יום ו' 30/10/2020 | 1:27
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > גבולות חופש הביטוי התקשורתי

מאת: רפאל כהן-אלמגור
יש הסוברים כי מן הראוי לה, לדמוקרטיה, לסבול הכל, כי אסור לליברלים לשחק את המשחק הלא ליברלי. הטוענים טענה גורפת זו גורסים כי מותר הדמוקרטיה הליברלית מצורות שלטון אחרות הוא בכך, שאין היא נוקטת כלים לא ליברלים (1982, Skillen).
לדעתי, זוהי טענה תמימה וגם מסוכנת. מן הראוי לה, לדמוקרטיה, להציב כללי משחק. אלה הבוחרים לשבור את כללי המשחק מוציאים עצמם מהשתתפות במשחק הדמוקרטי. כללי המשחק המרכזיים הם שניים: אי פגיעה בזולת, וכיבוד הזולת כאדם, כבן אנוש וראיית הזולת כמטרה ולא כאמצעי (1977, Dworkin ; אלמגור-כהן, 1994). ברגע שאדם בוחר לעצמו קריטריונים של תרבות, דת, לאום, גזע, מין, צבע עור וכו' על מנת ליצור אבחנה בין "אנחנו" ל"הם" ועורך היררכיה על פי אבחנה זו, אותו אדם בוחר בגזענות כדרך חיים.
גזענות ודמוקרטיה אינם יכולים לדור יחדיו בשלווה ממש כשם שדמוקרטיה וטירור אינם יכולים לגור בכפיפה אחת. הבוחר באלימות, טירור ו/או בגזענות כדרך חיים, מחצין עצמו מן הדמוקרטיה ועל הדמוקרטיה לעשות הכל על מנת להקיאו ולהוקיעו. אין כאן פשרות. מדובר במשחק סכום אפס.
 
אם כן, הדמוקרטיה אינה יכולה לסבול הכל. יש להציב סייגים הן לחופש המעשה והן לחופש הביטוי. הדמוקרטיה הייצוגית המודרנית כפי שאנו מכירים אותה היום התגבשה אך לאחר מלחמת העולם הראשונה ומשום שהיא צעירה לימים, היא סובלת מחבלי ילדות המעיקים עלינו מדרך הטבע. אנו נמצאים בשלבי הלמידה ולכן חוששים לבצע צעדים שעלולים להתגלות כהרי אסון. עוללים לומדים ללכת, בזהירות. הדמוקרטיה צריכה למצוא דרכה גם כן בזהירות. לאחר שלמדנו את הסכנות הגלומות באלימות, בטירור ובגזענות ולאחר ששילמנו את שכר הלימוד, אנו יודעים כי יש דברים שהם בגדר המוקצה, האסור. הצבת סייגים אלה אינה פוגעת בדמוקרטיה. להיפך, סייגים אלה הם כורח המציאות בכדי לשמר את נשמת אפה של הדמוקרטיה.
 
אתיקה בתקשורת
הדיונים אודות תפקידיה הנורמטיבים השונים של התקשורת מחוייבים להיערך בהקשר של המערכת החברתית בה אנו חיים. אין דומה תקשורת בדמוקרטיה לתקשורת באוטוקרטיה או במערכת אוטוריטרית אחרת. הציפיות הן שונות, היכולות אינן יכולות להיות דומות שכן עולם המושגים בהם התקשורת פועלת במערכת אוטוריטרית מוכתב על ידי המשטר. מושגים של "חיובי", "שלילי", "צדק", "אמת", "אתיקה" ו"מוסר" לובשים ופושטים צורה על רקע החברה בה
מושגים אלה מוצאים את ביטויים.
 
בדמוקרטיה, התקשורת אמורה להיות חופשית. היא אמורה לתת ביטוי לרבדיה השונים של החברה, לבטא את רחשי הלב של הציבור ולהוות כלי להעברת מסרים בין הציבור לבין נבחריו. התקשורת נראית כמשרתת את הציבור בכך שהיא מאפשרת פריקת תסכולים, מביאה לידיעת השלטון את מאוויי הציבור, מיידעת את הציבור באשר להתפתחויות שונות הנוגעות לעתידו, מבדרת אותו, מהווה בקר על פעולות השלטון, וחושפת שחיתויות או תפקוד בלתי אחראי מצד נציגי הציבור. אלה הם תפקידים חשובים ביותר האפשריים באינטנסיביות שבה הם מתרחשים אך ורק בדמוקרטיה.
 
כיוון שהתקשורת חיה, נושמת ופועלת בחסות הדמוקרטיה, שואבת את כוח חיותה ממנה, ויכולה לשמר את עצמאותה עקב ערכים של חירות וסובלנות המהווים נדבכי יסוד של הדמוקרטיה, התקשורת חבה לדמוקרטיה חוב שאין לזלזל בו. אין היא מחויבת להיות נייטרלית ביחס לתפישות שונות שחלקן עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה וחלקן סותר אותם לחלוטין. ההיפך הוא הנכון: עליה לגלות עמדה תקיפה המצדדת בדמוקרטיה בכל פעם שזו מאוימת1. על פי אותו הגיון, בניגוד להנחת יסוד המצדדת באובייקטיביות של התקשורת, התקשורת אינה חייבת לגלות אובייקטיביות ביחס לתופעות הסותרות ערכים בסיסיים. אין היא צריכה להיות אובייקטיבית, או נייטרלית, ביחס לאלימות, טירור,
גזענות, שובניזם, פשיזם, סקסיזם וכל איזם אחר המאיים על החירות והסובלנות המאפשרים את פעילותה של התקשורת (1996, Cohen-Almagor).
 
גאנץ (182-192: 1979, Gans) מציין בהקשר לכך כי מקצוע העתונאות מקביל לדיסציפלינות אמפיריות אחרות, המונחות על ידי עקרון האובייקטיביות ומשוחררות מהשפעת ערכים ומאידיאולוגיה כל שהיא. העתונאים מנסים לתאר מצב קיים מתוך עמדה של ריחוק חברתי ועל בסיס תצפית בעובדות אובייקטיביות, תוך התעלמות מגורמים העלולים
להסיט אותם מן העיקר. כתוצאה מכך מורכב הקוד האתי של העתונאים מאובייקטיביות, הגינות, יסודיות ועובדתיות. מחויבות העתונאים לקוד מוסרי זה מבוססת, במידה רבה, על ההנחה כי אכן קיימת מציאות הניתנת לסיקור אובייקטיבי ושלם. עם זאת גאנץ מצביע על כך שיכולת הריחוק החברתי והשמירה על האובייקטיביות נשארת יותר בגדר משאלת לב ופחות מתרחשת במציאות.
 
במקביל לתהליך, שניתן לכנותו בשם תהליך הניטרול הערכי (value exclusion) אליו שואפים העתונאים, מתרחש במציאות תהליך של מזיגת ערכים (value inclusion), שבו העתונאים, במודע או שלא במודע, מכניסים לדיווח העתונאי שלהם ערכים התואמים את השקפתם הלאומית והחברתית (196-203 1979: ,Gans). גם שיקולים אחרים דוגמת תחרות בין עתונים, גודל העתון, מדיניות העורך ומערכת העתון, משפיעים על סוג החדשות שייבחרו
להופיע בעתון כמשקפים את המציאות.
 
בחרתי להתעכב על גורם האובייקטיביות בתקשורת משום שמחקרים רבים מציינים את האובייקטיביות כאחד הערכים המרכזיים, יש שיאמרו הערך המרכזי בה"א הידיעה, אשר צריך להנחות את התקשורת (15 1984: ,Glasser) (בעניין זה מוצע לעיין בתקנון מועצת העתונות בישראל שאושר ב- 16 במאי 1996). אובייקטיביות הפכה למילת מפתח של הלל לעתונות חופשית ואחראית, רעיון שארגוני תקשורת אימצו לעצמם על מנת לרכוש יוקרה
והשפעה, ועל מנת לעגן טענותיהם בדבר תקשורת מקצועית וחסרת הטיות. ואולם, הבעיה היא שאובייקטיביות הינה רעיון גמיש המוזכר בחיוב ומועלה כנגד רעיונות שליליים שונים דוגמת שקר, פרטיזניות, סובייקטיביות, הפרזה, רגשיות, שיקולים ערכיים וכדומה. על כן, כל אדם המדגיש את מושג האובייקטיביות נדרש להסביר ראשית כל למה בדיוק הוא מתכוון.
בדרך כלל יסבירו חוקרים כי כוונתם היא שאנשי תקשורת מחויבים לדיווח הוגן, מדויק, נטול הפרזות, מאוזן, אמיתי (במובחן משקרי) ונייטרלי מבחינה מוסרית. במאמר אחר דנתי בסוגיות אלו בהרחבה, (1996 ,Cohen-Almagor). כאמור, לפחות באשר לנייטרליות המוסרית אני טוען כי אובייקטיביות במובן זה צריכה להידחות עת מדובר בהתנגשות עם אידיאות היוצאות חוצץ נגד הדמוקרטיה, אידיאות המקדשות צורות שונות של הפליה ושל אלימות נגד
הזולת. הפועל היוצא מהגיון זה הוא שאתיקה בתקשורת פירושה גם התחשבות בנורמות החברתיות, הנגזרות מהמציאות החברתית בה אנו חיים. אותן נורמות ייתכן ויחייבו איפוק וריסון עצמי.
 
דוגמה לטענה זו הינה מקום השואה והנאציזם בחברה שלנו. באוקטובר 1995 נערכה הפגנה גדולה נגד הסכמי אוסלו וממשלת רבין בכיכר ציון בירושלים. באותה הפגנה הונפו פלקטים בהם נראה ראש הממשלה יצחק רבין לבוש במדי אס.אס. של הצורר הנאצי הימלר. עורך "ידיעות אחרונות", משה ורדי, הורה לדווח כי הונפו שלטים אלה אך לא להראותם. הוא הפעיל צנזורה עצמית מתוך מחשבה כי אין מקום לפירסום תמונות אלה. לעומת זאת "מעריב"
בחר לפרסם את התמונות. דומני כי מר ורדי הפעיל שיקול דעת העולה בקנה אחד עם ערכים מוסריים ואילו עורך העתון המתחרה בחר להתעלם משיקולים אלה.

 אחריות התקשורת
דיון באשר לתקשורת כמקצוע, בדומה לכל דיון אחר ביחס למקצוע כל שהוא, מחויב להתחשב במוסדות הפוליטיים והכלכליים, בערכי העם והמדינה, בזכויות האזרחים הבסיסיות ובתפישות הטוב המנחות את החיים בחברה. התקשורת מעבירה מידע לאנשים בחברה, מידע חיוני עבורם על מנת למלא את מחוייביותיהם כאזרחים (1996, Winkler). העברת המידע צריכה להיעשות מתוך הערכה בדבר התוצאות העשויות או עלולות לנבוע מאותו מידע.
הציפייה מן התקשורת היא כי תפעל תוך גילוי של אחריות (responsibility) ואף יותר מכך (accountability) בדבר המסרים והמידע שהיא מעבירה. אנשי תקשורת שאינם מוטרדים מתוצאות דיווחיהם הינם אנשים בלתי מוסריים בעליל.
 
זאת ועוד, אנשי תקשורת הם בראש וראשונה בני אדם החיים בדמוקרטיה. אין מדובר בסתם בני אדם החיים במעין מצב טבע זה או אחר. מדובר באזרחים החבים חובת נאמנות למדינה ואשר מצפים מהם לגלות אחריות ביחס למעשיהם. הכניסה למקצוע התקשורת אינה הופכת את אזרחי המדינה למשוללי אחריות. ההיפך הוא הנכון: עקב הנטל הנוסף העלול להשפיע בצורה ניכרת על חיי הזולת, הציפייה מאנשי התקשורת היא שיגלו רגישות ושיקדימו שיקולים של אתיקה ומוסר, שיקולים של כיבוד הזולת ושל אי פגיעה בזולת, לשיקולים של רווחיות ויוקרה אישית. מקצועיות עתונאית אין פירושה אך ורק העלאת סף המכירות של העתון או קבלת רייטינג גבוה יותר בשידורים (1983 ,Clutterbuck).
 
מקצועיות תקשורתית פירושה גם ראיית בני אדם כמטרות ולא כאמצעים - ראייה קאנטיאנית-דיאנטולוגית (כהן-אלמגור, 1994: פרק 3), והיכולת לרסן את הכוח המצוי ביד איש המקצוע במקום בו חשיפה תקשורתית בשם זכות הציבור לדעת עלולה להביא לפגיעה בלתי מוצדקת בזולת.
 
עלי להבהיר מה פירוש הביטוי "פגיעה בלתי מוצדקת": כאשר אדם פועל בצורה מושחתת, ויש בנמצא ראיות לכאורה כי כך פעל, זכותה של התקשורת, אף חובתה, להידרש לעניין ולהציבו על סדר היום הציבורי. לכך הכוונה עת מכנים את התקשורת "כלב השמירה של הדמוקרטיה" (ראו פרשת דרעי-בר און-חסון-חברו, 1997, לפי פרשנות הערוץ הראשון). עולה השאלה מה צריכים להיות גבולות הכיסוי התקשורתי ובנידון זה ניתן להבחין בין מספר אירועים:
 
1. אירועים שהתרחשו אשר הינם בעלי משמעות חברתית-ציבורית.
למשל: התנקשות בחיי ראש הממשלה; ביקור המלכה בקנדה; תאונת דרכים; התהפכות רכבת; קטיושות על הגליל; פצצה ברכבת התחתית בלונדון; תגלית מדעית; פריצת דרך טכנולוגית; פתיחת עתון; בחירות לפרלמנט; שחיתות במועצה מקומית; טבח באוטובוס; מותו של כוכב סרטים נודע או אישיות ציבורית ("מפורסמים", סלבריטיז בלעז).
 
2. רכילות - אירועים בעלי משמעות ציבורית מועטה אך יש בהם עניין לציבור.
אירועים אלה משביעים את יצר המציצנות הטבוע ברובנו במינונים שונים, מי פחות ומי יותר. רובנו אוהבים לדעת כיצד חיים אנשים שהם מודל לחיקוי, המהווים את "האחר המשמעותי" עבורנו. אם אינני יכול להיות כמוהם, לפחות אדע איך זה לחיות בטירה עם משרתים; איך חי אדם עם שלוש בחורות; איך זה להיות כוכב רוק נערץ; מה אוכל הכדורסלן המפורסם לארוחת הבוקר;  מדוע החליט להתגרש מאשתו.
 
רבים מאירועי הרכילות הללו הינם בנאלים. אשה נכנסת להריון. מצוות "פרו ורבו" מתרחשת מאות ואלפי פעמים מדי יום ביומו ואין היא מדווחת בעתונות. אבל הדבר הינו בעל משמעות ציבורית, לפחות לאוהבי הרכילות ולעוקבים אחר טוריה, אם מדובר בגיבורת הסידרה "מלרוז פלייס". חלק מהצופים בסידרה יתעניין מאד לדעת שהגיבורה שלהם בהריון, על אמת, בחייה הפרטיים. הם יתעמקו במגוון שאלות ותהיות: האם הכוכבת תיכנס להריון גם בחייה הטלוויזיונים? האם ינסו להסתיר את עובדת הריונה? האם תינשא סוף סוף? האם ימצאו לה מחליפה? האם, חס וחלילה, יוחלט על הפסקת צילומים במהלך חודשי ההריון המתקדמים? שאלות הרות גורל לשבויים בקסמי הסידרה.
 
אנשים סובלים תדיר מכאובים שונים, קלים וחמורים, ובמרבית המקרים הללו אינם מדווחים לציבור. אולם אפילו כאבי גרון יכולים לעורר עניין ציבורי אם מדובר בגרונו של לוצ'יאנו פברוטי. דאגה זו הינה משמעותית ביותר אם היא עלולה להשפיע על זמרתו בטווח הארוך או אם רכשת כרטיסים להופעה שלו בשבוע הבא.
 
רעייתו של פוליטיקאי נודע מעדה באמבטיה ונקעה את רגלה. יש אנשים המוצאים בכך עניין. תקרית מעין זו הינה מעניינת אף יותר אם מדובר בנשיא קלינטון. בכך יש כדי להראות כי גם השליט הבלתי מעורער של עולמנו הינו אנושי. אפילו לו עלולות לקרות תקריות מעצבנות מעין אלה, ולעניין זה עובדת היותו מוקף שומרי ראש אינה מהווה ערובה מספקת למניעת מעידות אנושיות.
 
בנידון זה יש לערוך אבחנה בין "מפורסמים" ואנשי ציבור מרצון, לבין אנשים שנקלעו לאור הזרקורים למשך זמן קצר. אנשים אשר בחרו ביודעין לחיות באור הזרקורים יודעים כי לכך יש מחיר. ככל שגוברת ההצלחה כך יורדת מידת יכולתו של הפוליטיקאי או ה"מפורסם" לשמור את חייו הפרטיים לעצמו. הקלישאה הידועה אומרת כי אלו הפוחדים מחומו של התנור מן הראוי שיתרחקו מן המטבח. פוליטיקאית נשואה המחזיקה מאהב בל תתפלא אם תמצא עצמה מככבת בטורי הרכילות. אם אותה פוליטיקאית ידועה כמטיפה לערכי משפחה ומוסר אזי קרוב לוודאי שהחדשה בדבר המאהב תגיע גם לעמודי החדשות המרכזיים. הייתי אף אומר כי מן הראוי שאותה חדשה תגיע לעמודי החדשות שכן המידע הינו בהחלט בעל ערך לבוחריה הפוטנציאלים של אותה פוליטיקאית. ואולם רכילות אינה אמורה להיות נטולת אתיקה. יש להיזהר בכבודו של אדם ולשמור על גבולות הטעם הטוב. דוגמה לטעם רע במיוחד של סיקור רכילותי שערורייתי היא הכתבה הנרחבת בת חמישה עמודים שבחר המקומון "תל אביב" לפרסם אודות נסיבות מותו של המיליונר החרדי דיוויד רייכמן. היתה בכתבה זו מציצנות לשמה אשר לא היטיבה עם אלמנתו ושאר בני משפחתו של מר רייכמן, וגם לא תרמה לשמו הטוב של העתון.
 
לעתים נקלעים בני אדם לאור הזרקורים שלא מרצונם, עקב נסיבות שאינן בשליטתם ובשוך הסערה שהביאה לחשיפתם הם מבקשים לחזור לפרטיותם כמלפנים. באשר לאנשים אלה, מן הראוי שהתקשורת תמנע מחשיפה אודותם ותכבד את פרטיותם, בפרט אם מדובר בגילוי פרטים העלולים להזיק לאדם זה או אחר (לדיון נוסף ראו פרשיית אוליבר סיפל כפי שהיא מפורטת בכהן-אלמגור, 1994: פרק 6).

מתוך אתר משרד החינוך - המינהל למדע וטכולוגיה

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008