסוק כראוי במה שנרצח עוד באותו מוצאי שבת, ולא שאלנו מדוע זה קרה. בעיקר לא עסקנו מספיק בשאלה כיצד לוודא שדבר כזה לא יקרה שוב. העיסוק בכך אינו שיעור בהיסטוריה, הוא נחוץ לשרידותנו כחברה אחת, כאן ועכשיו, לקראת הבאות.

נכון, באותו יום מר ונמהר נרצח יצחק רבין ז"ל, אדם שהקדיש את חייו למדינתו והשאיר אחריו אלמנה, ילדים ונכדים אבלים. רציחתו עמוקה ורחבה בהרבה מהיותו אדם. אמנם בלילה ההוא החלה גם "גסיסתו" של תהליך השלום, אך גם גסיסה זו אינה עיקרו של השבר. באותה עת נרצחו גם תמימותנו ואחדותנו כעם. נרצח ה"ביחד". הדמוקרטיה שלנו נפצעה פצעים אנושים, ובמובנים רבים מאז מתבוססת בדמה.

אסוננו כחברה הוא בכך שיהודי, מתנגד אידאולוגי לראש ממשלה נבחר, נטל את אקדחו וירה לנו לראשונה בראש הדמוקרטיה הישראלית, ובכך שינה את פני ההיסטוריה. החליט בשבילנו. לא הייתה זו הפעם הראשונה שיהודי פגע ביהודי על רקע אידאולוגי, אך לראשונה הופנה הדבר נגד ראש הדמוקרטיה הישראלית.

חלפו 19 שנים מאז, ולא עסקנו כמעט בהקשר שהוביל לרצח, והתעלמנו ממה שחשוב באמת. מערכת הבחירות שנערכה כחצי שנה לאחר הרצח לא דנה ברצח הדמוקרטיה, והתעלמה מהסיבות שהובילו למצב שבו ההסתה וההקצנה החריפו עד כדי רצח פוליטי. גם ועדת שמגר שחקרה את הרצח התחמקה מלעסוק בלב לִבה של הבעיה, ולא הציעה דרכים למנוע את הרצח הבא. אנשי החינוך לא דנו בשבר בהיקף הנדרש, ולא בחנו כיצד לקרב בין שני צדי המתרס בשסע הגדול והחמור ביותר שלנו, השסע האידאולוגי.

אנשי הצד הימני של המפה הפוליטית נמנעו מלעסוק ברצח בניסיון להרחיק את שאלת האחריות והאשמה, וברחו להזיות הקונספירציה. אנשי השמאל העדיפו להתמקד במפגשי ערבים–יהודים כאילו נרצח באירוע ה"שלום", במקום לפגוש את אחיהם מבית ולדון במה שבאמת נרצח, אנחנו, הביחד. ראש הממשלה שנבחר לאחר הרצח, בנימין נתניהו, מי שעמד בראש מחנה הימין ערב הרצח, גם הוא בחר מסיבות מובנות שלא להוביל תהליך של הפקת לקחים ובנייה מחודשת של היסודות שקרסו.

הגיעה העת שבכניסתנו לשנת העשרים לרצח נתחיל לבנות כאן מחדש את המכנה המשותף. הגיעה העת שב"מחנה השלום" יבינו שהעיקר הוא היותנו חברה אחת, דמוקרטית, ורק אחר כך קידום השלום מול האויבים, מפני שללא אחדות בעם לא יהיה לנו למען מה לשאוף. הגיעה העת שב"מחנה ארץ ישראל השלמה" יבינו שהודאה קולקטיבית דוגמת "טעינו והפקנו לקחים" הכרחית, ושלפני ארץ ישראל השלמה צריך שיהיה פה עַם אחד, שלם. הגיעה העת שב"מחנה המרכז" יבינו את חשיבותם בתהליך קירוב הקצוות למציאת אותו מכנה משותף, ויכירו בכך שתהליך ההתרסקות שהחל ברצח רבין ממשיך לכרסם בנו גם כיום, ושהוא גורם לא פחות חשוב ממחיר המילקי בברלין לבריחת הישראלים מכאן, לבריחת הישראליות כקולקטיב. על מחנה המרכז, קבוצת הרוב, מוטל תפקיד חשוב: להוביל את תהליך הפיוס הפנימי. ללא מחנה שיקבל על עצמו אחריות ימשיך תהליך ההתפוררות. מאחר ששני הקטבים לא עשו זאת במשך שני עשורים, הגיעה העת שמחנה המרכז יאזן, יחבר, ימתן ויאחד. יקבל אחריות לעתידנו.

ללא עבר משותף, הווה משותף ומחשבות על עתיד משותף מתכלה הדבק המחבר ביננו לבין הרצון המשותף לחיות בפיסת האדמה המורכבת הזו. ללא המכנה המשותף יגבר השיקול האישי על תחושת הביחד, ואיש-איש ילך לדרכו. המילקי ינצח את הציונות, ומיטב בחורינו ימשיכו לארוז מזוודות באשליה שעל האדמה הארורה של גרמניה טוב יותר. המחאה החברתית של קיץ 2011 הוכיחה שיש כאן מחנה גדול שאכפת לו זה מזה ומהמדינה, ושבכל זאת יש בסיס לביחד. גם מבצע "צוק איתן" גרם לתחושת שותפות גורל, ואפילו אסון שלגים בקצה העולם. בעתות חירום אנחנו עדיין יודעים להתאחד. חשוב שנבין כי סגולה זו אינה מובנת מאליה, ולכן עלינו לפעול לכך שנישאר חברה אחת גם בימי רגיעה.
חובה עלינו להבין כי ללא עשייה משותפת לאיחוד השורות תחזור על עצמה ההיסטוריה. בפעם הבאה שיהודי ירצח ראש ממשלה לא יהיה צורך להוסיף את המילה "בתדהמה" להודעת האבל מטעם הממשלה. חברה שאינה מפיקה לקחים אל לה להיות מופתעת כשההיסטוריה חוזרת.

ארגוני הפיוס שקמו לאחר הרצח וניסיונות הפיוס לא צלחו, מפני שלא הובלו על ידי הנהגת המדינה, מפני שלא היו מעמיקים דיים, מפני שננקטו בתקופת ההלם לאחר האסון, ומפני שהובלו על ידי קבוצות מזוהות עם הקטבים שבמפה הפוליטית, ולכן נתפסו כחד-צדדיים. המציאות לימדה כי אנחנו כחברה לא היינו בשלים לתהליך, כשהפצע עדיין היה פתוח ומדמם.

הגיעה העת להוביל חשבון נפש אמתי, הבונה את עתידנו המשותף כאן.

אסור להרים ידיים. אסור לוותר על ישראל. אם נמשיך לעצום עיניים, לא נוכל לראות. הגיעה העת להוציא את ראשנו מהחול. הגיעה העת שהרוב הדומם, הממלכתי, הדמוקרטי, המתון והמרכזי ייקח לידיו את המושכות ויפעל למען אחדות העם. הגיע הזמן לצמוח מהשבר ולא להמשיך ולדעוך. לו רק נצליח לאחות את מה שנסדק ומתפורר בהדרגה מאז אותו לילה נורא שבו הכול נוּרה, נצליח להתקיים כאומה אחת לאורך זמן. לו רק נפעל למען אותו הביחד, נזכה שוב להרגיש אחים, בני אותה אומה. רק אם נדגיש את עברנו המשותף ונשכיל לבסס את עתידנו על ערכים משותפים, נצליח להתרומם מהשבר הגדול. כאן ולא בשום מקום אחר. הגיעה עת המעשה!

מתוך אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008