מאת: הרב שלמה אבינר

מהי ירושלים? לא נחפש את מהותה בספרות, לא בהיסטוריה וברגש, אף לא בקריאה הרוממה: "לשנה הבאה בירושלים". בתורה נחפש מהי ירושלים. וכמה ניבהל ונשתומם כשלא נמצא אותה שם. ירושלים, שמה ומקומה, אינם מוזכרים בכל התורה כולה. יודעים אנו על "המקום אשר יבחר" (דברים יב, ה; יא, יד), אך איננו יודעים איפה הוא. מקום סתום הוא, ויש כאן רמז שירושלים הינה למעלה מכל הבנה אנושית מצומצמת.

זה הכלל: דברים גדולים הולכים ומתבררים במהלך ההיסטוריה, ואינם ידועים מיד.

כך נצטווה אברהם אבינו: "לך לך... אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), אינך יודע איפה, אך התחל ללכת, ותוך כדי הליכה תמצא את הדרך אליה. הניסיון העילאי של העקידה הוא "על אחד ההרים אשר אומר אליך" - בעתיד. אנו טועמים בהווה את טעם העתיד, והעתיד בוא יבוא: "הנה אנכי שלח מלאך לפניך... אל המקום אשר הכנתי" (שמות כג, כ).

אמנם, רמז דק מצאנו באותה פרשה מופלאה, בה אבינו אברהם פוגש אדם שמאמין בה' אחד, הוא מלכי-צדק מלך שלם) בראשית יד, יח).ודאי, שלם היא ירושלים- אומר הרמב"ן, על שם הכתוב: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו), ורמז נוסף יש בכך שמלך ירושלים בזמן יהושע הוא אדוני-צדק (יהושע י,' ג-ה), כי אף הגויים ידעו שכאן שוכנת השכינה הנקראת'צדק' (רמב"ן). ודאי, זו ירושלים עיר הצדק (ישעיה א', כ"ז) ויקראו לה: "ה' צדקנו "(ירמיה ל"ג, ט"ז). חז"ל מודיעים לנו שמלכי-צדק קרא למקום "שלם", ואברהם קראו "ה' יראה", לכן זה יהיה שמה: ירו-שלם, יראה-שלם (בראשית רבה לו), הכולל את הצד הכלל אנושי-אוניברסלי של השלום, המצורף אל הצד הישראלי הקדוש המיוחד של יראת ה'. כוחה של ירושלים כפול: משם יוצא האור לישראל ואור לעולם כולו.

התורה לא הודיעה לנו איפה ירושלים, כדי שלא יריבו עליה השבטים. ירושלים לא נחלקה לשבטי ישראל כיתר הארץ. היא כללית מרכזית, היא בלב הכול. ארץ צריכה עם, ארץ צריכה קניינים, אך מעל לכול, ארץ צריכה נשמה, לב, תוך רוחני. ואכן מיוחדת היא מדינתנו, שבירתה היא בית המקדש. ירושלים היא עיר המלכות ועיר המקדש גם יחד. שמואל הנביא, המקים את מלכות ישראל, הן המלכות הזמנית של שאול, הן המלכות הקבועה של דוד, הוא איש המקדש. כך נאה וכך ראוי: לעם קדוש יש בית קודש. רבנו הגדול הרמב"ם פסק בכמה מקומות, שירושלים כולה מקדש. א"י מתחלקת לשני חלקים: המדינה והמקדש, והמקדש הוא ירושלים כולה. ירושלים היא כולה תורה. על אף שבאמירת תחנון אין נופלים על פניהם אלא במקום שיש בו ספר תורה, הנה מנהג קדום שבירושלים יש נפילת אפיים, אף במקום שאין בו ספר תורה. אכן ירושלים כולה ספר תורה, כולה ארון ה'.

ובבירת קודש זו, נופלות המחיצות בין איש לאיש. זאת ירושלים הבנויה, העיר שחוברה לה יחדיו - שעושה כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו).

מחמת הבערות, מדרגות מדרגות יש בעם: עמי הארץ ותלמידי חכמים, או בלשון חז"ל: חברים. גם עמי הארץ שייכים לתורה ומצוות, אך אינם מדייקים בהן מחוסר ידיעה, כגון בטומאות וטהרות, תרומות ומעשרות. מצב זה יוצר חיץ מצער. אך ראה זה פלא, כאשר העם עולה לרגל לירושלים, נופלות המחיצות, כל ישראל חברים, עמי הארץ מתנשאים לדרגת חברים, אין כל חילוקי מדרגות, כל ישראל מתאגדים בירושלים, ובמקום הלבי של עם ישראל מתנוצץ התוכן הלבי של עם ישראל.

ירושלים היא לב האומה, אליה לא מגיעים מיד. לא בימי יהושע, לא בימי דוד, לא בימי עזרא ונחמיה ואף לא בימינו. אך לבסוף הגענו. כך החליט ריבונו של עולם לדבר טוב למען עמו, ואיש לא יכול נגד עצתו העליונה. אולי יש שיוכלו להפריע, אך אין מי שיוכל לעכב או לעצור! הגאולה מופיעה קמעה קמעה, והיא צועדת צעדיה לעינינו. רק סבלנות ואומץ אנו צריכים, לדעת אנו צריכים שלא ביום אחד ולא בדור אחד נבנה הכול.

 "מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת, כי חלה גם ילדה ציון את בניה. האני אשביר ולא אוליד אמר ה' אם אני המוליד ועצרתי אמר אלוקיך" (ישעיה ס"ו, ח-ט).

לימוד היסטוריה
 אשרינו שזכינו לראות בדורנו את שחרור ירושלים.

עלינו להתרגל להתבונן במאורעות ההיסטוריים לאור האמונה. האמונה בריבונו של עולם הינה מדע גדול, אשר לאורו אנו משקיפים על כל מה שקורה בעולם. קיימים מדעים רבים וחשובים, אך הם חלקיים. כל מדע הוא חלון מסוים דרכו מביטים על ההוויה. האמונה היא מדע המשקיף על הכול מתוך קישור אל מקור הכול. התורה מצווה עלינו להתבונן בכל מה שקורה לאור האמונה. מצווה מן התורה ללמוד היסטוריה: "בינו שנות דור ודר" (דברים לב, ז). אנחנו חייבים להתבונן במה שמשתלשל בשנות דור ודור, כלומר לעסוק בהיסטוריה. אין זו היסטוריה במובן הקטן של ידיעת מאורעות פרטיים, או מה שמרן הרב קוק מכנה "עמל תאריכי" (אגרות הראי"ה א', רט"ז), אלא היסטוריה במובן הגדול של "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכול דור ודור" (תהלים קמ"ה, י"ג), למען ראות איך ריבונו של עולם מושל על הדורות.

אמנם לפעמים מסובך הדבר עד למאוד, כי כתב ההיסטוריה מטושטש מאוד (אגרות הראי"ה ב', של"ד), ואנו מתקשים להבין מה ריבונו של עולם עושה. כמו היד שכתבה כתובת על הקיר בזמן בלשצר, וכל החרטומים לא ידעו פשרה, עד שדניאל איש חמודות פירשה. לעומת זאת כתב ההיסטוריה לעתים כה ברור, גלוי, פשוט, בהיר ומבריק, שרק עיוור יכול שלא לראותו. שחרור ירושלים כל כך מזהיר בעצמתו שיש לתמוה איך אנשים אינם רואים יד ה' הנטויה עלינו לטובה.

יציאה מן הקבר
 עלינו להתבונן במה שקרה בדורות האחרונים. אלפיים שנה היה מצב מאוד לא נעים של גלות. יחזקאל הנביא אמר "ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות" (ל"ז, א). מלך הכוזרים אומר: עכשיו הנכם גוף בלי ראש, והחבר משיב לו: אנחנו גוף בלי גוף, אנו עצמות יבשות, אלא שעצמות אלה תחיינה (כוזרי מאמר ב', ס"ע, כ"ט-ל). בגלות הננו בקבר, כדברי הגאון מוילנא (ליקוטי הגר"א בסוף ספרא דצניעותא): נתאר לעצמנו אדם שחי בקבר, אוכל בקבר, ישן בקבר, לומד בקבר והרימה והתולעה אוכלות אותו.

אך בורא עולם החליט שדי בגלות, שעם ישראל צריך לקום לתחייה, והוא מתחיל לנער אותו מן הקבר.

אתחלתא דגאולה
 זאת האתחלתא דגאולה שהחלה בערך לפני חמש מאות שנה: יהודים החלו לחזור לארץ ישראל כתוצאה מגירוש ספרד. הרבה חשבו אז שספרד היא מעין ניו-יורק, אך עקב הגירוש, הם הגיעו לארצנו. רבי שלמה מולכו ודוד הראובני הגו את הרעיון לכבוש את ארץ ישראל,אך זה היה נועז מדי. רבי יעקב בירב סבר לחדש את הסמיכה ואת הסנהדרין בצפת. גם זה היה נועז מדי. רבי מנשה בן ישראל, הרב מאמסטרדם, אמר למנהיג האנגלי קרומוול, שריבונו של עולם עומד לקבץ את היהודים מכל כנפות הארץ, והדבר יתעכב כיוון שאין יהודים באנגליה, ויש כאן עיכוב הגאולה. אכן הורשו היהודים לחזור, וכך נוצר עוד מקום מקלט ליהודים מפני צרות הגלות. רבי יוסף קארו כתב את השולחן-ערוך. חידוש הסנהדרין הוא טרם זמנו, אך השולחן ערוך הוא מעין סנהדרין קטן, המאחד את כולם.

מאז הלך וגדל לאטו "הישוב הישן" שבארץ ישראל. בתחילה הגיעו ספרדים, ואח"כ הצטרפו אשכנזים, מלבד האשכנזים המועטים שהגיעו כמה מאות שנים לפני כן בזמן בעלי התוספות. הגאולה מופיעה טיפין טיפין, "אחד מעיר ושנים ממשפחה" (ירמיה ג, י"ד).

הקץ המגולה
 במשך הדורות קרה מאורע פנימי כביר: עם ישראל התאהב בארצו אהבת נפש. לפני כן, האהבה הצטמצמה בהצהרות אהבה, גם המציאות לא אפשרה לעשות הרבה. התאהבו והתחילו לזרום לארץ ישראל, והופיע שלב חדש: ישוב האדמה. במשך אלפיים שנה האדמה היתה מדבר שממה, פגועה במחלות חורבן. היהודים התחילו לבנות את האדמה, והיא החלה להיבנות. "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כ"ו, לב). הרמב"ן מביא את דברי חז"ל, שזו ברכה, כי הארץ לא קיבלה את אויבינו אלא נזפה בהם. כאשר אנו הגענו, החלה נותנת פירות בעין יפה. התנשקנו עם הארץ והיא השיבה לנו, הצמיחה ישובים.

מסופר על החפץ חיים, שבשמעו שקמים ישובים בארץ, אמר: זה מתחיל כבר! הארץ נותנת פירות ,זהו "הקץ המגולה". רבותינו מודיעים לנו: "אין לנו קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו). רש"י מפרש: "שתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר" (סנהדרין צח, א).

ושב וקבצך
 התחילו המוני היהודים להתעורר ולזרום נהרות נהרות מכל מקום, מן הצפון ומן הדרום, מאות, אלפים ורבבות. "כי קרבו לבוא" (יחזקאל שם). ידועים דברי הרמב"ם: מי שאינו מאמין במשיח, לא רק בנביאים הוא כופר, אלא גם במשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך" (הלכות מלכים י,' א). אמנם בפסוק זה לא נזכר משיח, ומכאן שלרמב"ם המושג 'קיבוץ גלויות' קשור למושג' משיח'. אין זה מקרה שעם ישראל זורם לארצו.

מדינה קמה
 השלב הבא הוא קום המדינה. אין סוף לתיאור כל המהלכים האלוקיים שהביאו לפרק נפלא זה, כל המפלות הפוליטיות וההתמוטטויות המדיניות. ריבון העולמים בלבל את כל בני כדור הארץ, כדי שארץ ישראל תעבור מידי הטורקים לידי האנגלים, ואלו יכריזו ששלנו היא. אמנם האנגלים שיקרו וחזרו בהם, אך לבסוף הכול התגלגל לטובה, ודעת הקהל העולמית קמה נגד האנגלים, מפני שחסמו את ההעפלה. גם זה שייך לסדר ההנהגה האלוקית. מפני שהפריעו להעפלה, נעשו מושמצים, ומר התהפך למתוק. אפילו ברית המועצות תמכה בקום המדינה, כי סברו לשבור את ההגמוניה מסביב לים התיכון. גם אמריקה תמכה, אף על פי שמעולם לא עזרה לאף עם אלא מתוך חשבון תועלתני. אחרי השואה היו עשרות אלפי יהודים בגרמניה במחנות עקורים, ללא פתרון אחר לאן להעבירם. מחנות פליטים אלה מאוד הפריעו לאמריקאים לבנות מחדש את גרמניה,כדי שתהיה לצדם נגד רוסיה. הרוסים תמכו בהקמת המדינה מתוך מחשבה אנטי- אמריקאית,והאמריקאים מתוך מחשבה אנטי-רוסית.

מתוך המלחמה הקרה הזאת הצמיח ריבונו של עולם את מדינת ישראל. חז"ל מתארים עמים ענקיים נלחמים וישראל נמצא בתווך ודואג מה יהיה אתו. אמר ה:' כל זאת עשיתי בשבילכם. אין די מלים לתאר את התחכום של החכמה האלוקית. ימים ולילות לא יספיקו לתאר את כל הסיבות הפוליטיות המסובכות והמורכבות שהביאו לקום המדינה. יש להוסיף עוד גורם שהשתכנע שיש להקים מדינה: היהודים באמריקה. אחרי השואה, התנועה הציונית שם השתכנעה שבאמת הגיע הזמן להקים מדינה.

מדינת ישראל היא שלב עצום בגאולת ישראל. "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לב, ב). בעולם הזה אנו משועבדים לגויים, אך בימות המשיח אנו בני חורין. קום מדינת ישראל הוא ימות המשיח. שיבת ציון - ימות המשיח. נתינת הארץ פירותיה בעין יפה - ימות המשיח.

היו חכמים שעשו חשבון ששנת גירוש יהודי ספרד היא ימות המשיח. גם זה נכון. זאת התחלת ימות המשיח, בירור נוסף שלא ספרד מקומנו, אלא ארץ קדשנו. אמנם זה היה מאורע נורא ואיום שלא היה כמותו מאז חורבן בית שני: קטסטרופה וסבל, רצח ושוד, אך אז החלה תזוזת הישוב הישן, שלא נפסקה מאז: מושבות חקלאיות, קיבוץ גלויות וקום המדינה.

ריבונו של עולם מביא את הגאולה קמעה קמעה. ההדרגתיות הזאת אינה בטלנות חס ושלום, זו התקדמות איטית אך בטוחה בצעדי ענק. "לא ינום ולא ישן שומר ישראל".

ופרצת
 לבסוף באה מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. גבולות ארץ ישראל התרחבו. לפני כן היתה לנו ארץ צרה מאוד. מן הארץ שהובטחה על ידי חבר הלאומים נחתכו עוד ועוד חלקים, עד אשר נשארה ארץ קטנה וצרה. ב"ה במלחמת ששת הימים התקיים "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בראשית כ"ח, יד), קצת מכל כיוון. וגם הגענו לירושלים, הלב, הפנים.

לא מחשבותי מחשבותיכם
 לירושלים אין מגיעים מיד! אין היא התחנה הראשונה, אלא שלב גבוה של "המחזיר שכינתו לציון". "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" (ישעיה נ"ה, ח). מי אנחנו שנבין מה ריבונו של עולם עושה? אך כאשר מעשיו כל כך ברורים וגלויים, זה רצונו יתברך שנראה עין בעין. על השאלה מה יהיה בעתיד, ודאי איננו מסוגלים לענות. אין איש יודע זאת, כלשון הרמב"ם: "כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים ב', ב). כאשר הם יהיו, יהיה עלינו לדעת.

חלק מתוך מאמר באתר דעת