מאת: אברהם אדרת
קיים קושי מסוים לקבל את הקביעה שההתבגרות אכן מתחילה בגיל שתים עשרה-שלוש עשרה. יש ילדים שסימני ההתבגרות מקדימים אצלם, ויש כאלה המאחרים. ובכל זאת – יש סימנים פיזיים ונפשיים המאפיינים את הגיל הזה.
חלק מן הילדים מגלים שהנה השרוולים התקצרו בהרבה וכך גם המכנסיים. ולפעמים נדמה שמשהו השתבש ביחס שבין הידיים והרגליים לבין יתר חלקי הגוף.
חלק מן הבנות מעדיפות להתכסות בחולצות רחבות שאחרים לא יבחינו
בשינוי שחל בהן, אפילו אם בקושי ניתן לראותן.
חלק מן הבנים מגלים ש"דוקרנים" צמחו בלחייהם וגם קולם קצת השתנה והאחרים עדיין פניהם חלקים וצליל קולם נשאר כשהיה. הבנים והבנות בני השתים עשרה-שלוש עשרה מתבוננים בעצמם ובחבריהם, משווים ותוהים, משווים ונבוכים ואינם בטוחים איך להתייחס למה שקורה להם ומה משמעות הדבר לעצמם, למעמדם בחברה, במשפחה.
שינויים מתרחשים באדם לאורך כל חייו – מהיותו תינוק רך, חלק ומעוגל ועד להיותו כפוףומקומט בשלב הזקנה. מה מצאה המסורת ליחס משמעות מיוחדת דווקא לשינויי גיל ההתבגרות?
המסורת היהודית התייחסה לשינויים אלה כאל שלב "חנוכת האדם", שלב שבו הילד מתחיל את שלב הבגרות. שלב חיובי, טבעי, המבשר לבני השתים עשרה-שלוש עשרה מעמד חדש בחברתם ובעדת ישראל, מעמד של בוגרים המחייב בעקבותיו נורמת התנהגות אחרת, התנהגות בוגרת, במובן הפיזי והרוחני.
מתוך אתר בי"ס רמז
