יום ש' 31/10/2020 | 21:18
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > תפקיד הגישור בקונפליקט בין חילוניים ודתיים בישראל

מאת: רוני יבין - מנכלי"ת אלול

לכל מדינה יש 'סיפור' היסטוריה שונה מחברתה, וכדי להבין את המקרה הישראלי ה מיוחד אפתח ברקע קצר על המדינה הישראלית ועל התרבות שנוצרה בה.
אראה כיצד תכנים דתיים חברו ליסודות החילוניים כבר מימי החזון להקים מדינה . אתאר כיצד מערכת האיזון העדינה שגובשה בראשיתה בין החילונים לדתיים השתנתה ואילו מסלולים קיימים היום לגישור ואת הארגון שאני עומדת בראשו הפעיל ומדגים את אחד מן המסלולים הללו.

  
א. החזון
מדינת ישראל הוקמה באמצע המאה העשרים כדי להוות פתרון מדיני לעם היהודי שנדד בין עמים ויבשות במשך מאות בשנים. במרבית המדינות הללו, אם לא בכולן, היה העם היהודי במעמד נחות ולפעמים אף נרדף. תיאודור הרצל, חוזה המדינה, ראה בעיני רוחו שבעתיד מרבית יהודי העולם יהגרו אליה משתי סיבות עיקריות: 1. מתוך רצון להגשים את החלום הדתי בין מאות שנים שהעם היהודי יחזור לארצו שהובטחה לו עוד מימי התנ"ך ואותה הוא נטש בשל גירוש. 2. מתוך רצון למצוא פתרון מדיני ופוליטי - 'בית יהודי', שבמסגרתו יוכל לנהל העם את חייו כמנהג שאר העמים הנאורים.
הרצל, היה בן למשפחה בורגנית הונגרית ליברלית שהייתה מרוחקת כליל מהדת. בצעירותו למד משפטים בווינה, עבד מעט כעו"ד ואחר כך מצא פרנסתו בעיתונות ובכתיבת ספרות ומחזות. הוא ראה עצמו כיהודי חילוני ליבראלי המעורב בחברה הכללית, ולמרות הטרדות אנטישמיות אקראיות שחווה בעצמו לא העניק בתחילה תשומת לב לבעיות העם היהודי.

  
נקודת המפנה של חייו הייתה גל אנטישמיות ציבורית גלויה וארסית שפרץ בצרפת. גל זה הוא פגש בפריז כאשר נשלח לסקר את 'משפט המאה' (1895) של קצין יהודי בשם דרייפוס שהואשם (לשווא) על בגידה, ולדווח על משפט שחיתות כלכלית ענקית בה היו מעורבים בנקאים יהודיים בתעלת פנמה. בו בזמן הוא למד על זרם לא גדול של מהגרים יהודים דתיים מסורתיים שהחליטו להתיישב בארץ ישראל כדי למצוא בה מסגרת לגאולה אישית ועממית במסגרת 'שיבה לציון' (עליה ראשונה).
בנקודת זמן זו הוא החל לגבש את החזון רחב היקף להקמת ישות פוליטית מיוחדת ליהודים בדמות מדינה מודרנית – חילונית, בורגנית ושוויונית, המבטלת מתחים דתיים ומעמדיים ובה גם אזרחים לא יהודיים נהנים משוויון זכויות מלא. ספריו והפעילות המדינית שלו נפלו על אוזניים כרויות ובהשראתם החלה להתגבש תנועה ציונית רחבה בעיקר באירופה שמטרתה הייתה מציאת 'בית לאומי' לעם היהודי. מרבית מנהיגיה היו חילונים ומיעוטם דתיים. [מרבית היהודים הדתיים המסורתיים התנגדו להרצל בחריפות וטענו ש'אין לזרז בכוח את בוא המשיח' ( על פי האמונה הדתית היהודים היו אמורים לחזור לארצם אבל רק אחרי בוא המשיח) ולכן אין להקים מסגרת מלאכותית ליהודים.]

  
ב. ההקמה
גלי ההגירה הראשונים לארץ היו בשנות השמונים של המאה ה 19, (1880-1004) בהם קומץ יהודים דתיים, שוויתרו על החלום לחכות למשיח ובחרו להגשים את חירותם בארץ הקודש. גלי ההגירה הבאים (בראשית המאה ה- 20) היו סוציאליסטיים חילוניים ממזרח אירופה. הללו היו אלה שהשפיעו מאוד על החברה הצעירה שהתגבשה בארץ ויצקו את דפוסיה התרבותיים ואת יסודות המדינה שעתידה לקום. הסוציאליסטים הבינו (בהנהגת דויד בן גוריון), שלא יוכלו למחוק את המורשת התרבותית בת אלפי השנים, מה גם שרבים מהם עדיין העריכו את המסורת. השילוב החילוני דתי הוטמע במסגרת המדינה הדמוקרטית מן ההתחלה, עובדה זו באה לידי ביטוי: בדמות הכרה בדת היהודית כרשמית, באימוץ לוח השנה העברי, תחייתה של השפה העברית העתיקה (בוורסיה מודרנית) והכרה בערך של הגשמת החלום של [בכל פסח אומר כל יהודי לאורך הדורות:'בשנה הבאה בירושלים הבנויה']. שילוב הדת והמדינה התבטא באופן מובהק בהצהרת העצמאות, זהו מסמך מכונן שפורסם עם הקמת מדינת ישראל באביב 1948. עליו חתמה כל הנהגת היישוב אז, בכללם, גם רבנים ונשים. כעדות לשוויון הכללי הנובע ממנו, אצטט קטע קטן מתוכה:
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

  
כך קמה לה בישראל דמוקרטיה פרלמנטארית ייצוגית בנוסח האירופאי, סוציאליסטית מובהקת באופייה, שהכילה גם קבוצות מיעוט דתיות. מתוך רצון למצוא דרך לחיים משותפים נדרשו פשרות בין הרוב החילוני ששלט לבין המיעוט היהודי שומר המסורת לסוגיו. הרצון לבנות יחסים ברורים וקבועים עם הדתיים, נבע בין השאר מתוך כבוד והכרה בחשיבות שימורה של התרבות שמרביתה נכחדה בשואה באירופה. הוחלט על ה'סטטוטס קוו' [ביטוי פוליטי שעוסקים בו רבות היום] על פיו הוחלט על כמה נושאים עליהם יש הסכמה עד היום וכמה נושאים שההסכמה ביחס אליהם התערערה (הוסכם על כך שהשבת - תהיה יום המנוחה הרשמי והחוקי של מדינת ישראל .כשרות – תונהג בכל מטבח ממלכתי המיועד ליהודים. בדיני אישות - ניתנה הצהרה עמומה לפיה ייעשה כל מה למנוע את חלוקת בית ישראל. ובחינוך - הובטחה אוטונומיה מלאה לכל זרם וכי לא תהיה פגיעה מצד השלטון בהכרה ובמצפון הדתיים). במסגרתו של הסטטוס קוו העניק הרוב החילוני למיעוט החרדי למעשה גם 'זכויות יתר' : פטור משירות צבאי ותמיכות כספיות מיוחדות ללימוד תורה. בראשית המדינה מדובר היה בקבוצה של כ-400 לומדי תורה בלבד- מהלכים אלה נתפסו על ידי השלטון הליבראלי כנובעים מסובלנות דתית.

  

ג. המשבר- שינויים דרמטיים התפתחות של שנאה וחשדנות
בשני העשורים האחרונים גרמו תהליכים מורכבים בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית, כמו גם שינויים בעולם היהודי מחוץ לישראל (בעיקר בצפון אמריקה), לעימותים מחריפים והולכים בין דתיים (וחרדים) ובין חילונים סביב שאלת ה'סטטוטס קוו' .
סטטיסטית, אציין שמדובר בחברה קטנה: כיום חיים בישראל קרוב ל- 8 מיליון תושבים שמהם 75% יהודים ; 20% לא יהודים בעיקר ערבים (רוב מוסלמי); 5% אחרים. מבין היהודים – 45% חילונים; 38% מסורתיים מודרניים; 12% דתיים; ו-8% חרדים (שחלק מהם אינו מכיר במדינה כלל).
במהלך השנים התפתחו כמה וכמה נושאי מחלוקת חריפים בין הרוב החילוני והמסורתי לקבוצות שונות מהציבור הדתי, כאשר אחד הבולטים שבהם הינו אי תרומתם של חוגים חרדיים לחברה הכללית . שורותיה של קבוצת ה-400 שזכתה לפטור מחובות אזרחיות בסיסיות התמלאו בשנים האחרונות במאות ואלפים 'לומדי תורה'. הללו מקבלים תקציבים, לא לומדים לימודים כלליים, אינם מחויבים לעבוד בשוק האזרחי. הם נתפסים כיום יותר ויותר כנטל כלכלי על החברה האזרחית.

 

אחד הגורמים לקושי של ההתמודדות עם המצב הזה הינו המבנה הפרלמנטרי הישראלי, בו מהוות המפלגות הדתיות 'לשון מאזניים' המכריעות את יציבותן של המפלגות הגדולות שנבחרו לשלטון. מעמדו הפוליטי רב העוצמה של מיעוט זה מאפשר לו, לכפות על הרוב חוקים וצווים דתיים מחמירים, מבלי לאפשר התפתחות טבעית של מנהגים חדשים ומבלי לאפשר הכרה בלגיטימיות של זרמים דתיים יהודיים אחרים כגון התנועות היהודיות הגדולות בארצות הברית (קונסרבטיביים ורפורמיים). הכוח הפוליטי חיזק גם את תחושת התנשאות הדתיים על פני החילוני, אלא שנפשו של החילוני הממוצע, קצה בהתנשאות זו, ובדתיים המחליטים מיהו 'יותר יהודי'; מהו 'יהודי טוב' ומהו 'יהודי רע'; מה נכון ומה לא נכון על פי המסורת היהודית.

 
לא ניתן, להתחמק גם ממחלוקת נוקבת נוספת שגם עליה לא אוכל להרחיב את הדיבור, שהיא בעלת אופי פוליטי-אידאולוגי- מפלגות השלטון בישראל מאז שנות השבעים מצדיקות דפוסי התנהגות לאומיים, (יש האומרים 'לאומניים') הטוענים לזכותנו מטעמים דתיים, על שטחים שנחשבים לחלק מ'ארץ אבותינו', אפילו על חשבון אי מתן זכויות דמוקרטיות לאוכלוסייה ערבית המתגוררת בהם (יהודה ושומרון) בתמיכת המפלגות הדתיות.

 
כיום מתקיים דיון ציבורי נוקב סביב מספר רב של סוגיות: מדוע פטורים החרדים משירות צבאי או לאומי; מדוע אינם נוטלים חלק בנטל הכלכלי במדינה; כיצד יתכן שרבנים אורתודוכסיים יהיו אלה שיקבעו (בארץ קולטת הגירה עד ימינו של יהודים מכל העולם) מיהו יהודי; כיצד ייתכן שרבנים ייקבעו מי רשאי להינשא כיהודי; איך להינשא, איך להתגרש, איך לקיים קבורה ?; כיצד יתכן שהמדינה איננה מקיימת מנגנוני ביקורת על פעילות החינוך לדתיים ואינה מחייבת אותם ללמוד אנגלית, מתמטיקה ושאר מקצעות שיאפשרו להם להיקלט בבוא היום בחברה? ישנן עוד הרבה שאלות סביב נושאים אלה ואחרים.
במקביל מתפתחת כיום מגמה מובהקת, בציבור החילוני והמסורתי, של רצון למצוא תחליף למונופול 'שרותי הדת' שהדתיים כופים על המדינה החילונית.
אלא שמנגד, בציבור החילוני יש רבים שניתקו עצמם מן המסורת והשורשים היהודיים, התפתח בציבור זה אנטגוניזם חריף לכל הקשור לדת, למסורת, ליהדות ולמייצגים אותה. לכך מצטרפת ביקרות על הפוליטיקאים הדתיים שהם מנצלים לרעה את יתרונות המנגנון הדמוקרטי להמשך הגדלת הפריבילגיות לציבור שלהם.
המצב הנתון מסוכן כי המחלוקות העמוקות מאיימות על החברה הישראלית ועל הלכידות שלה והן עלולות להביא לקרע חברתי –מחד, או לאובדן תרבותי – מאידך.

  
ד. התפתחו כמה מסלולי פתרונות וגישור
קיימים מסלולים חלופיים משפטיים, חברתיים, חינוכיים ותרבותיים.
במסלול משפטי - נוצרה הכרה רשמית במנגנונים חילוניים חילופיים : הכרה בנישואין אזרחיים (זוג שאינו מעוניין בנישואים דתיים טס לקפריסין נרשם שם וחוזר), בתי קברות חילוניים; חתונות עם רבנים ועורכי חתונות אלטרנטיביים וכן גירושין בבתי דין אזרחיים.
במסלול החברתי - נעשים ניסיונות של גורמים וולונטאריים משני הצדדים- רבנים, פוליטיקאים אנשי ציבור ואקדמיה - לנסח יחד אמנות להסדרת חיים משותפים בנוסח מודרני. האמָנות - עדיין תיאורטיות במידה רבה – אך מהוות בסיס למפגשי שיח ודיאלוג בין חילונים לדתיים, לכתיבה עיתונאית בנושא, לשיחות ודיונים פורמאליים ובלתי פורמאליים במערכת החינוך בכנסת ובמסגרות שונות.
במסלול החינוכי הוקמו שתי רשתות בתי ספר אשר משלבות תלמידים חילונים ודתיים ובהן למידה משותפת וטיפוח סובלנות והבנה הדדית על בסיס שוויוני. הוקמו בשנים האחרונות מספר יישובים קהילתיים מעורבים על בסיס הסכמות לחיים מודרניים משותפים.
מסלול רביעי שהתפתח בעשרים השנים האחרונות הינו של 'הגישור התרבותי' – אליו שייך גם אלול הארגון אותו אני מנהלת זה שמונה שנים. ראשית השם אלול כבר מלמד על מהות הפעילות; יש לו שלושה פירושים בשפה העברית האחד- זהו החודש האחרון של השנה שנחשב על פי המסורת לחודש של חשבון נפש ותיקון ולאחריו חוגגים את השנה החדשה; הפירוש השני זה ראשי תיבות של 'אני לדודי ודודי לי' כלומר הצהרת אהבה וזוגיות בהתבסס על אמירה ידועה שגם ברגעי מחלקות קשים ופערים כלכליים ותרבותיים לא חדלו להתחתן אנשי קבוצה אחת עם בני זוג מזו המתנגדת לה; השלישי המקורי והבסיסי- השם אלול מתבסס על ציטוט מן התלמוד (עליו אומר מיד דברי הסבר קצרים) 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' - כלומר בעת מחלוקת גם אם הקשה והחריפה ביותר שני הצדדים אומרים 'אמת'; שני הצדדים מאמינים באמת שלהם והאתגר הוא לחפש דרכים להבנה , גישור וחיים משותפים.

  
דרכינו מבקשת לא להתנתק מהמסורת היהודית ארוכת השנים אלא אף לקרב אליה את החילונים שהתרחקו ממנה, וביחס לדתיים לחשוף אפשרויות לפרשנויות מודרניות ויצירתיות של המקורות. המגמה להראות לחילונים ולדתיים שבבסיסה ידעה היהדות - כבר מימים קדומים - ליישב מחלוקות חברתיות קשות בדרך של דיאלוג. החיבור הספרותי הקנוני היהודי הקלאסי, הקורפוס הגדול והנחשב ביותר בתרבות היהודית – התלמוד – מקפיד תמיד להציג עמדות מגוונות, הוא מותיר פתח לפרשנויות מודרניות רחבות אופקים, ורק במקרים הכרחיים יש בו הכרעה ברורה בעת מחלוקת. בנוסף למקורות העתיקים אנו נשענים גם על מגוון מקורות תרבותיים ישראליים ואוניברסאליים מודרניים מתחומי הספרות והשירה, הקולנוע והמוזיקה, ומראים שניתן להסתמך גם עליהם, גם אם שורשיהם מעוגנים בעבר וגם אם בתרבות הכללית.
באופן מעשי מנהל אלול רשת ארצית של קבוצות לימוד לפי מתכונת הלימוד היהודי קלאסי של 'בית מדרש' –כאשר המילה 'מדרש' מלמדת על מתודה פרשנית יצירתית ומרחיבה. אנו מקיימים קבוצות לימוד של מקורות יהודיים בהן המשתתפים בעלי רקע מגוון אותן מנחה אדם מלומד ומיומן (שאינו בהכרח רב או פרופסור). הלימוד מתקיים בקבוצה –במעגל מונחה וב'חברותות' שהן קבוצות קטנות של לומדים בהן מתאפשר לימוד אינטימי ואינטנסיבי, סיכום הלימוד הוא שוב במליאה.

 
במסגרות הלימוד השונות שלנו בהשראת הלימוד מנהלים דיון מעמיק בנושא נבחר תוך החלפת דעות ופרשנויות חופשיות. הדיון מאפשר ברור זהות, ברור עמדות שונות וברור נושאים השנויים במחלוקת בדרך מעמיקה ומנומקת. בבסיס גישה זו התפיסה ש'כל בני האדם נולדו בצלם', ולכן הלימוד והמפגש פתוחים לצעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, גברים ונשים, אנשי ימין ושמאל, ללא סיווגים פוליטיים או מקצועיים מגבילים. אנו פועלים בישובים וערים, בבתי ספר, עם קבוצות תיירים, אנשי חינוך, אנשי צבא וסטודנטים במטרה להנחיל תכנים פלוראליסטים הקיימים ביהדות ולהנחיל את המתודה המטפחת סובלנות והבנה הדדית. בלימוד הזה מוטמע הישן והחדש גם יחד. טיפוח מנגנוני הידברות והכרעה מוסכמים עומדים בלב פעילותינו.
  
היהדות , כפי שאנו רואים אותה, תמיד עברה שינויים וחידושים הודות למנגנונים לפתרון קונפליקטים בהדברות שתמיד היו בה; לרוב בעבר נמצאה הגמישות הראויה כדי להמשיך להתקיים ולקיים מסגרת חברתית משותפת. אפיון זה ,יכול להיות המפתח להמשך: כבוד לדת לדתיים, למסורת ולמורשת ובה בעת טיפוח מנגנוני פתרון קונפליקטים מוסכמים מסוגים שונים.
אנו חותרים לכך שבמסגרת המדינה החילונית ימשיך הרוב לכבד את זכויות המיעוט, אבל, גם המיעוט יכבד את סובלנות הרוב וערכיו.
אנו מאמינים שהיהדות בישראל לא צריכה להיות אליטיסטית ומסוגרת, אלא צריכה לאפשר קיומם של זרמים וגישות שונות באופן שוויוני תוך פלורליזם פתיחות וכבוד הדדי, זו הדרך היחידה האפשרית במדיה הדמוקרטית.

מתוך אתר אלול

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008