יום ג' 11/12/2018 | 22:26
 
 
 
 
 > העדר אור, או ממש חושך?

מאת: ניסים ישעיהו

מסיבות אישיות וגם כי הדברים נכתבים לקראת סיומו של חג האור, רצינו לכתוב רשימה חיובית ושמחה מן הרגיל. משהו, עם מסר אופטימי מובהק. אבל לא נראה שזה מסתייע; כי אור נרות החנוכה, עם כל עליזותם של הנרות והאופטימיות שהם משדרים, לא די בו כדי להאיר את חשכת חיינו פה בארץ חמדת.

כלל ידוע הוא שהחושך אינו מציאות; חושך הוא העדר האור. והראיה, גם החדר הכי חשוך, יואר לפתע בהידלק גפרור אחד. אבל כמו בכל כלל, גם לכלל הזה יש יוצא מן הכלל – חושך מצרים.

חושך מצרים היה מציאות, עד ששום אור לא הצליח לגרשו. שעל כן נאמר שם:

 (שמות י' כא ו-כג)  וִיהִי חשֶׁךְ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם  וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים  (...) 

ומפרש האבן עזרא:  כי  וְיָמֵשׁ מגזרת ימשש. ואין טענה בעבור שהוא מפעלי הכפל, כי כמוהו בזה הענין, יְדֵיהֶם  וְלֹא  יְמִישׁוּן (תהלים קט"ו). ושב [הפועל, הנשוא] על מצרים כי מצרים לשון יחיד. כמו  וַיּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה. והנה הטעם שימששו בידם החשך, שכל כך יהיה עב [עד] כי האור של אש לא ידלק, ולא [ידלק] הנר; והעד –  לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, לא באור היום ולא באור הנרות:

סליחה, מה הקשר בינינו לבין חושך מצרים? הרי כתוב בפירוש בהמשך הפסוק שצוטט למעלה:  וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבתָם:

וחוץ מזה, על יציאת מצרים מדברים בפסח או לפחות בעוד כחודש, כשנקרא על זה בפרשת השבוע, מה פתאום בחנוכה?

ובכן, בעבר הסברנו לא אחת כי מצרים זה מלשון מְצָרִים, גבולות; 'כל הגלויות נקראו על שם מצרים' כי 'גלות' מהותה היא הגבלה, תחימת מְצָרִים שאינם טבעיים ואינם טובים עבור הַגּולֶה.

גלות אינה חייבת להתבטא פיזית; חשיכה תודעתית גם היא גלות ועוד יותר קשה מזו הפיזית. חג החנוכה נחוג לזכר השיחרור מאותה גלות שבחשיכה התודעתית, והמסר שלו מהווה ניגוד גמור למצבנו כיום.

עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ

מלחמת החשמונאים ביוונים ובמתייוונים התחוללה כולה בתחומי ארץ ישראל המצומצמת. כפי שכתבנו בשבוע שעבר, המלחמה לא היתה על שיחרור מדיכוי פיזי כי לא היה דיכוי כזה. היה דיכוי רוחני. אילצו את היהודים לחשוב וממילא לנהוג בסגנון לא יהודי; וכשהיהודים לא יכלו לסבול עוד, התמרדו.

אבל דיכוי לא חייב להיות פיזי כפי שהיה בימי החשמונאים ובעוד גלויות; בהחלט יכול להיות דיכוי מנטלי, רוחני; ופגיעתו של דיכוי כזה רעה לפחות כמו זו של דיכוי פיזי. או במונחים המוכרים מההווי התקשורתי בחיינו, משהו כמו התעללות פיזית מול התעללות רוחנית.

בפרשת השבוע שעבר, קראנו על שיחרורו של יוסף מבית הכלא, ומיד באותו יום, עלייתו למעמד של משנה למלך מצרים. יוסף ישב בכלא 12 שנים, אבל רק גופו היה בכלא, לא רוחו. הוא לא נלכד בכלא המנטלי. מי שנלכד בכלא כזה, לא יוכל לעשות בנפשו את המהפך המיידי ממעמד של אסיר למעמד של שליט כל יכול.

אסיר מנטלי כי יגיע לשלטון, עליו כבר אמר החכם באדם (משלי ל):

כא תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא- תוּכַל שְׂאֵת: כב תַּחַת  עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ (...)

אז על פי פסוק זה ניתן להסיק, כי אם רואים שהארץ רוגזת וחסרת מנוחה, וכבר לא יכולים לשאת את "המצב" – זה מפני שהשלטון מורכב מעבדים; אסירים מנטליים.

לא רק השלטון מורכב מאסירים מנטליים; גם העם, רובו ככולו מורכב מאסירים כאלה. ההבדל הוא, שאלה האוחזים בהגה השלטון משחקים את תפקיד הסוהר, בעוד ההמון מקבל את תפקיד האסיר. אבל אם לוקחים בחשבון ש(בגימטריא)-סוהר = אסיר, ושניהם מוקפים באותן חומות – מבינים מהיכן מגיעה האחידות הרעיונית המחניקה כל סיכוי לשחרור המוני מבית הכלא.

הכלא המנטלי אצלנו, אינו נעזר בכפיה פיזית גלויה ועל כן פגיעתו רעה שבעתיים, כי הרבה יותר קשה להתמרד נגד כפיה רוחנית כמו גם נגד התעללות רוחנית.

המפלצת המאיימת להכחידנו

טוב, עכשיו נעבור לפרקטיקה. הזרז לכתיבה בסגנון זה היה מדד השחיתות שפורסם  במעריב של שבת חנוכה. עד לרגע זה לא טרחתי לקרוא את כל המאמר, אבל את עיני צד נתון אחד, וזה הספיק. הנה ציטוט הנתון: "על פי נתונים נוספים שעולים מהדוח 88% מהציבור סבור כי רמת השחיתות לא תשתנה או  (אף?) תגבר...

בשביל הח"מ מטה זה הספיק. הניגוד למסר של נרות החנוכה היה חד וברור כל כך, שכבר היה ברור כי זהו הנושא של השבוע.

 

 

לא מזמן כתבנו משהו על כך שההקדמה לכל חורבן פיזי, הנה חורבן רוחני. חורבן פיזי ח"ו, רואים בעינים וגם חווים. חורבן רוחני, זה נושא לויכוחים אינסופיים כאשר המתריעים מפני החורבן זוכים, במקרה הטוב, להטפות בנוסח 'למה להפחיד? הרי "הכל טוב". תראו איזו התקדמות יש במגזר זה, ובתחום ההוא. וגם הצבא שלנו ממשיך לנצח (???); אתם סתם זורעים פחדים ויאוש בעם.

על המקרים הרעים אנחנו מעדיפים לא לדבר.

אומרים ש'דמוקרטיה' זה שלטון העם; אמנם באמצעות נציגים, אבל עדיין שלטון העם. אז מה ניתן להסיק מכך שבמשטר דמוקרטי העם סבור כי השחיתות לא תשתנה ואף תגבר? שרוצים בקיומה? או אולי כי העם מרוויח משהו מאווירת השחיתות השוררת במדינה המתיימרת להיות מדינת היהודים? דומני כי התשובה לשאלות אלו אינה יכולה להיות חיובית. אז מה כן? למה חושבים כולם שלא ניתן למגר את השחיתות? כי זו מפלצת בעלת אין סוף ראשים???

לח"מ נראה שהסיבה האמיתית היא מה שכתבנו בשני החלקים הראשונים של רשימה זו; השיעבוד המנטלי לסגנון חשיבה של עבד שמעולם לא השתחרר. כל כך התרגלנו לכך שהשחיתות והמושחתים שולטים בנו, עד שאיננו מצליחים אפילו לדמיין מצב אחר, בו השלטון יהיה באמת שלטון העם ולא שלטון של מושחתים.

פעם, בפרה היסטוריה, היתה פה סיסמת בחירות שהרעידה את אמות הספים: "מושחתים נמאסתם"! אבל השחיתות ממשיכה לחגוג וכבר נואשנו משינוי. לפעמים אפילו נדמה שאנחנו פוחדים משינוי.

וְאֶת-יְהוּדָה  שָׁלַח לְפָנָיו  אֶל-יוֹסֵף

עכשיו נגיד משהו גם על פרשת השבוע; בשביל זה אנחנו כאן, לא?

תפניות רבות חווינו בפרשת השבוע שעבר, אבל התפנית המרכזית נשמרה לפרשת השבוע שלנו, פרשת ויגש. בפרשה הזאת מתוודע יוסף אל אחיו ובעקבות כך יורדת כל המשפחה למצרים. כאן מתחילה גלות מצרים. יעקב אבינו יודע כי ירידה זו אינה לזמן קצר; הוא מודע לברית בין הבתרים ומודע מאד לסכנות האורבות לצאצאיו במצרים.

הסכנה העיקרית שממנה חשש יעקב אבינו, היא מפני המצב שאותו תיארנו עד כאן, מפני השתעבדות מנטלית של צאצאיו. מזה שעליהם להיות משועבדים פיזית – הוא אינו מודאג, אבל מה עושים כדי למנוע השתעבדות מנטלית, רוחנית?

(בראשית מ"ו)  כח  וְאֶת-יְהוּדָה  שָׁלַח לְפָנָיו  אֶל-יוֹסֵף לְהוֹרת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבאוּ אַרְצָה גּשֶׁן: 

(מדרש תנחומא)  וְאֶת-יְהוּדָה  שָׁלַח לְפָנָיו, להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה, שיהא מלמד את השבטים.

יעקב אבינו ידע כי רק ע"י עיסוק מתמיד בתורה, אפשר להינצל מאותה השתעבדות מנטלית, ולכן הוא דואג להקמת בית תלמוד תורה עוד בטרם ידע היכן יגור בעצמו.

כמה סמלי לקרוא פרשה זו בשבוע בו מתפרסם פסק הבג"ץ כי  לא יתוקצבו מוסדות חינוך חרדיים המלמדים רק לימודי קודש. וזו הסמכות המשפטית העליונה במדינת היהודים.

ידועה מכבר עמדתנו השוללת מכל וכל תיקצוב של המדינה למוסדות שונים ומשונים. אבל לא בזה מדובר כאן; כאן מדובר בהעמקת אותו שיעבוד מנטלי וניסיון להכניס מגזר נוסף, הנראה (בטעות!) כאילו הוא נמצא מחוץ לחומות הכלא הזה – אל בין חומות הכלא.

הגיע הזמן שנפנים את המסר של נרות החנוכה, מסר האור המגרש את החושך מעצם היותו. נדבק באור, ובכך נצא סופית מכלא הגלות אל הגאולה האמיתית והשלמה. נקיים בעצמנו את ההוראה (ישעיהו ט):

א קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח: 
 

מתוך אתר אימגו

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008