יום א' 25/10/2020 | 3:51
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > חושבים על האחר - שמיעת תקיעת שופר

הרב רפי פוירשטיין

...אני מתבונן בבעל התוקע. פניו מאומצות, מאודמות. אני רואה את קרן החיה שהוא משמיע ממנה קולות, איך לומר, מאוד פרימיטיביים, נעדרי תחכום או מנגינה של ממש. מעין קולות של געיית פרה, או זעקה אנושית. והקולות הללו מעוררים בי רחמים גדולים, הם מבטאים את הקיום האנושי המוגבל, המבקש רחמים, המבקש התחשבות ואמפתיה. הבינו אותי, זועק הקול, התחשבו בצרכי, בפחדי, בשמחתי, בתקוותי, הבינו שמה שאני מעולל לעצמי ולאחרים הוא תוצר של חולשתי ומוגבלותי.

ומה זה אומר עליך, אני שואל את עצמי, האם אתה מרחם? ואז אני חושב על נהג המונית שחסם בחוסר התחשבות את הכביש הצר בלאו הכי שליד ביתי כדי להוריד זקן לביתו, ואני כבר איחרתי למקום אליו הייתי צריך להגיע זה מכבר. וצפרתי בחוסר סבלנות, בכעס על חוסר ההתחשבות של הנהג. הנהג מצידו החל פורק את הסלים ועוזר לזקן להכניסם לבית. והתביישתי באגואיסטיות שלי, בהיעדר הרחמים המתבטאים בהכרה בחולשה של האחר, ושלי - שטבועה באנושיות שלנו. השנה אחשוב על הזקן, עלי כשאהיה זקן, ועל עכשיו - שאני צעיר יותר ואטום לפעמים אל עצמי ואל האחרים. 

ואז אני נזכר באיל, שהקרניים המסועפות שלו נתקעו בחורש הסבוך של הר המוריה, והאיל הזה עלה לקרבן במקום יצחק, אברהם שחט אותו לעולה. ופתאום לאיל הזה שבדמיוני יש פנים אנושיות כמו בתמונה של שאגאל. והאיל הזה מחבר אותי להרבה פנים אנושיות עקודות ומתות שראיתי, מעוותות בעיתון, ושל חברים שנהרגו ונרצחו, והילד הקטן בכיכר עם הידיים למעלה ועיני איל מפוחדות אל מול תת מקלע רצחני. וקול האיל מנסר ושואל "למה?", וקול האיל דורש תשובה לשאלה: "לשם מה?", וקול השופר פונה למעלה, אל השמיים האינסופיים, ורוצה משמעות, ורוצה להבין, ורוצה לקבל תשובה לשאלה איך לחיות את החיים טוב יותר, נכון יותר, אמיתי יותר. וקול הבכי של האיל העקוד הבוקע מקרנו שהפכה לשופר מהווה אמירה אנושית עילגת, נטולת מילים אבל נחושה ועיקשת שואלת דורשת: למה? לאן?

והקול הכל כך אנושי הזה מתערבב עם זכרו של קול שופר עמוק, שופע, מרובה גוונים ומשמעויות, הלא הוא השופר האלוקי שהשמיע קול שזעזע את העולם מתחילתו ועד סופו במעמד הר סיני, בו ניתנה התורה לעם שלי. התוקע נדמה לי עכשיו כשליח גאה, שמעביר מסר מעולם אחר. התקיעות, שקודם נדמו לי כבוקעות בקושי ובמאמץ מגרונו של האיש הכפוף, נראות עתה כמחליקות החוצה בקלי קלות, בבטחה. התוקע נדמה כעומד זקוף, הוא גובה בדמיוני בעשרה סנטימטרים לפחות, והוא מעביר לי מסר של תשובה. המסר לא ברור, הוא קול, אבל הקול הזה נדמה לי כקולו של אבי. די בעצם נימת קולו כדי לדעת שאני בידיים בטוחות. אני לא ממש מבין מה אבא אומר לי, אבל הוא מדבר אליי, אני מזהה את בת קולו, וזה מרגיע אותי. אני לא עזוב, אני לא בודד, אני לא במקרה כאן בעולם המופלא והמיוסר הזה, יש לי אבא. 

 שנה טובה, מבורכת  ומתחשבת זה בזה, לכל עם ישראל

מתוך אתר משרד החינוך

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008