יום ש' 30/05/2020 | 1:43
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > התמודדות עם מצבי לחץ וחירום מתמשכים

ד"ר מזל מנחם - שפ"י

כסוכני בריאות הנפש מעסיקה אותנו מידת ההשפעה שיש לאירועי הטרור המתמשכים על ילדים ונוער, ואיך ניתן להשפיע על מידת ההחלמה הספונטאנית שלהם.  ידוע שההתנהגויות הנורמטיביות של האדם המתמודד עם  חשיפה לאירועים טראומטיים הן מגוונות מאד, ולכאורה נתפסות כהתנהגויות חריגות, עד כי "קשה להבחין בין תגובות פתולוגיות לבן תגובות תקינות" (אריה שלו ועמיתיו, 2002) . אלא שהן חולפות וחלה  ברוב הגדול של המקרים החלמה ספונטאנית. יחד עם זה ידוע גם, שככל שהפרט חשוף לאירועים טראומטיים חוזרים ונשנים ישנה שחיקה בתהליכי ההחלמה הספונטאניים. השאלה המתבקשת לכן היא, מה קורה כיום עם ילדים ונוער החשופים לאירועי טרור מתמשכים, וכיצד ניתן לבנות ולתגבר תהליכי חוסן, ע"מ לאפשר בניית תהליכים יעילים להחלמה.
ממחקרים שנעשו  בארץ נמצא שאכן ילדים ונוער, במיוחד באזורים "מוכי טרור", מדווחים על רמות חרדה גבוהות.  בירושלים, כעיר שבה אירועי הטרור חזרו ונשנו במהלך האינתיפדה האחרונה, הנתונים הצביעו על כ- 15% מהמתבגרים המדווחים על קיומם של סימפטומים האופייניים לפוסט-טראומה ומעל 10% מדווחים על רמות סימפטומים הנחשבים בספרות המקצועית (DSM-4)  כבינוניות עד חמורות ביותר. אינפורמציה זו התקבלה הן באיסוף נתונים שנעשה במערכות החינוך במרכז ירושלים ושכונת גילה ע"ס דיווח עצמי בגיל 13-15 (תמר לביא בעבודת דוקטורט), והן בבתי ספר תיכוניים אחרים בירושלים (דר' רות פת-הורנצ'יק ממרכז הטראומה בירושלים).
אמנם נתונים אלה מתייחסים למתבגרים, אבל הספרות המקצועית מדווחת על כך שגם ילדים צעירים יותר חווים חרדות דומות בעקבות חשיפה לאירועים טראומטיים מתמשכים, על אף שהאפיונים של הסימפטומים יהיו מעט שונים ( Scheeringa & Zeanah,2001) .
כיום, כשהאוכלוסייה בצפון הארץ ודרום הארץ חווה את הלחץ המתמשך של התקפות טרור, איומי מלחמה וטילים, מגבירה את הצורך בהתערבות לאיתור ומניעת מצבים פוסט-טראומטיים.


מהי טראומה, ומהם האפיונים שלה  
טראומה נפשית היא מצב שבו האדם עומד חסר-אונים מול איום חיצוני או פנימי על חייו, והוא חש כי אין לו משאבים (פנימיים וחיצוניים) להתמודדות.  עקב מצב זה נגרמים שינויים באישיות, שעיקרם הוא ערעור האמון בחוקיות הקיימת בעולם וב"עצמי", תחושה מתמדת של שרירותיות וציפייה לקטסטרופה. תגובה מתמשכת לטראומה מאופיינת בצמצום כוחות האישיות והתפקוד, בצורך חוזר של שיחזור האירוע הטראומטי מחד גיסא, והתנתקות ממנו מאידך גיסא (שבתאי נוי, 2000) .


כל אחד מגיב בתגובות אישיות רגשיות וגופניות חזקות לאירוע טראומטי בטווח המיידי. אצל רוב האנשים התגובות או הסימפטומים הללו נחלשים עם הזמן. כאשר הסימפטומים לא נחלשים, וממשיכים להופיע באופן קבוע, נתייחס לכך כאל תגובה פוסט-טראומטית.
אנשים שונים מגיבים באופן שונה, ולכן יתכן כי תלמיד יחווה חלק מהתגובות באופן חזק יותר מאחרות ותלמיד אחר לא יחוש אותן כלל.
פחד וחרדה
התגובה השכיחה ביותר בטראומה היא פחד וחרדה. פחד וחרדה הינן תגובות טבעיות והכרחיות למצב מסוכן. כאשר אדם נמצא במצב של חרדה, מופעלת מעין אזעקה פנימית, המזהירה את האדם באופן שמאפשר לו לפעול ולהגיב בצורה הטובה ביותר. אזעקה זו מפעילה סימנים גופניים מסוימים (דופק לב מואץ, הזעה וכד'), וכן מכוונת אותו לזהות איומים חיצוניים שיש להתגונן מפניהם. באירוע טראומטי עצמו תגובות אלה הינן נחוצות וטבעיות, אך יחד עם זאת, כאשר תגובות אלה נמשכות חודשים רבים ואף שנים אחרי שהחוויה הטראומטית חלפה, הן מפריעות לנו באופן משמעותי בתפקוד היום-יומי. לפעמים הפחד והחרדה מתעוררים בעקבות הזיכרון באירוע הטראומטי, אך לפעמים נראה כי החרדה מופיעה ללא כל הסבר. גורמים שעלולים לגרום לחרדה עשויים לכלול מקומות, זמן מסוים במשך היום, ריחות, רעשים או כל מצב אחר שעשוי להזכיר את הטראומה. ככל שהאדם שם לב יותר לזמנים בהם הוא חש חרד, כך הוא יכול לזהות את הגורמים והסימנים שמעוררים חרדה. בדרך זו ניתן לגלות שבעצם חלק מהחרדה שנראתה כאילו הגיחה מ"שום מקום", בעצם צצה כתוצאה מגירויים וסימנים שהזכירו את הטראומה.
עוררות  מוגברת
תגובה נוספת לאירוע טראומטי היא עוררות מוגברת של הגוף המהווה תגובה שכיחה בזמן פחד וחרדה. אז האדם מרגיש כמעט כל הזמן תחושת קופצניות ורעד. הוא מרגיש שהגוף עובד על "טורים

גבוהים" למשל, דופק מהיר מאד ומתח שרירים גבוה. הוא זהיר ודרוך כל הזמן, נבהל בקלות ומגיב בחוזקה לדברים פעוטים. כאמור, תגובת העוררות  נובעת מהפעלת יתר של מערכת האזעקה הנורמאלית של הגוף. בזמן סכנה מערכת זו גורמת לנו לברוח, להלחם או לקפוא במקום. אילו הן התגובות הטבעיות בהתמודדות עם סכנות. בעקבות טראומה מערכת האזעקה מופעלת לעיתים גם כאזעקת שווא. בגלל תחושת העוררות הגבוהה והמתמשכת, עלולים להיווצר קשיים בריכוז, וקשיים בשנת הלילה. כאשר התופעה מתמשכת, היא עשויה להוביל גם לחוסר סבלנות ולרגזנות ולירידה ביכולת הלמידה.
מחשבות חודרניות
לעיתים אנשים שעברו טראומה עשויים לחוות אותה מחדש במחשבות. חוויה מחודשת זו של הטראומה עשויה להתבטא במחשבות לא רצויות שקשורות לטראומה ושהאדם מתקשה להוציא ממחשבותיו. זוהי חוויה חודרנית והאדם עלול להרגיש כאילו אין לו שליטה עליה או על מה שהוא חושב, מרגיש וחווה. לחלק מהאנשים שעברו טראומה יש "פלשבקים" של האירוע, שנותנים תחושה שהאירוע מתרחש ברגע זה. אנשים מסוימים עלולים לחוות את האירוע הטראומטי גם דרך חלומות וסיוטים. זה מתרחש כיון שהאירוע הטראומטי הינו כה מזעזע ושונה מאירועי החיים הרגילים עד שאנו מתקשים לארגן את האירוע בתוך מסגרת המידע על העולם ובציפיות שלנו לגביו.
הימנעות
הימנעות גם היא דרך להתמודדות. לאור העובדה שהחוויה המחודשת של הטראומה מעוררת מצוקה רבה, אנשים בוחרים להתגונן מפניה ע"י כך שהם נמנעים ממחשבות על טראומה, כמו גם מגורמים וסימנים במציאות העשויים להזכיר אותה. הימנעות זאת הינה אסטרטגיה המגינה ממצבים שאנו מרגישים שהפכו למסוכנים וממחשבות ורגשות שגורמות לתחושות הצפה ומתח. לדוגמא, לא להתקרב למקום בו אירעה הטראומה, או להימנע מגורמים יותר עקיפים לטראומה למשל, לא לעלות על אוטובוס, לא לצאת מהבית,  וכו'. סוג נוסף של הימנעות יכול לבוא ממחשבות הקשורות לטראומה. כך, אנשים מנסים באופן אקטיבי שלא להיזכר בטראומה, לא לדבר עליה ולא לחוש רגשות המזכירות אותה. כתוצאה מכך, חייו של האדם מצטמצמים.  אצל ילדים התופעה חמורה אף יותר ומשפיעה על התפתחותם התקינה.
קהות רגשית
חוויה נוספת שעלולה לקרות כתוצאה מהניסיונות להימנע ממחשבות או מרגשות כואבים הקשורים בטראומה היא תחושה של קהות רגשית. בעקבות הטראומה מצב זה של היעדר רגשות אולי מקל על חווית הרגשות המפחידים אך הוא גם מונע את חווית הרגשות הנעימים ובכך נמנעים גם רגשות של הנאה מהצלחה, סיפוק ואהבה.
במקרים רבים אדם יכול לחוות את העולם בצורה שלילית יותר ולסבול מקשיים במערכות יחסים קרובות לאחר הטראומה. הוא עלול להתרחק מאנשים שבעבר הוא היה ביחסים טובים איתם, ולהרגיש שאנשים שהוא הכי אוהב ומצפה מהם אינם תומכים ומגנים עליו כיום. תחושה זו של דיכאון עלולה לגרום לאדם לחוות רגשות של חוסר-אונים חוסר-תקווה, ייאוש והתקפי בכי תכופים. במקרים קיצוניים  הוא אפילו יכול לחשוב על פגיעה בעצמו או על התאבדות.

בנוסף לתחושה של קהות רגשית אדם עשוי להרגיש כעס מאד חזק. לא רק כלפי האירוע והמעורבים בו אלא גם כלפי אנשים אחרים. הכעס הוא לרוב ביטוי לתחושת חוסר הצדק וההרגשה שלו שהוא נפל קורבן. במקרים של תקיפה או פיגוע רוב הכעס מופנה כלפי התוקף או כלפי הקבוצה אליה הוא משתייך. לפעמים תחושות אלה של כעס עלולות להתעורר גם בחברת אנשים המזכירים לו את הטראומה,או כעס כלפי אנשים שהחלימו והכל בסדר איתם. אנשים עלולים לכעוס על גורמים שציפו מהם להגנה כגון שרותי ההצלה, גורמים ממשלתיים ועירוניים, מורים וחברים ובני משפחה. הכעס הוא גם על זה  שאינם מבינים מספיק לעומק מה עובר עליהם. בנוסף לכעס המופנה כלפי אנשים אחרים ישנו כעס המופנה כלפי עצמם בשל דברים שעשו או לא עשו במהלך הטראומה. הם מנסים לנחש איך היו צריכים לנהוג או ממה היה עליהם להימנע, ולכן נוטים פעמים רבות להאשים את עצמם. למשל, אנשים נוטים לומר לעצמם "הייתי צריך להלחם יותר' , הייתי צריך לפחד פחות"  "הייתי צריך לדעת שזה יקרה". בנוסף, אנשים לפעמים עשויים לחוש אשמה על עצם הקשיים שהם חווים בעקבות הטראומה, ועל כך שההתנהגויות וההימנעויות שלהם עלולים להגביל ולהקשות על בני משפחתם וסביבתם הקרובה.
אנשים גם עלולים להרגיש בושה בגלל שבמהלך האירוע הטראומתי הם הגיבו בדרך שונה מאיך שהיו מצפים מעצמם במצבים נורמאליים ( בכי, קפיאה במקום, בריחה). ייתכן גם שהם חשים בושה ביחס לקשיים שהם חווים היום. לעיתים גם הסביבה הקרובה עלולה לחשוב שהם לא עשו מספיק, שהם היו יכולים לנהוג אחרת בזמן האירוע. או שהסביבה מעבירה ביקורת על הקשיים שפיתחו בעקבות האירוע, ולא נתנו לגיטימציה לתגובה הטראומטית לאירוע.
יתכן שבזמן הטראומה האדם ירגיש שאין לו שום שליטה ברגשותיו בגופו ובחייו. לעיתים תחושת אובדן השליטה יכולה להיות כ"כ עוצמתית שהוא עלול להרגיש כאילו הוא "משתגע" או "מאבד את השפיות". לעיתים הדימוי העצמי ותפיסת העולם משתנים גם כן. אדם עלול להגיד לעצמו שהוא "אדם רע" כי דברים רעים קורים לו. או "שאם לא הייתי כ"כ חלש וטיפש זה לא היה קורה" או "הייתי צריך להיות יותר גיבור". מחשבות אלה יכולות לתת לו להרגיש שמשהו לא בסדר איתו.

|
הצוות החינוכי כסוכני העזרה הטבעיים של הילד
ילדים במצבי לחץ נערכים פחות להתמודדות עצמאית ותלויים במבוגרים מתוך ציפייה שהמבוגרים יפתרו להם את הקשיים. הצוות החינוכי בביה"ס וההורים הם המקורות להתמודדותם המוצלחת של ילדיהם - תלמידיהם בעת מצב לחץ ואחריו (אביגדור קלינגמן 1990) .
נמצא שהדרך הטובה ביותר להגיע אל ילדים ונוער ואל הוריהם, היא  מתוך בית-הספר ובאמצעותו. במיוחד בהקניית דרכי התמודדות עם אסונות. (אביגדור קלינגמן, 2000) .
הייחודיות של עבודה בתוך ביה"ס, שהיא  מאפשרת לתלמיד  תגובת התמודדות יעילה יותר ולוקחת

בחשבון את תפקידם של  הצוות החינוכי וקבוצת בני הגיל כסוכני עזרה  טבעיים. זאת הן במובן ששניהם מהווים גורמי תמיכה בשעת משבר (מנהיגות ולכידות חברתית), ושמירה על השגרה (שבתאי נוי, 2000) , והן במובן שהמערכת החינוכית מאפשרת שמירה על רצף תפקודי ובין-אישי (טליה לוין-בר-יוסף ונחמן אלון,  2000) .
ההיכרות של המורה עם הביטוי של הסממנים הפוסט טראומתיים בכיתה הם חיוניים כדי לאתר ילדים במצוקה, להפנות לגורמים מקצועיים מחד, ומאידך לעודד תהליכים של החלמה ספונטאנית.
על המורה לשים לב למאפיינים הבאים:
קשיי ריכוז: התלמיד עשוי להראות חסר שקט ולא פנוי ללמידה כתגובה לאירוע טראומטי. יתכן שיראה תזזיתי לעיתים תכופות, רוצה לקום ולצאת להתאווררות מחוץ לכיתה, יתכן כי הוא מוסח בקלות ו/או מפריע לחבריו בכיתה. או שיראה כחולמני וסגור בתוך עצמו.
ירידה בציונים ובתלמידאות
ירידה בלימודים  היא על רקע קשיי הריכוז, ההצטמצמות והעיפות הנובעת מהפרעות בשינה. אלה עלולים גם להוביל לירידה דרסטית במוטיבציה שלו כלפי הלימודים.
התקפי חרדה
לעיתים יתכנו התקפי חרדה שבהם התלמיד ירגיש תחושת לחץ ושאין לו אוויר. במקרים כאלה הוא עלול לרצות לצאת מהכיתה או לשבת ליד חלון או דלת פתוחים כדי שירגיש שהוא מסוגל להמלט בעת הצורך. לעיתים יופיעו ריבוי של תלונות על מכאובים.
רוגזנות
בשל הטראומה שחווה התלמיד, הוא יכול להרגיש רוגזנות, קוצר רוח ושכל העולם נגדו. לעתים הוא יראה כבעל פתיל קצר וסף רגישות נמוך, ולכן הוא גם עלול להסתבך בקטטות. ייתכן גם שהתלמיד יתפרץ לעיתים קרובות בהתקפי בכי או כעס.
קשיים חברתיים
עקב הצמצום הרגשי וההתנהגותי, ותופעת ההימנעות בנות שעברו טראומה יגיבו על  פי רוב בהתכנסות פנימה, בהימנעות מקשר, בהתקפי בכי, ואילו בנים ייטו יותר להגיב בהתפרצויות כעס, בהתנהגות נגטיביסטית, ובבעיות התנהגות.

לעיתים לא נוכל לזהות קשיים בתפקוד של הילד, הן בשל ההימנעות שלו מקשר עם סוכני בית הספר, והן בשל כך שהסימנים למשקע שהצטבר בתוכו בעקבות אירוע טראומטי לא יראו לעין. אך יש לזכור שמצב זה דורש התערבות, כי השפעת הטראומה היא כזו, שחשיפה לאירוע נוסף, לא בהכרח דומה באפיוניו ובעוצמתו, תעורר את הקשיים התפקודיים שהיו סמויים קודם לכן.

מתוך אתר שפ"י משרד החינוך

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008