מהי אלימות מילולית?

אלימות מילולית היא פגיעה באחרים באמצעות דיבור פוגע ומעליב, כלומר- אדם המשתמש במילים כדי לפגוע, להעליב, להפחיד, לקלל וללגלג. אלימות מילולית היא גם איומים וסחיטה, כלומר – הפחדה, הכרזה על כוונה להעניש מישהו או לפגוע בו, במיוחד אם הוא לא יעשה את מה שמבקשים ממנו.

אלימות מילולית מתרחשת בחיי הילדים לאורך כל היום, גם מחוץ לכיתה, ויש לה השפעה רבה על חייהם. חברים לכיתה עלולים לקלל, להשפיל  ולהשתמש באלימות מילולית כלפי חבריהם בשעות אחר הצהרים אבל לאירועים אלא יש השפעה גם על האקלים הכיתתי בבית הספר. במקרים מסוימים, הפגיעה המילולית היא חלק מביצוע עבירה חמורה יותר, לדוגמא: בפרשת אונס בבית ספר מסוים בארץ, איימו האנסים על הנערה כי אם לא תעשה כדבריהם "יעשו לה בלגן בבית הספר".  

איומים – אלימות פיזית או מילולית?

אחד הגילויים של תופעת האלימות הנמצא על התפר שבין אלימות פיזית לאלימות מילולית הוא איומים שתלמידים משתמשים בהם כלפי חבריהם. בדומה לאלימות מילולית, איומים אינם מגע פיזי בפועל, ולכן עשויים להשתייך לקטגורית האלימות המילולית. מצד שני איומים הינם חלק ממעגל האלימות הפיזית ולכן עשויים להשתייך לקטגוריה זו.

במחקרים שנערכו בישראל נמצא כי דפוסי הקורבנות מאיומים דומים לדפוסי הקורבנות מאלימות פיזית ושונים מדפוסי הקורבנות של אלימות מילולית. דפוסי הקורבנות מאלימות פיזית ואיומים מושפעים מגיל ומגדר. לבנים יש סיכוי כפול בהשוואה לבנות להיפגע מאלימות פיזית. תלמידי בית הספר היסודי הינם בעלי שיעורי קורבנות מאלימות פיזית גבוהים מאלו של תלמידי חטיבת הביניים ולהם סיכויים גבוהים יותר ליפול קורבן לאלימות פיזית בהשוואה לתלמידי התיכון. דפוסי הקורבנות מאלימות מילולית-חברתית מושפעים מתרבות ומגדר, ולגיל חשיבות משנית.

47% מתלמידי כיתות ד'-ו' מדווחים על קורבנות לאלימות מילולית, לעומת 39% בקרב תלמידי ז'-ט' ו-28% בקרב תלמידי י'-י"א. שיעור התלמידים המדווחים על קורבנות לאלימות מילולית גבוה יותר בקרב תלמידים מבתי"ס דוברי עברית, מאשר בקרב תלמידים מבתי"ס דוברי ערבית. פער זה נשמר, בקירוב, בכל שלבי הגיל.

מריבות בין ילדים

אין ילד שאינו מעורב במריבות. זו עובדה שהורים, מטפלים ומחנכים מוטרדים מאוד ממריבות בין ילדים ומנסים לשים להן קץ. סיבות רבות ושונות למריבות בין ילדים וכמוהן רבות דרכי הטיפול. המריבות אינן בהכרח רק תופעה שלילית, יש בהן גם צדדים חיוביים: הן מלמדות את הילד להתמודד עם בני גילו. הכוח שהילד צובר בהתמודדות כזו יכול להיות מופנה בהמשך ההתפתחות גם לאפיקים חיוביים.

מריבות בין ילדים אינן תופעה מבודדת בחיי הילד. הן מושפעות על-ידי הסביבה. תגובת המבוגרים, תגובת הילדים השותפים למריבה, תגובת הצופים מן הצד ותוצאות המריבה עצמה, יקבעו במידה רבה את יחסו  של הילד למריבות בעתיד. מזגו של הילד ומרכיבי אישיותו האחרים תורמים גם הם לאופי המריבות ולמידה שבה יתמיד הילד בהתנהגות זו.

סוגי מריבות

ביחסים בין ילדים יש גם רגעי תוקפנות. מילולית וגופנית. סוגי התוקפנות רבים ומגוונים. התוקפנות הגופנית כוללת משיכות חפץ או צעצוע שבידי אחד הילדים, דחיפות, מכות, נשיכות, משיכה בשיער, בעיטות, היאבקות  בדרגות שונות, זריקת אבנים. התוקפנות המילולית, שמופיעה בגיל מעט יותר מאוחר, כוללת קללות, עלבונות, איומים, התנשאות, השפלה וכדומה.

קיים סוג נוסף של תוקפנות, התוקפנות הפאסיבית, בהתנהגות זו הילד לא משתף פעולה, מסרב לזוז מהמקום, אינו עונה. באי-שיתוף הפעולה מפגין הילד תוקפנות.   

מריבות כצורך התפתחותי

המריבות משמשות גם למטרות חיוביות. הילד זקוק להזדמנות לבחון את כוחותיו. מריבות כאלו מהוות אחד הגורמים הקובעים את מעמדו של הילד בחברה לעומת ילדים אחרים. יותר מאשר כמכשיר לבחינת כוח פיזי, משמשות המריבות מכשיר להתמודדות חברתית. הילד בוחן את יכולתו להציב גבולות לחבר, לעמוד מולו, להטיח בו מילים ולהתגרות בו. הוא לומד מה הם כוחותיו בחברה, לומד לעמוד על שלו וגם לוותר, להיכנע וגם להיכשל.

הילד לומד שלמריבות יש מחיר. כשהוא משתתף במריבה הוא כועס, מתרגש, לפעמים "מפסיד" ולעיתים אף ננזף על עצם המריבה. בדרך כלל המריבה מרחיקה אותו מחבר. הוא לומד שכדאי לשקול את דבריו ואת מעשיו כדי להימנע מלשלם את המחיר של המריבה. הוא מנסה למצוא פתרונות תחליפיים שיאפשרו לו למנוע ריב. הוא לומד להתחלק, לוותר, להתפשר, לשכנע, להימנע ממצב יוצר ריב ולהתפייס. הוא לומד לפתור את הבעיות החברתיות שלו.

בנוסף לצורך הבסיסי של ילדים לבחון את כוחם בחברה, קיימות סיבות נוספות אשר מניעות ומקיימות מריבות אצל חלק מן הילדים: תחרותיות; צורך להפגין כוח; רצון להשיג תשומת-לב; דחף לפרוק תסכול מצטבר; חינוך מן הבית להתמודדות תוקפנית; ההרגשה שהמריבה יכולה להשתלם ועוד. במקרים כאלה המריבות אינן צורך בפני עצמו, אלא מהוות סימפטום. עלינו להשתדל לזהות מניעים כאלה אצל הילדים הרבים ולנסות לטפל בהם מן השורש. בנוסף, עלינו לנסות להגיב לעצם קיום המריבה. 

איך תדעו אם ילדכם מתנהג באלימות?

התנהגות אלימה בקרב ילדים יכולה לכלול אחד או יותר מהסימנים הבאים:

• ילדים אחרים מסרבים להיות חברים של הילד שלכם.
• המורים מתלוננים על התנהגות אלימה של הילד.
• הילד אינו מגלה אמפתיה לזולת ומתייחס לזולת כאובייקט.
• הילד לא לוקח אחריות על מעשיו ומאשים את הסביבה.
• הילד פוגע בבעלי חיים.  

טיפול בתי הספר במקרים של אלימות מילולית

במקרה של אלימות מילולית בבית הספר, הצוות החינוכי מחויב לנקוט בכמה פעולות: עצירת האירוע, קיום שיחת בירור, תיעוד האירוע והטיפול בו ויידוע מחנך הכיתה. הצוות יפעיל את שיקול דעתו, ובעת הצורך יידע את ההורים, יקיים שיחות עם התלמידים המעורבים, יטיל עבודה בנושא "אלימות וסכנותיה", ישוחח עם הכיתה תוך שמירה על צנעת הפרט או ישקול לתת ביטוי בתעודה לאירוע האלימות כגון הורדת ציון או הערה בסעיף "התנהגות". 

בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון ניתן להשעות את התלמיד לטווח שבין 4-1 ימים. במקרה חמור, ניתן להעביר את התלמיד לכיתה מקבילה באופן קבוע על פי החלטת המועצה הפדגוגית. בנוסף, בית הספר רשאי לבנות תוכנית חינוכית אישית לצורך טיפול. בתוכנית תיכלל, בין היתר, תרומה לקהילה, עשייה חינוכית מתקנת כמו הרצאות, לקיחת אחריות בתחום הרלוונטי וכו'.

פעולות בטווח הקצר (עד לתחילת יום הלימודים הבא) 

• במידת האפשר, בית הספר יקיים שיחה עם התלמידים המעורבים
• בית הספר יעניק תמיכה וליווי רגשי לנפגעים תוך שמירה על נייטרליות (בלי להשפיע על חקירת המשטרה, אם היא מתקיימת)
• בית הספר יקיים תקשורת עקבית עם הפוגעים ועם הוריהם לצורך ליווי והעברת המסרים של בית הספר
• בית הספר יידע את יו"ר ועד ההורים / ועד ההורים / כלל הורי התלמידים בכתב או באמצעות פגישה ודיון ישיר. צעד זה מאפשר לבית הספר לנהל את האירוע, להחליט לגבי המידע המועבר, לשדר מדיניות של שקיפות ולרתום את שיתוף הפעולה עם ועד ההורים; יש להפעיל שיקול דעת במקרים שבהם שקיפות עלולה לחבל בטיפול באירוע. 

אלימות מילולית כלפי הצוות החינוכי ועובדי בית הספר

במקרה כזה, דיווח למשטרה או לפקיד סעד נתון לשיקול דעתו של מנהל בית הספר. במקביל, בית הספר יכול לנקוט בצעדים הבאים:

• עריכת שיחה בין התלמיד לבין עובד ההוראה הנפגע, ובהתאם לצורך שיחה נוספת בין התלמיד לבין בעל תפקיד נוסף (יועץ חינוכי, פסיכולוג חינוכי, מחנך, רכז שכבה, מנהל המוסד).
• יש ליידע את הוריו של התלמיד הפוגע אודות הפגיעה המילולית ולהזמין אותם לשיחה כדי למנוע הידרדרות לפגיעות חמורות יותר.
• בית הספר ישקול ענישה חינוכית על פי נסיבות העניין וחומרת הפגיעה.
• מנהל בית הספר יוכל להשעות את התלמיד לפי שיקול דעתו.
• התלמיד הפוגע יידרש לפעול פעולה מתקנת כלפי עובד ההוראה הנפגע.
• במקרה של פגיעה מילולית חוזרת של אותו תלמיד יישקלו דרכי תגובה והרתעה נוספות על אלה שננקטו.
• תלמיד הפוגע מילולית זקוק גם להתערבות חינוכית ו/או טיפולית שתסייע לו לפתח מודעות לדפוסי התנהגותו ולשנותם. 

איך תזהו סימני התעללות אצל ילדכם?

ישנם מספר סימנים עיקריים שצריכים לגרום לכם לחשוד כי ילדכם עבר התעללות. בדרך כלל הסימנים הללו מופיעים לאורך זמן, פרט למצבים קיצוניים.

• הסתגרות, התקפי זעם, התנהגות ילדותית או תינוקית, התנהגות מינית שאינה הולמת את גילם.
• שינוי ביחס ללימודים ולבית הספר. לדוגמה, סירוב ללכת לבית הספר, ירידה חדה בלימודים או סירוב ללכת לשיעור מסוים.
• שינוי ביחס לחברים. לדוגמה, ילד שלא רוצה ללכת לחבר קרוב או ילד חברותי שמפסיק לראות חברים.
• שינוי ביחס לפעילות אחר הצהריים. לדוגמה: בכי היסטרי כשהילד הולך למטפלת, לסבא או לחוג.
• שינויים בחיצוניות: ההופעה החיצונית משתנה במהירות, מצב גופני ירוד.
• שינוי ביחס אל ההורים.

רוב הפגיעות בילדים נעשות על ידי מישהו שהם מכירים: מורה, חבר, הורה, קרוב משפחה, חבר של ההורים או מכר אחר. חשוב שתפקחו עיניים, שימו לב לסימנים וכך תגנו על ילדיכם.  

אתם חושדים שמישהו מתנהג באלימות כלפי ילדכם? דווחו על כך

הורים חייבים לדאוג לבריאות ילדיהם, לספק את צורכיהם ולמנוע פגיעה והתעללות בהם. התנהגות של הורים שלא מנעו התעללות בילדיהם עלולה להיחשב עבירה פלילית. דיווח לפקיד סעד או למשטרה לא מהווה הטלת אשם או קביעה נחרצת, אלא בקשה לבדיקה מקצועית. מי שמדווח על התעללות אינו נדרש להוכיח התעללות, וכל מי שמדווח כנדרש בחוק ובתום לב, החוק מגן עליו מפני כל תביעה פלילית או תביעה אזרחית נגדו. חובת הדיווח איננה רק חובה חוקית אלא גם חובה מצפונית ומוסרית. לעיתים, הדיווח הוא הדרך היחידה לשבור את קשר השתיקה ולהציל את הילד. 

למה ילדים לא מספרים לנו שהם נפגעו מאלימות?

ילדים שנפגעו מאלימות לרוב אינם מספרים להורים על הפגיעה בהם ואף מנסים להסתיר אותה מסיבות שונות:

• לעיתים הילדים מבולבלים ואינם מבינים מה קרה.
• יש ילדים החשים אשמה או בושה למרות שהם אינם אשמים.
• ילדים חוששים שלא יאמינו להם או שיאשימו אותם.
• לרוב, האלימות מופנית כלפי ילדים או בני נוער שאינם מודעים תמיד לחומרת המעשה, או שנמצאים במצב חברתי שאינו מאפשר תגובה הולמת.
• לעיתים הילדים מבטיחים לשמור את הסוד תחת איום או פיתוי.
• ילדים צעירים אינם יודעים איך לספר על כך שעברו התעללות (קורה פעמים רבות במקרה של תקיפה מינית).  

היכן תוכלו לקבל ייעוץ בנושא אלימות בקרב ילדים?

השירות הפסיכולוגי ייעוצי (שפ"י)

  שירות זה מציע מגוון תוכניות לסיוע ומניעה במצבי חיים שונים: מניעת התעללות ופגיעות מיניות, מניעת אלימות וכישורי חיים, חינוך מיני, חינוך לחיי משפחה ומדריכים נוספים.

עלם - עמותה לנוער במצבי סיכון

מציעה מספר תוכניות למניעה, איתור וטיפול בבני נוער, תוך התייחסות לצרכים ייחודיים ומתן מענה לבעיות ולצרכים, שאותרו בשטח.

Yelem - אתר מידע ותמיכה לצעירים

אנשי מקצוע, יועצים, מומחי אינטרנט ובני נוער נותנים מידע, תמיכה ועונים על שאלות ובעיות המציקות לכם.

קרבה בטוחה

מרכז לטיפול בבעיות אלימות ואלימות במשפחה. במרכז נערכים טיפולים קבוצתיים, פרטניים, זוגיים ומשפחתיים, הן לקורבנות אלימות והן לתוקפים עצמם ולעדים למעשי האלימות. בנוסף נערכות הערכות מסוכנות וסיכון, הכשרת אנשי מקצוע, הדרכה והוראה בתחום. כתובת המרכז: רחוב יוכבד בת מרים 24, תל אביב טלפון: 03-6484508

תוכניות אס"א למניעת התנהגויות סיכוניות בקרב ילדים ונוער ותוכנית אני נגד אלימות של מינהל חברה ונוער במשרד החינוך

מיועדות למסגרות חוץ בית ספריות ונועדו לצמצם התנהגויות אלימות של בני נוער, ללמדם התנהגויות חלופיות ולהעביר מסר נגד אלימות לקהילה.

מתוך אתר משרד החינוך