מאת: תמר אלמוג

מדיניות הקליטה הממשלתית דגלה בשילובם של עולי אתיופיה בחברה הישראלית, באמצעות פיזורם ביישובים ותיקים המוגדרים כבעלי חוסן חברתי-כלכלי בינוני. בפועל, נוצרו ריכוזים גדולים יחסית של משפחות עולים, במספר קטן של יישובים ושכונות, המאופיינים בחתך חברתי-כלכלי נמוך. בהתאם לכך, גם מוסדות החינוך בשכונות אלה מתאפיינים, בדרך כלל, ברמת לימודים נמוכה.

להתכנסות ביישובים מסוימים הייתה השלכה ישירה על ריכוז התלמידים יוצאי אתיופיה. בסוף שנת 2000, לפי נתוני משרד החינוך, כשני-שלישים (65%) מכלל התלמידים יוצאי אתיופיה התרכזו בשש ערים: נתניה, רחובות, באר-שבע, אשקלון, חדרה ואשדוד.

"מדיניות המכסות" של משרד החינוך

כמו בתחום הדיור, מדיניות הקליטה הממשלתית המוצהרת בתחום החינוך, חתרה לשלב את הדור הצעיר של עולי אתיופיה, בדרך של ניתוב קבוצות קטנות של תלמידים למוסדות חינוך ישראליים ותיקים. ברוח מדיניות זו, הינחה משרד החינוך בעבר את הרשויות המקומיות למנוע ריכוז תלמידים יוצאי אתיופיה בשיעור הגבוה מ-30% מכלל תלמידי בית-הספר ומ-25% מתלמידי הכיתה.

במשרד החינוך ייחסו חשיבות ראשונה במעלה לנושא הפיזור, ולכן הורו כי במקומות שבהם יש ריכוז גבוה של ילדים ממוצא אתיופי, הם יוסעו לבתי-ספר שאינם במקום מגוריהם, או יופנו לבתי-ספר ממלכתיים חילוניים, בהתאם להעדפת ההורים .

מאחורי הפיזור עמדו גם שיקולים ענייניים. התלמידים העולים נזקקו לסיוע ברכישת השפה, ובהשתלבות בלימודים ובחברה. פיזורם על-פני מספר גדול של מוסדות חינוך, היה אמור לסייע בהפחתת העומס על המערכת.
אך למרות שהיעדים הוגדרו וננקטו צעדים לפיזור, חוקרים וגורמים שונים הנוגעים בדבר מצביעים זה זמן רב על תמונת מציאות שונה: מרבית התלמידים יוצאי אתיופיה מרוכזים במספר מצומצם של מסגרות חינוכיות, ומופרדים משאר התלמידים. מצב זה הוביל לטענות רבות על אפליית עולי אתיופיה במערכת החינוך (ראו בהמשך).

מדיניות המכסות של משרד החינוך בוטלה בדצמבר 2002, בעקבות עתירה לבג"ץ של אב עולה מאתיופיה שבנו לא התקבל לבית-ספר יסודי בחדרה, ועל-פי חוות-דעת היועץ המשפטי לממשלה. פרקליטו של העותר בירך על ההחלטה, תוך שהוא מאשים את משרד החינוך בשיקולים שעל גבול הגזענות ("העיקרון היחיד לקבלת תלמיד לבית-הספר, היה צבע עורו ולא יכולתו האישית"). יצוין כי עוד קודם לביטול הרשמי, לא יושמה ההנחיה באופן גורף, ועל-פי-הרוב הייתה נתונה לשיקולים מקומיים ובית-ספריים.

מדיניות הפיזור של תלמידי המגזר בין בתי-ספר שונים באותה רשות מקומית, נקבעת לרוב על-ידי העומדים בראשה. יש רשויות עם שיעור גבוה של תלמידים יוצאי אתיופיה במוסדות החינוך שלהן, ויש רשויות הנעזרות בהסעות על-מנת לפזרם בין מספר בתי-ספר.

בחוזר מנכ"ל משרד החינוך ממאי 2004, נמסר על הפסקת השימוש במכסות כגורם בשיבוצם וברישומם של תלמידים בני העדה האתיופית, עולים כילידי הארץ, בכיתות או בבתי-ספר. "אין למנוע מהורי תלמיד בן העדה האתיופית לרשום אותו לבית-הספר, בשל חלקם היחסי או מספרם של בני-העדה מתוך כלל התלמידים", נאמר בחוזר. "עם זאת...ייעשה מאמץ ויינקטו פעולות להכוונת התלמידים יוצאי אתיופיה, בהסכמת הוריהם, למוסדות חינוך שיש בהם אינטגרציה ראויה."

ממחקר של מכון ברוקדייל שנעשה שנת 1994, בנושא היערכות של בתי ספר יסודיים לקליטת תלמידים עולים מאתיופיה, עולה, כי בתי-הספר בהם אחוז התלמידים יוצאי אתיופיה בינוני (15%-29%), מתמודדים בצורה הטובה ביותר עם קליטתם. יש הטוענים כי שורש הבעיה אינו הריכוז הגבוה של העולים, אלא אי-היכולת של המוסד החינוכי להקצות להם משאבים אנושיים וחומריים.

עמדת מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה בסוגיית הפיזור

ביוני 2006, במכתב למרכז המחקר והמידע של הכנסת, כתב דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, בין היתר, כי מערכת החינוך אמורה למלא תפקיד מרכזי בהפעלת כור ההיתוך הישראלי. זאת, בתוקף ייעודה כמנגנון שוויוני לכל פלחי האוכלוסייה, הן מבחינה חברתית והן מבחינת פיתוח משאבי התלמידים ומתן הזדמנות שווה לכל. הדרך הטבעית להשגת המטרה היא באמצעות הקמת מסגרות חינוכיות המושתתות על אינטגרציה חברתית ולימודית, ולצורך זה חשוב לממש את עיקרון פיזור התלמידים. במסגרת עיקרון זה, חשוב שהחברה הקולטת תראה בקליטת התלמידים העולים, אתגר ולא בעיה.

מהרט הציע לבטל אזורי רישום לבתי-ספר יסודיים, ולגייס משאבים למימון הסעות תלמידים למוסדות חינוך מחוץ לאזורי הרישום ומחוץ לרשות המקומית. עם זאת, הוא קרא להיענות בחיוב להורים המבקשים שילדיהם ילמדו קרוב לקהילה שהם מתגוררים בה, משום שהנסיעה לבתי-ספר מרוחקים גורמת לקשיים במשפחה.

מדיניות המכסות כמס שפתיים

רבים ממנהיגי הקהילה האתיופית, טוענים כי נעשה שימוש לרעה במדיניות המכסות. העירפול המכוון שנקט משרד החינוך בנושא, הביא לשימוש אינטרסנטי בהגבלת מספרם של יוצאי אתיופיה בבתי-הספר. לדבריהם, ההוכחה החותכת למדיניות המעורפלת מצויה בדו"ח של מרכז מחקר ומידע בכנסת (2001), שם נכתב במפורש: "למשרד החינוך אין מדיניות קבועה לפיזור התלמידים עולי אתיופיה באותה הרשות בין בתי-ספר שונים, והמדיניות נקבעת לרוב על ידי הרשות המקומית".

לטענתם, הדבר מעיד על כך שמשרד החינוך ראה במדיניות המכסות מס שפתיים, מבלי יכולת או רצון לאכוף אותה בפועל. בדיעבד, גם נציגי משרד החינוך מודים שמדיניות המכסות במתכונתה הנוכחית הייתה צריכה לעבור מן העולם. "אני יכול להבין את העניין החמור בנושא האפליה ואני מקבל אותו", אמר עמיהוד בהט, מנהל אגף קליטת עליה במשרד החינוך (קל"ע) לכתב מגזין "קו האופק" - ביטאון אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, "לא יכולה להיות במדינה כמו שלנו אבחנה בין אדם לאדם על בסיס צבע עור".

מתוך אתר אנשים ישראל