יום ש' 31/10/2020 | 21:41
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > האש מול החשמל - מלחמת תרבות

מאת: משה רט

יש משהו במדורה שמעורר בנו זכרונות קמאיים מזמנים עברו. המדורות של ל"ג בעומר מחזירות אותנו לתקופות קדומות, בהן מדורת השבט היתה המוקד סביבו התכנסו כולם, מעגל של אור וחום בתוך הלילה החשוך והמאיים. מדורת האש מסמלת את ראשית התרבות האנושית, והעדרה של זו מחיי השגרה שלנו, מבטאת את השקיעה וההתנוונות שהאנושות מצויה בה בימינו.

האש אינה סתם צורת אנרגיה. יש לה חיים משלה. היא רוחשת ומתנועעת, גדלה ומתכווצת, שואפת להתפשט כל הזמן; היא מעניקה חיים ונוטלת אותם, מיטיבה ואכזרית, יוצרת ומשמידה. כאשר האש נמצאת במרכז הקהילה, היא תשפיע בהכרח על דמותה של החברה שסביבה.

לא לחינם משמשת האש כדימוי לרגשות העזים ביותר: אהבה, תשוקה, זעם. כמו האש, גם רגשות אלה יכולים, כשהם מתפרצים, לברוא עולמות ולהחריבם, להחיות ולהמית. כאשר שלטה האש בחייו של האדם, בערו הלהבות גם בתוך הלבבות. עולמה הקדום של האנושות עוצב מתוך להבות אלה: מלחמות וכיבושים, מלכים ומצביאים שחרטו את שמם על דפי ההיסטוריה, מפעלי בניה כבירים ומעוררי השתאות. התשוקה לעוצמה, לשליטה, לידע ולכבוד, דחפה את האדם לחולל מהפכות וליצור יצירות מדהימות, לטוב ולרע.

                     גם להבות האמונה הדתית בערו באותם זמנים, עתים כלהבות קודש ועתים כאש זרה. הדתות לא היתה אז עניין לפלפולים פילוסופיים ולהתחכמויות הלכתיות; היו אלה דת של אש, שחיממו את נשמותיהם של מיליונים, ושרפו את גופם של מיליונים אחרים. בשם הדת והאמונה באלוקים, אנשים יצרו והרסו, אהבו וקנאו, הביאו לעולם את המעשים הנאצלים ביותר, והזוועתיים ביותר. זו דרכה של האש, שהיא תמיד קיצונית בפעולותיה לשני הצדדים.

אולם האש הלכה ועברה מן העולם, ואת מקומה תפס אור החשמל הבהיר, החיוור והקר. וכמו האש לפניו, גם הוא עיצב את דמותה של האנושות מסביבו. כמו החשמל, גם האדם בן זמננו הוא צונן, שכלי, מאופק, מצוי תמיד בשליטה. הוא אינו מחובר לכוחות הבראשיתיים של הטבע ושל נשמתו, לאותן להבות סוערות של העבר, אלא חי בעולם שכל כולו מעשה ידיו. הוא מפיק את החשמל, מתעל אותו, ומכוון אותו בדיוק לעוצמה הרצויה לו. וכך הוא מעצב גם את אישיותו שלו, לפי דגמים תכליתיים ותועלתיים שמגדירים לו המומחים ומאכילים אותו המפרסמים, כשהוא מנותק ומנוכר מטבעיות החיים והרגשות.

כמו החשמל, גם החברה המודרנית היא צוננת וצינית. אין היום מקום להתפרצויות של להבות. אהבה ש"מים רבים לא יוכלו לכבותה" נמצאת רק בשירים, זעם הוא מוקצה מחמת מיאוס, ובכלל רגשות חזקים אינם נחשבים לתכונה מוערכת במיוחד. גם האמונה הדתית צומצמה והתכווצה, והפכה מעמוד של אש בוערת לנורת פלורוסנט כנועה וצייתנית, שלא תופסת הרבה מקום ולא מפריעה לאף אחד.

אמת הדבר, שיש הרבה מן הברכה והחיוב בשינויים הללו. האנושות נהייתה שקולה יותר, אחראית יותר, מנהלת את ענייניה בתבונה ובהיגיון, ולא מתוך התפרצויות של להבות אש. אבל עם הקרירות הזו מגיעים גם הרפיון, החולשה, האדישות והייאוש. האדם אינו יכול להיות רק רובוט משוכלל, והחשמל אינו יכול להחליף את האש. ללא אש, דועך האדם ומאבד את כוחות החיים והיצירה שלו. הוא הופך להיות, כלשונו של ניטשה, "האדם האחרון", שאינו מסוגל להבין מהם אהבה, תשוקה, אמונה ורוחניות, וכל שהוא מסוגל הוא למצמץ בעיניו ולחשב את העלות הרווחית של העסק. לא לחינם הולך המערב החשמלי והצונן ושוקע לפני סופת האש של האיסלאם וארצות ערב, שלא אבדו את הלהבה שלהם – בדיוק כפי שקרה במאה השביעית; האש תמיד תנצח את הקור, ומי שאוחז באש יזכה בשלטון.

אנחנו לא יכולים, וגם לא צריכים, לוותר על החשמל היעיל והקר, ועל כל המשתמע ממנו. אבל אנחנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הלהבות – לאהוב, להשתוקק, לזעום ולהאמין במלוא הלהט והעוצמה. להבעיר את הלהבות והלבבות עד השמים, מבלי לאבד את השליטה בהן. אולי המדורות שאנו מדליקים היום, יזכירו לנו את האמת הקדומה הזו שכבר הספקנו לשכוח.

מתוך אתר כיפה

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008