יום ש' 17/11/2018 | 2:15
 
 
 
 
 > תל-סאקי

סיפורם של החיילים הנצורים בעמדה מבוטנת בתל-סאקי, במהלך מלחמת יום הכיפורים, הוא סיפור מדהים של אחווה ורעות. זהו סיפור של חיילים, של מלחמה, של קרב, של היסטוריה ופוליטיקה. אבל הרבה מעבר לכך, מבעד למילים הגדולות, הסיפור הוא סיפור על הרוח האנושית, על בני-אדם, על חברים, על הקרבה, סיפור של רעות וחברות.
.
בצהרי יום הכיפורים, ה-6 באוקטובר, 1973, נשלחו תחת פיקודו של סרן מנחם אנסבכר, ארבעה חיילים - אביטל שלמה, אגסי לייזי, לוי שייקה, הרצנשטיין רוני - מגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, ביחד עם אלי לוי נהג מילואים, לאייש עמדת תצפית בתל-סאקי שברמת-הגולן. הם התכוננו ליום שגרתי של אימונים ותצפיות. מאז אתמול בערב, הם נמצאים בעיצומו של צום יום הכיפורים. המדינה כולה מנותקת מהמציאות ליום אחד - מי בצום, ומי במנוחה.

אלא שממש באותו הזמן, מעברו השני של הגבול, הצבא הסורי כבר כמעט מוכן להתחיל בפלישה לישראל. חמשת החיילים יושבים בעמדה בודדת קרובים ביותר לגבול בין ישראל וסוריה, יושבים ולא יודעים מה מצפה להם. ראש-הממשלה, גולדה מאיר, נמצאת בביקור רשמי באוסטריה. ראשי המודיעין דבקים בהערכה לפיה "קיימת סבירות נמוכה" לפריצתה של מלחמה עם מצרים וסוריה.

"מצפון תיפתח הרעה". סמוך לשעה שתיים בצהריים, הצבא הסורי מתחיל להרעיש באש ארטילרית כבדה את כל רמת הגולן בכלל ואת התל בפרט. ההפצצה מפתיעה את החיילים בעמדה. מאות פגזים מסוגים שונים נוחתים בקרבתם, ולחיילים אין את האפשרות להשיב אש. תוך פחות משעה, מתגלה מטרתה של ההפגזה הממושכת. מאות טנקים של הצבא הסורי, שועטים בדרכם לדרום רמת-הגולן, ומשם- לעומקה של מדינת ישראל, שמותקפת החל משעת הצהריים בשתי חזיתות.

מיקומו של התל החולש על הציר הראשי לכיוון הכינרת איננו מאפשר לפנות את החיילים מתוך תקווה שקומץ החיילים יצליח לעכב ולו במעט את תנועת האוייב עד להגעת כוחות המילואים. בשעות הערב מצטרפים להגנה על התל והציר 8 טנקי שריון מחטיבות 7 ו- 188 .

במהלך הלילה הכוח הסורי שהגיע לתחתית התל ונתקל באש עזה , עצר את התקדמותו והמתין לבוקר. ביום א' עם אור ראשון, החל קרב בין הכוחות בתל לכוח הסורי העדיף מספרית בעשרות מונים. הטנקים הישראלים ירדו לכיוון הציר וניהלו קרב פנים אל פנים כשחיילי הצנחנים מסייעים להם באש מקלעים.

בשלב מסויים נפגעו כל טנקי השריון כשחלק מחיילי השריון נהרגו, חלק נפלו בשבי ורובם מצליחים למרות פציעתם להגיע לתל. במקביל התחמושת של הצנחנים במקלעים אזלה והחיליים נכנסים לתוך העמדה המבוטנת וממשיכים בלחימה מתוך פתחי העמדה מול חיילי האוייב הרבים שעלו לתל.

זמן קצר לאחר-מכן החלו ניסיונות החילוץ. מפקד הגדוד, יורם יאיר, חשב בתחילה כי כוח החילוץ יגיע למוצב תל-סאקי בנגמ"שים ויאסוף אליהם את הנצורים. לאחר התלבטויות רבות, הוחלט לשלוח לתל-סאקי כוח חילוץ של נגמ"שים. המפקדים והחיילים ידעו היטב מול איזו סכנה הם מתמודדים. הנוכחות הסורית הגדולה באזור הפכה את המבצע לכזה שבאופן ודאי ייגמר עם מספר גבוה של אבידות.

ערך הרעות קיבל ביטוי עליון בהחלטה לשלוח את כוח החילוץ לתל-סאקי, ויהי מה. למרות הסכנות, למרות האפשרות שהמחיר יהיה כבד מנשוא. לא להפקיר את החברים במוצב. לא לוותר.

פעולת החילוץ הראשונה לא הצליחה, והמחיר היה כבד. כוח החילוץ שניסה לפרוץ את המצור עם 2 נגמ"שים ספג אש סורית בלתי-פוסקת. כל חיילי הכוח נהרגו - 12 לוחמים - , למעט שניים - יאיר פרג'ון ויונה בן ארי -, שהסתתרו בשטח במשך יותר מיממה, עד שחולצו ע"י כוחות המילואים.. בשלב הזה יוצאת לפועל פעולת החילוץ השנייה. נגמ"ש עמוס בחיילי הנח"ל המוצנח שנלחמים על זכות להיות על הנגמ"ש יוצא לכיוון התל ומנסה להגיע אליו מאחור. גם כוח זה התגלה ע"י האויב הכוח לא יכול היה להתמודד עם הטנקים והמקלעים הסוריים הרבים שהקיפו את העמדה. היה ברור כי הסורים נחושים לסיים את ההתבצרות בהריגתם או לקיחתם בשבי של כל החיילים הישראליים בתל-סאקי.

5 חיילים מהכוח נהרגים במהלך הניסיון להגיע אל העמדה, אבל יש גם אחרים, שמצליחים להגיע פנימה ונותנים זיק ראשון של תקווה לנצורים. בשלב הזה, בתוך העמדה הצפופה ששטחה אינו עולה על 6 מ"ר, ישנם 24 חיילים פצועים ו-3 הרוגים. בחוץ, מאות חיילים סורים.

החיילים הבודדים בתל-סאקי מבינים כי הם מוקפים מכל עבר, נצורים בתוך העמדה ללא כל אפשרות להיחלץ. הסורים ממשיכים לירות עליהם. מבחוץ נשמעת הדהירה הטכנולוגית של הטנקים. הטנקים ממשיכים לנסוע הלאה, אבל עד ליום המחרת, חלקם יישארו במקום, במיוחד, בכדי להרחיב את חוסר-האונים של הנצורים. מנחם אנסבכר היה אז קצין בצה"ל בדרגת סרן, ומפקד החיילים במקום. הוא היה רק בן 21, אדם צעיר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא התנסה בסיטואציה מן הסוג הזה. אנסבכר היה נצור יחד עם חייליו בעמדה הקטנה והחשוכה. הוא נפצע מפגיעת רסיסים. הסורים המשיכו לירות ולזרוק אל תוך העמדה רימונים. ובינתיים, המדינה כולה שרויה במלחמה. המצב היה קודר.סרן אנסבכר מחליט לקבל את ההחלטה הקשה מכל, ולהתחיל להתכונן למצב של נפילה בשבי. הוא מורה לחיילים בבונקר להשמיד את כל המסמכים שברשותם, מלבד פנקס שבוי, ומתחיל גם בהשמדתם של מסמכים אחרים בתוך העמדה. הוא עולה לנגמ"ש ומחבל בתת-מקלע, בכדי שלא ישמש בהמשך את הסורים. רגע לפני שהוא ניגש לשיבוש התדרים, הוא מנהל שיחה אחרונה עם המפקד, המג"ד יורם יאיר, ומסיים במשפט אשר נצרב בזיכרון של החברה הישראלית:

"קודקוד כאן סידן 616ב. תמסור ד"ש בבית. יותר לא נתראה. עבור".
והחל מהשלב הזה מתחילות השעות הקשות של הניתוק, הבדידות, חוסר-האונים. החיילים בבונקר מתפללים, דנים בהתאבדות, ונזכרים במיתוסים, כל המיתוסים. שלושים שנים מאוחר יותר, בספרו "רסיס ממגש הכסף", כתב אנסבכר לקוראיו: "קחו את מצדה והשואה, קחו את טרומפלדור. קחו את גטו ורשה, דגניה, דוד וגוליית, את אליפלט ואת אחי הצעיר יהודה, ערבבו עם תופי אוזניים מתפוצצים, זעקות וחרחורים ולחישות, דאגה קצרה ורשע סמיך, את אלוהים, את השטן ואת איוב...". המחשבות נעות בין דיבורים על גבורה וקרב לבין ייאוש והתאבדות, פחד מנפילה בשבי. במשך כל הזמן הזה, הירי לא פוסק. הסורים זורקים אל תוך הבונקר רימוני

רסס, ואנסבכר נפצע בפעם השנייה.

חייל מהשריון, יצחק נגרקר, מחליט לבצע מעשה של גבורה והקרבה מהסוג הקשה ביותר. הוא יוצא מהעמדה, עפ"י בקשה של מנחם, ומסגיר את עצמו לידי הסורים. כשהוא מבין שהסורים מתארגנים לעזוב את התל מתוך ידיעה שכל הלוחמים נהרגו הוא מודיע להם שהוא החייל הישראלי האחרון בבונקר שעדיין חי, ויודע שכעת צפויים לו עינויי תופת. הוא עושה זאת בכדי להציל את חבריו. יצחק נשלח לשבי בדמשק, שם עוברת עליו תקופה קשה מנשוא. נגרקר הוא כיום תושב היישוב קצרין שברמת-הגולן.

לאחר הפציעה של אנסבכר, לקח את הפיקוד אחד הלוחמים, שלמה אביטל, שהיה אפילו צעיר יותר ממפקדו בן ה-21. במשך השעות הבאות, המשיכו החיילים לשבת בעמדה ולחכות לנס, פשוטו כמשמעו. הם החזיקו מעמד, בזכות כוחה של השותפות ביניהם, של האחווה. הם חיזקו אחד את משנהו, והמשיכו לקוות שצה"ל יגיע בכדי לחלץ אותם.

בצהרי ה-8 באוקטובר, אחרי יותר מ-30 שעות של מצור, נשמע מרחוק טרטור של טנקים. אנסבכר נזכר: "זה לא פשוט לשבת בשקט ולחכות, שעות ספורות קודם לכן היינו פעילים, ועכשיו לא רק שלא עשינו כלום, אפילו לא ידענו מה קורה (...) פתאום השריונאים התחילו להתלחש, ואחרי כמה דקות הם הודיעו לנו - בהתחלה בהיסוס ואחר כך בביטחון - שחלק מהטנקים שאנחנו שומעים הם טנקים שלנו (...) ואז שוב שמענו המולה על התל ואחר כך צעדי ריצה על הטוף ליד פתח הבונקר. ושוב ראיתי צל של אנשים מול הפתח. ושוב נדרכתי (...) שמענו דריכה של נשק, התנשמות, ואז פתאום זה בא. מישהו צעק פנימה בעברית: ´יש פה שריונאים?´".

מתוך אתר עמותת הרעות והמורשת

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008