יום א' 30/04/2017 | 9:55
 
 
 
 
 > הדור השלישי

מאת: בתיה גולדמסר

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת את סבא וסבתא שלי מדברים על הימים בהם הם היו כלואים כמו חיות במחנות העבודה ובבתי הכלא של סיביר. עיניהם היו מתמלאות בדמעות כשהם היו נזכרים בזוועות ששרדו. הדמעות הללו זלגו מעיניהם, גם כשנזכרו בכל אלה שלא הגיעו לאן שהם הצליחו להגיע.

סבתי, שרה גולדסמלר  סבתי, שרה גולדסמלר

השנים בהן התרחשה השואה היו נגועות בכאב ובייסורים. אלה ששרדו נקראים לעיתים קרובות ברי המזל, אך אני תוהה בסתר האם זה באמת נכון. השורדים נושאים בקרבם יום יום זיכרונות נוראיים של כאב וסבל, בעוד שאלה שנספו בידי הנאצים מצאו שלוות נפש נצחית, כשהם מלווים ישירות אל שערי גן העדן. הם נותרו ללא סימני שאלה, ללא צורך במעבר דרך בית דין של מעלה.

אך מה לגבי השורדים? מהו אות הכבוד שהם עונדים על צווארם? ברור שגם הם הרוויחו מקום של כבוד בדברי הימים של ההיסטוריה. לעיתים קרובות כל כך, אנו רואים את אימת השואה כערימות של גופות וכארובות המעלות עשן של בשר אדם. אולם הזוועות לא תמו שם. הן נמשכות עד עצם היום הזה. עבור השורדים, החיים היו חייבים להימשך. הם לא יכלו להפסיק לחיות. כל יום המשיך בקצב קבוע... במלחמה, פשוט להמשיך הלאה. הם עברו ממחנה פליטים אחד למחנה פליטים אחר, ובהמשך, לבתי קבע אחרים במדינות שהסכימו לקלוט אותם. לעולם לא מפסיקים לנוע.

היא איבדה את החיוך שלה בנקודה כלשהי במחנות, ומאז לא לגמרי מצאה אותו שוב

אפילו ב"גיל הזהב" שלה, נהגנו לומר לסבתי, "סבתא, תירגעי. שבי איתנו ושתי כוס תה". אך לא סבתי. היא תמיד הייתה יושבת על קצהו של הכסא. דרוכה לקראת הרגע הבא; לקראת המטלה הבאה, לקראת הרגע החשוב הבא, שבו היא תוכל לזנק לעמידה ולטפל במה שצריך. היא תמיד הייתה מנהלת את החיים – עובדת בכמה עבודות במקביל, מנהלת משק בית, מבשלת, מנקה, תופרת. אך לא תמיד עם חיוך. היא איבדה את החיוך שלה בנקודה כלשהי במחנות, ומאז לא לגמרי מצאה אותו שוב.

סבא שלי, מצד שני, הוא אדם שחיוכו זהר למרחקים. הוא אהב לספר סיפורים על תקופות מלפני המלחמה. בשיחה האחרונה שלי איתו, לפני שנפטר, הוא סיפר לי סיפור מתוק איך הוא היה בונה מכשירי רדיו מקופסאות ישנות של סיגריות, וכיצד היה מנסה לקלוט תחנות רדיו מצרפת. עיניו נצצו כשהוא צבט את לחיי.

סבי, מקס גולדסמלר  סבי, מקס גולדסמלר

אך השואה מעולם לא עזבה את מחשבותיו. לעיתים קרובות היה מזכיר כיצד שם המשפחה שלו, גולדסמלר, סימל עושר רב. במהירות הייתי מזכירה לו להביט סביבו ולראות את כל מה שהצליחו בנו ובתו להגשים – בתים יפים ונכדים יפים. אך הוא לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא סיפר על תקופה שבה משפחתו המקורית מנתה 10 אחים ואחיות, רבים מהם נשואים עם ילדים. כשהוא היה מדבר על משפחה בסדרי גודל כאלה, לא יכולתי שלא להסכים עמו שאכן, יתכן שהיינו עשירים הרבה יותר אז.

על קצה המצוק

כל כך הרבה אנשים חושבים על השואה כזוועה נוראה שהתרחשה באירופה, ממנה סבל דור שלמרבה הצער הולך ונעלם. רבים אומרים, "צריך ללמוד על זה עכשיו, כדי שזה לעולם לא יקרה שוב". מובן שכל זה נכון. אולם השואה היא הרבה יותר מזה. היא איננה סתם חתיכת היסטוריה שצריכים לזכור כדי שהיא לא תחזור על עצמה. השואה היא דבר שממשיך להשפיע על חיינו עד עצם היום הזה. היא משפיעה על האופן שבו אני, ורבים כמוני, מביטים על העולם שסביבנו. כוס המים מקבלת משמעות חדשה. תפוח אדמה מקבל משמעות מיוחדת, והשם יעזור לכם אם תנסו לזרוק לפח חתיכה של לחם! אנחנו, הילדים והנכדים, נולדנו למרות מכונות ההריגה של היטלר, אך חיינו, משתרכים לעיתים קרובות בין צללי ההריסות שהוא הותיר אחריו.

אנו מכונים "הדור השלישי". כך קוראים לנו, הנכדים של ניצולי השואה. ל"דור הראשון", לניצולים עצמם, הייתה העקשנות והתעוזה הדרושים כדי לשרוד כנגד כל הסיכויים. ההחלטה להתחיל הכל מחדש הייתה תלויה רק בהם. והם אכן התחילו מחדש. ואז הגיע "הדור השני", בניהם ובנותיהם של האנשים החזקים הללו, אנשים שההיסטוריה מכנה – אלה ש"נולדו מתוך האפר".

והנה אני כאן, שני דורות מאוחר יותר. חכמה מהם בשני דורות. מרחק של שני דורות מהזוועות ההן. אני לא "נולדתי מתוך האפר", אלא מתוך התקווה לקראת עידן חדש. אני חברה במועדון יוקרתי של אנשים, שיהיו האחרונים לשמוע, מכלי ראשון, אודות פשעי הנאצים כלפי עמי. אולם אני גם חברה בדור היוקרה, ששומע ישירות מפי השורדים עצמם על חזרתו של עם ישראל למולדתו.

אני נולדתי לתוך דור של יהודים העומדים בפתחו של שינוי. מאחורינו טמונה שממה צחיחה של זוועות, ולפנינו פרוש פוטנציאל לפאר והדר בלתי נתפסים ואינסופיים. אני שייכת לדור שמרוחק מספיק מטרגדיות העבר, כדי שאהיה מסוגלת לרדוף אחר התקווה של מחר... אך אני עדיין מספיק קרובה בשביל להבין ולהעריך את העובדה שזה לא פחות מאשר נס שאני מסוגלת לעשות זאת.

אולי זהו עצם קיומנו, עצם ישותנו, שמעידים על גדולתם וגבורתם של אבותינו

כן, החיים שלי לעולם יהיו בצילם של זוועות העבר, אך הם גם מוארים על ידי ההבטחה באשר למה שהעתיד יביא עמו. אני עומדת על האדמה שעליה דרכו אבותיי, ונוגעת באבנים המציינות את המקום אליו היו מכוונות אינסוף תפילות, במשך אלפי שנים. אני צועדת ברחובותיהן של הערים הקדושות ביותר, תוך חגיגת חזרתה של ארצנו לידי העם היהודי.

הדור שלי אינו חף מבעיות ומקשיים. גם אנו חווינו עצב וטרגדיה. אך עם כל העצב שלנו, התקווה עודנה חיה. אולי זהו אות הכבוד שאנו יכולים להעניק לניצולי השואה. אנו יכולים לייחס להם את היכולת שלנו להמשיך הלאה, להיבנות מתוך מצבים של אבל ואסון. אולי זהו עצם קיומנו, עצם ישותנו, שמעיד על גדולתם וגבורתם של אבותינו.

הדור שלהם הוא דור שכמעט נכחד, אך בעזרת השם, ובעזרת הדור השלישי האדיר שלנו, המורשת שלהם תמשיך להתקיים לנצח נצחים.

מתוך אתר אש התורה

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008