יום ש' 31/10/2020 | 21:20
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > על אסיפת ההורים כארוע מחנך

ב"ה, טבת תשע"ד, דצמבר 2013

מנהלים ומורים יקרים,
ברכת שלום! 

פעם אחר פעם תופסים אותי חברים קרובים וסתם מכרים ומתחילים להתלונן..., "לקטר", להעיר ולדרוש ממני, אבל מיד, לתקן את העוול שנעשה ליורש העצר שלהם בכיתה ג'2  שבבית הספר השכונתי. מה שהם אינם יודעים הוא שאני מקשיב לכל הסיפורים, לכולם, ולו כדי ללמוד על המערכת, על האופן שבו היא נתפסת בעיני ההורים, התלמידים והחברה בכלל. 

אז הנה, בימים האחרונים החלה עונת אספות ההורים ועמן מבול חדש של טלפונים וסיפורים. כל חבר רחוק מהתיכון מתקשר לספר על המורה של הילד ועל המפגש שלו עם בית הספר. לפעמים אני מרגיש שחברים מרגישים לא נעים כשהם מחמיאים למערכת החינוך. זה שובר להם את "הדימוי" שהם בנו. אבל לפעמים הסיפורים נוקבים ומעוררים מחשבות חינוכיות מעמיקות. 

דני הגיע עם הילד לכיתה בתיכון במרכז הארץ; המורה ישב ליד שולחן מקושקש, הכיסאות היו הפוכים על השולחן ועל הלוח צרור גרפיטי שלא יביישו את הרחוב (תמונות נשלחו מיידית, בוואטסאפ...).  אריק הגיע עם הבת שלו, נערה רגישה, למפגש עם מורה שישבה ליד שולחן ועליו מפת תחרה וערמת סוכריות טופי, אבל  פניה היו קפוצות וחמורות. "מילה טובה אחת היא לא אמרה על הילדה. 'טעון שיפור ב...', 'תעבור קבוצה אם לא'... הבת שלי מדריכה בתנועת נוער, מאירת פנים, אוהבת אדם. אין דבר אחד לומר להגנתה?". ושולי סיפרה על הבן שבא לאספת ההורים ואיש לא פנה אליו...''ערב שלם הוא ישב לידי ואיש לא דיבר אתו. לא שאלו אותו 'מה אתה מרגיש?', 'מה אתה מציע?', 'מה החלום שלך?', 'לאן אתה מסוגל להגיע?' ואפילו לא סתם שאלה בנאלית כמו 'איך אתה מרגיש? היית רוצה להגיד משהו?' ". 

אבל יותר מכול אהבתי את ההודעה של חבר קרוב, איש שרחוק מעיסוק בחינוך, בעל כנות יוצאת דופן, שהגיע עם שני ילדיו לבית הספר היסודי. הוא שלח לי תמונות שצילם בבית הספר. מפעים! צרור שלטים על "כבוד", "נימוס", "אהבה", "הכלה", והכול תחת קיר מדהים שהכותרת שלו היא "האחר הוא אני". ברגע שראיתי את התמונות (והתרגשתי...) ידעתי מה יהיה ההמשך..."חבר יקר, הייתי עכשיו באספת ההורים עם שחר. המורה אפילו לא הסתכלה לה בעיניים, ואתה הרי מכיר את העיניים של הילדה... חשבתי לתת למורה תמונה של השלטים מהמסדרון, אבל התאפקתי...". בעודי חושב איך ואם להגיב הגיעה הודעה נוספת: "אח שלי, יצאתי מהמורה של תמר. אין דברים כאלה! איזו אנושיות, שמחה, רצינות, ובעיקר – הרגשתי שהיא כאן  בשביל הילדים. פשוט תענוג! " 

אז מתחתי את הגב, זקפתי קומה, חייכתי מאוזן לאוזן וסימסתי: "אל תתלהב", כתבתי לו. "המורה של תמר היא מורה טיפוסית, אל תתלהב...הרוב כמוה..." 

כך אני חושב. המורים שלנו אכפתיים, אוהבים ורוצים בטובת הצעירים כולם. אלא שלא תמיד הם מודעים לאחריות שלהם. לא תמיד הם מבינים עד כמה מפגש שלהם באירוע כמו אספת הורים משמעותי לילדים ולהוריהם, ולא פחות מכך לגיבוש העמדה של הקהילה כלפי מערכת החינוך. 

אז בעקבות הטלפונים וההודעות שאלתי קצת על אספות הורים בבתי ספר שונים, ושמעתי דברים נפלאים:
בבית ספר אחד כתבה המנהלת דף למורים וביקשה מהם לשים לב, כלומר להביא את הלב שלהם למפגש... היא ביקשה לדאוג לכיתה ולצורתה, לאווירה הנינוחה בשיחה, לעין הטובה, לחיזוק הצדדים הטובים  ועוד. בבית ספר אחר דאגו למרק חם  בימי החורף הקרים, ובשלישי פתחו תלמידים עמדת התרמה לטובתו של ילד חולה הזקוק לניתוח ובכך הפכו את כל הבאים לקהילה חמה ואוהבת.  וחבר אחר התקשר לספר על מנהל שעבר באמצע האספה עם כוסות תה מהבילים וחילק אותם במאור פנים  לכל המורים. "כשראיתי כמה הוא דואג למורים, ידעתי שהוא, ורק הוא, יהיה המנהל של ילדי", אמר לי הידיד.  

בואו נהפוך את אספת ההורים לחוויה חינוכית. נחזק את הראוי לחיזוק, ננהל שיח עמוק. לא נוותר אבל נאהב. לא נתחמק מביקורת ומדרישה למצוינות, אבל נאיר נקודות של חוזק. לא נהסס לומר כל שצריך לומר, אבל נקדיש זמן ראוי להקשבה. גם לילדים וגם להורים. בואו נהפוך את אספת ההורים לאירוע שמצרף את כולם לקהילת החינוך, הופך אותם לשותפים. בואו נאסוף את כולם, נצרף אותם, למשימה הגדולה, לחינוך, שהוא הכלי היחיד להבטחת העתיד של הילדים שלנו, של החברה, של המדינה. 

ורגע לפני סיום -  סיפור אחד, קטן, על אהבה ועל מצוינות: 

"שלום לך, אדוני השר" היא כתבה במייל ששלחה. "אני מורה לפיזיקה בתיכון טוב בעיר מבוססת. אליי מגיעים המצטיינים, אלה ששואפים ורוצים. כל הזמן אני מספרת להם על חתני פרס נובל ועל מדענים, מחנכת אותם לשאוף גבוה. המבחן האחרון היה קשה, אבל ציפיתי ש-ר' תצליח. היא מוכשרת, מאוד מוכשרת. אבל ר' ישבה רבע שעה ליד טופס הבחינה ובהתה באוויר. האווירה בכיתה ספוגה במצוינות ובתחרותיות, ותמונתה של ר' היתה מוזרה, שונה, מעיקה. ואז", כותבת לי המורה לפיזיקה, "נזכרתי במה ששמעתי באחת ההרצאות שלך על חשיבותם של האהבה, של הקשר האישי. ניגשתי אליה. הנחתי את הידיים על הכתפיים שלה והרגשתי ברעד. 'הכול בסדר', לחשתי לה. 'את מקסימה, ואני יודעת שאת מסוגלת'. ליטפתי את ראשה והלכתי. לא חלפו דקות ספורות, הנערה אחזה בעט, והגישה לי טופס מלא. כשבדקתי את הבחינה נדהמתי. בסוף הבחינה היא הוסיפה שורה אחת קצרה, עם פרח אדום. 'המורה', היא כתבה, 'כבר הרבה זמן לא חיבקו אותי, המצב בבית לא משהו. תודה!' ".
כוחה של מילה, מרכזיותה של החיבה, קסמיהן של ההקשבה ושל האמפתיה, היכולת להכיל ולאהוב כל ילד –  כל אלה הם חלק מרכזי מסודות החינוך. בואו נמשיך ונביא מהם למרכז העשייה החינוכית שלנו. אספות ההורים הן עוד הזדמנות מצוינת לעשות זאת.

שלכם
שי פירון
שר החינוך

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008