יום ג' 11/12/2018 | 20:56
 
 
 
 
 > ארבעת הבנים – אתגר יהודי-חינוכי

מאת: הרב סער שקד

מנהג ישראל בשבת הגדול לדרוש בענייני הפסח, בכדי להכין את הלבבות ולשְנות את תלמודינו, שנמצא מוכנים לליל הסדר. דברים אלה ברצוני להקדיש להגיון המדרשי ולעיקרון החינוכי העומדים בבסיס ליל הסדר.

האופי המשפחתי של חג הפסח בא לידי ביטוי כבר בפסח מצרים, עת משה מצווה את העם להכין שה לכל בית אב, לאוכלו מצות על מרורים (שמות י"ב). בימי בית המקדש היה עיקר החג מעשה הקרבן המיוחד לפסח ואכילתו בחבורת מצווה. עדות ליחס בין חשיבותו של הקרבן לחשיבותו של ליל הסדר ניתן למצוא במבנה מסכת פסחים שבמשנה. במסכת עשרה פרקים. תשעה עוסקים בהלכות קרבן הפסח, ורק האחרון, "ערבי פסחים סמוך למנחה", עוסק בהלכות ליל הסדר. הציווי להגיד ולספר ביציאת מצריים מקורו בתורה, אך ההגדה של פסח שבידינו היא פרי רוחם של חז"ל. בדורות הראשונים לאחר החורבן היה צורך לקבוע מה יהיה אופיו של החג בזמן בו אין קרבן פסח. כך ליל הסדר, שהיה משני בחשיבותו למעשה הקרבן, עבר עריכה ועיבוד, קיבל את אופיו הסיפורי-מדרשי והפך לעיקר מעשה החג בבתי ישראל.

משנת פסחים מספרת, בפרק העשירי: "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל. אם אין דעת בבן--אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות, ומסיים בשבח".

חובת החינוך מוטל על ההורה. אין לחכות שהילד ישאל בעצמו. ההורה נדרש להיות פעיל, ולא רק מגיב. במקביל ההורה מצווה להתאים את הלימוד ליכולתו של הילד לקלוט. הרמב"ם מתעכב על עניין זה: (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה, ז,ג): " מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו--שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח). לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. כיצד: אם היה קטן או טיפש--אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצריים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא, ויצאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם--מודיעו מה שאירע לנו במצריים, וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו: לפי דעתו של בן."

כעת אנו מגיעים אל ה"דיעות" השונות של הבנים : החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול. ארבע פעמים בתורה מצויין מה על אדם לומר לבנו בדבר יציאת מצריים:
דברים כ',ו' : כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ" – הבן החכם.
שמות י"ב, כ"ו: וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם.- הבן הרשע.
שמות י"ג, י"ד: וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת:- הבן התם.
שמות י"ג, ח: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. – הבן שאינו יודע לשאול (אין שאלה, רק מה על האדם להגיד לבנו).

מהו, אם כך, ההבדל בין הילדים ? סוג השאלות שהם יודעים לשאול. כל ילד מביא איתו עולם רגשי שונה וצורת התנהגות שונה. השיטה החינוכית של ההורה צריכה להיות מותאמת לשאלות שהילד יודע לשאול (ובכלל זה גם חוסר היכולת לשאול).

המקרה הכי פשוט מן הבחינה החינוכית הוא החכם. הוא הנמצא שם איתך, הוא לוקח חלק, הוא מביע מעורבות, הוא רוצה ללמוד. מה שנראה תמוה זה התשובה שהוא מקבל: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". הילד שואל – מהם החוקים והמשפטים על פיהם יש לעבוד את ה'? מה עלי לעשות? יש לזכור את הרקע לכתיבת הדברים – שבר חורבן הבית, ויצירתה של יהדות חז"ל מתוך אפר המקדש.בעקבות שיטתו של הרב זלמן שחטר, נציע כי החכמים שמים בפיו של הילד החכם את השאלה הבאה: "בעולם בו אין מקדש ואין קרבנות – מה עלינו לעשות עם שלל ההוראות האלוהיות הנוגעות למקדש ולקרבנות?". תשובתם של ההורים לכך היא זאת: בעבר היינו מסיימים את הסעודה עם אכילת קרבן הפסח ובכך מסיימים. היום, השינוי במציאות הוביל שינוי בדרך עבודת השם, וכיום החלפנו את קרבן הפסח במצה השבורה ששמה אפיקומן. לאחר אכילת האפיקומן אין לאכול דבר. לאפיקומן משמעויות רבות, נסתרות וגלויות. הנקודה בדברי היא היכולת לעזור דווקא לבן החכם לראות את המציאות ביותר מזווית אחת. הבן החכם מוּעד לדוגמטיות, לקיבעון מחשבתי המבוסס על מה שהוא יודע ומה קיבל. חובתו של ההורה היא לעזור לו לפתח את גמישות מחשבתית והסתגלות למציאות משתנה.

כעת נעבור אל הבן הרשע. כאן נמצא האתגר המשמעותי מבחינתו של ההורה. הבן הרשע לא רוצה ללמוד, ולא מעניין אותו מה יש לך להעביר אליו. הוא לא רוצה להיות בֶּסדר ולא רוצה להיות בָּסדר. התלמוד הירושלמי (פסחים ע' ה"ב) נותן אף הוא גרסא לסיפור ארבעת הבנים. על פי גרסתו הבן הרשע אומר: " מה העבודה הזאת לכם? מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה?" . הוא מורד. תפקידו של ההורה הוא לשקף לו את תוצאות המרד – להיות לבד. כאשר אדם בוחר להרחיק עצמו מחברת אנשים- הרי הוא מוציא עצמו מהכלל. יש לכך מחיר. לא תמיד זוהי חובה נעימה, אך זוהי חובתו של הורה היא לתת לילד להתנסות בתוצאות מעשיו. על פי הגישה שמציגים החכמים – למי שמוציא עצמו מהכלל אין חלק בגאולה. בעידן שלנו מקובל לראות את האינדיבידואל כחזות הכל. דווקא כאן המסר היהודי הוא – יש לחייך משמעות באשר אתה חלק מקהילה. יחד עם זאת אני רוצה לפרגן לבן הרשע על כך שהמרד שלו הוא עדיין מרד מבפנים. הוא מביע את הקושי שלו, ולא מוותר על זכותו לזהות נפרדת – אבל בכל זאת בוחר להיות איתנו בשולחן הסדר.

הבן התם הוא זה שבלי להזדקק להרבה תחכום שואל שאלה המאירה את המצב לעומקו. על שאלה פשוטה יש להשיב בתשובה פשוטה ולעניין. בגרסת הירושלמי הבן התם נקרא "טיפש". אינני מסכים לכך. להתבונן לעומקם ולפשטותם של הדברים אינה טיפשות כי אם יכולת נדירה ומיוחדת. אספר לכם סיפור על כך, מפי הרב קרליבך: זה היה ב1943, בליל הסדר האחרון בגיטו ורשה. נותר רק עוד בונקר, רק עוד משפחה יהודייה אחת, ולה ילד יהודי אחד. עד שיבוא המשיח לא יהיה עוד כסדר הזה. מוישלה שואל: "מה נשתנה?", מדוע כה רב הוא הסבל? מוישלה שואל את השאלה העמוקה ביותר בעולם. הילד היהודי האחרון בגיטו ורשה שואל את ה' את השאלה האמיתית ביותר, ובשמיים- דממה. אביו מתחיל לענות: "עבדים היינו לפרעה במצריים", אבל הסיפור ארוך כל כך, אולי לא יסתיים עד קריאת שמע של שחרית, אולי לא תגיע קריאת שמע של שחרית.

ואז מוישלה אומר: "אבא, אני רוצה לשאול עוד שאלה משלי. האם תהיה בחיים בסדר של השנה הבאה כדי לענות לי? האם אני אהיה בחיים בשנה הבאה כדי לשאול 'מה נשתנה'?, האם בשנה הבאה יהיה איזשהו יהודי בחיים באיזשהו מקום כדי לשאול 'מה נשתנה'? "

כששאל את ארבע השאלות הראשונות הייתה דממה בשמים, אבל כששאל את הקושיה הזאת, כל הדמעות שבשמים נשפכו. הקב"ה, שלושת האבות, ארבעת האמהות, השופטים, הנביאים, המלכים, כולם בכו. אבא של מוישלה ענה לו בשקט : "כי בשם קדשך נשבעת לו, שלא יכבה נרו לעולם ועד". מוישלה שלי, ילד יקר שלי, אני לא יודע אם תהיה בחיים. אני לא יודע אם אני אהיה בחיים, אבל אני יודע שאיפשהו בעולם הזה כן יהיה לפחות ילד אחד שישאל את הקושיות. כך אלוהים נשבע לנו, שתמיד יוותר לפחות מוישלה אחד. זה הבן התם.

"זה שלא ידע לשאול", שרה נעמי שמר, "לקח את היפה מכל". הוא לא יודע לדבר במילים גבוהות , אין לו רצון למרוד ולשנות וגם אין לו התבוננות עמוקה מני חקר. הוא פשוט שמח בחלקו, שמח שהוא חי, ושמח שכולם שמחים. "את פתח לו", אנחנו מצווים. הילדים האלה הם הילדים שאי אפשר לעוד בפני קסמם. המתנה הגדולה שהם מביאים היא החיוניות, הקסם וחדוות החיים ששופעת מהם. להם, אומר הכתוב, פשוט פתחו את הדלת. תנו להם את המרחב שהם זקוקים לו בכדי לגדול ולהתפתח.

אם נסתכל על ארבעת הבנים בסדר הפוך, מזה שאינו יודע לשאול אל החכם, אנו רואים כי הם משמשים דגם להתפתחות האנושית הטבעית . מהשלב שבו אנו צעירים מכדי לנסח שאלות, אנו עוברים אל שלב שאלות הילדות התמימות. לאחר מכן בגיל ההתבגרות אנו מורדים ומחפשים את זהותנו הנפרדת, ואז אנו מגיעים אל בגרותנו האינטלקטואלית. אך בכך עדיין לא תם המסע. במקביל ולאחר ההתפתחות השכלית מגיעה ההתפתחות הרוחנית. כאן המטוטלת נעה בחזרה מהחכמה אל התמימות. ה"אני" התקוע בשכלתנות מורד בעריצות השכל, בעריצות הידוע והמוכר, בשעבוד לערכים שהכתיבו עד כה את חיינו. כעת עלינו לשאול מחדש את השאלות הפשוטות, הכנות והמהותיות. את קושיות חיינו: איה אני ? האם אלה החיים שברצוני לחיות? מהם תקוותיי? מהו החזון שלי לגבי חיי? כלפי איזו עשייה אני מתחייב? מה משעבד אותי כאן ועכשיו? ממה עלי להשתחרר? האם אני בן חורין?

"תמים" פירושו גם "שלם", "ללא פגע". כאן האתגר הוא להגיע לידי "תמימות שנייה". להיות תמימי דעים עם חיינו, לחיות ולפעול מתוך שימחה ומתוך חירות.

"שבת הגדול" נקראת כך על שם ההפטרה בסוף ספר מלאכי (ג', כ"ג-כ"ד): " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם". יהי רצון שהסדר שלנו יהיה כולו יופי ורגש. יהי רצון שישוב לב ההורים על ילדיהם ולב הילדים על הוריהם. לו תהי בתוכנו תמימות שנייה ואחדות לבבות מבורכת. נזכה לחנך את ילדינו באמת ובתמים, ויהי ביתנו מואר באור ערכינו : נפש יהודית, אהבת אחים וכבוד האדם וחירותו.

מתוך אתר חוגגים פסח

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008