מאת: מוטי לקסמן
"וחג שבעת תעשה לך, בכורי קציר חטים" [א].
חג שבועות על הסף, "ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך" [ב].
"שלש רגלים תחג לי בשנה" [ג].
שבועות הוא אחד הרגלים. אבל, הוא היחיד שאין לו מועד עצמי, אלא תלוי חג הפסח, "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות" [ד].
בשבועת אין מצות, גם לא ליל סדר, גם לא סוכה; ומשכו רק יום אחד ולא שבעה...
ובכל זאת, ברכות מגיעות.
"חודש טוב לך, חג שמח שיהיה לך", ברכתי אותך.
"מה, אתה דתי?", שאלת.
לא עניתי על השאלה.
דתי?
האם ברכה לטוב מציינת אדם "דתי" בלבד?
מה זה "להיות דתי"?
הכרתי פעם ירושלמי, גלוי ראש וללא חתימת זקן. שוחחנו, בין השאר, הוא סיפר לי, "כל בוקר אני מניח תפילין", הרמתי גבותיים בתמיהה גלויה.
אותו ירושלמי חכם, הבחין והוסיף בנועם, "זה הקשר לי ליהדות".
הוא דתי?
בכל אופן, שבועות, כמו פסח וסוכות הם מועדי ישראל, חגים דתיים.
כך צווינו, "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלהי ישראל" [ה].
כתוב, "כל זכורך" האם זה חל על כולם, כל אחד מצווה?
זיכרון נוסף.
בילדותי היינו נוסעים לקראת חג השבועות לקיבוץ גבעת השלושה, שם גר דודי, דוד יאנקעל ז"ל.
גבעת השלושה לא היה קיבוץ דתי. אבל, אז, באותם ימים, קיבוץ הוא היה...
ושם חגגו בשדה, בישיבה על חבילות חציר, את הבאת ביכורים.
בשירה, בריקוד, בשמחת תודה על ברכת התנובה בגן, בשדה, במטע, בדיר, ברפת, בלול, גם בבית התינוקות.
היה מאוד שמח, לעתים גם מרגש.
עלמות חן, לבושות לבן, ולראשיהן זר פרחים, שרו ורקדו.
עלמים חסונים בחרמשים קצרו תבואה, לפי קצב השירה.
טרקטורים עברו ועליהם הביכורים.
היה קיבוץ, והיה שמח.
אבל, "אנכי איני בוקר גם לא בולס שקמים" [ו].
מה לי ול"בכורי קציר חטים"?
מאין אביא, "המן הגרן או מן היקב" [ז]?
אז מה, לא אחגוג את חג השבועות?
לא אחגוג, אם אשאר צמוד ומרותק למלים בלבד, אכן, אין משמעות-משמעותית ל "וחג שבעת תעשה לך, בכורי קציר חטים" [ח], לגבי!
אבל, אם אני בודק את הרעיון, את משמעות המלים הרי יש אפשרות שזה לא ישאר רק זיכרון יקר מהקיבוץ של ימים שחלפו.
אני טוען, זה רצוי ואפשרי גם כאן, גם בהווה.
מהו הרעיון? מהי המשמעות?
לטעמי, יש כאן שני היבטים חשובים
א. להיות ער ולגלות, לזהות את החדש.
ב.לדעת להודות על כך, בכנות מלאה.
אכן, יש חדש כל הזמן.
בין כתיבה לכתיבה, לרחוב יצאתי להמשך "עיבוד ההשראה"...
ראיתי, נהג עייף, חמור סבר, מתיישב על מדרגות בנין, מוציא שקית ובה כריך עבה.
"בתיאבון", אמרתי לו.
חיוך פשט על פניו העייפים, "תודה" הוא ענה, ופניו רוך הביעו.
חיוך חדש.
וגם, אישה צעירה, הילכה בשדרה ולפניה עגלת תינוק, והתינוק השמיע קול תלונה.
האישה, הרימה את התינוק, הוא נרגע, גם האישה.
חדש.
תגידו מה חדש יש בכך?
גם פירות האילן היו אשתקד, כעת הם חדשים.
התחדשות יש פה בפני הנהג ובהרגעת התינוק.
חידושים או התחדשויות כאלה, אינם מגיעים אלי מאליהם.
תלוי רק בי.
אם אני קשוב לעולם, אם אני פתוח למתרחש, לקיים, למתהווה, למתרחש אזי אגלה הרבה מתחדש, וביכורים רבים יהיו לי. כך, "אני יכול לשמוח איך שבא לי [...] התינוקות פתאום יודעים ללכת / ובני השש יודעים פתאום לקרוא / והאופה אופה לי את הלחם / וזהו זה החג בהדרו // [...] הללויה בגלל דברים כאלה / הללויה אני עדיין שר / הללויה יום יום ואיזה פלא / הללויה לחג שלא נגמר" [ט].
זוהי משמעות "ושמחת לפני ה' אלהיך", שמחה דבר חשוב היא.
שמחה ממלאת את האדם בחדוות-חיים.
בסתם יום של חול [י] וודאי גם במועד.
על כך ראוי שאודה, ואני מודה.
ועל השאלה עדיין לא השבתי.
ביכורים במובן הרחב ושמחה אמיתית, הם מציוני חג השבועות.
וזה חשוב מאוד.
מתוך מאמר על חג השבועות באתר מאמרים
