יום ו' 30/10/2020 | 0:17
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > לפשוטם של שירי בית המדרש לביאליק

מאת: אהרון מירסקי

רבים הרואים בשירי בית המדרש לביאליק שבחה ורוממות לישיבה ולבית המדרש. המפליגים יקראום אפותיאוסה לישן, ומתוך שם זה הם באים לפרש את השירים ואת אומרם. תפיסה זו היתה הדרך שהחזיקו בה רבים: כך כתב המבקר בבקורת, וקורא ותיק בקראו בשירים ותלמיד בית הספר בלמדו אותם - כך נתרגלו להבין.

ראשונים להבנה זו היו אלה מעוזבי בית המדרש שלבם לא היה עמם בשעת צאתם, שמלחמתם בלבותם היתה כבדה, אלה שיצאו צאת ובכה, עקב בצד אגודל וצעוד אחורנית. ופניהם כלפי פנים, ולבם מהסס ולבם מפקפק. הללו אחרי צאתם היו צריכים לאפותיאוסה לבית המדרש. הכרח היה להם ולמשא נפשם שלא בא לשיר שיר כבוד אחד שיהא כמין פצוי לבית המדרש, ושיקל מעליהם את עקת לבם. ובהכתב הדעות והרגשות של התקופה על ספר, כתבו המבקרים ששירים אלה הם אפותיאוסה לבית המדרש. והמבקרים בלימודם שימשו בציטטות ובקטעים, וניתחו וצירפו, והעלו את אשר העלו.

דברי שירה אינם מן המידה. מהם אין להוציא לא שורה ולא חרוז ולא קטע ולהבינם הבנה גמורה כמשמעם, כשם שאין להוציא חלק מתוך תמונה של צייר ולראות בו את אשר הטיל עליו הצייר להראות. דברי שירה נתפסים רק ברושם הסופי, ומחכמת הרזים של השירה לשמש בקולות שונים ומשונים. ואין קול יחיד מתפרש לעצמו ואין הסבר לכל צליל לחוד. אלא כל הקולות יחדיו מצטרפים לביטוי האחד ועל פי כלל דבריו נידון השיר, אין הוא נידון על פי חרוז ובית. הרושם שדברי השיר עושים באדם יענה לעומתם, הם המכריעים מה שיר הוא זה.

שירי בית המדרש לביאליק יש בהם חרוזים שכל אחד לעצמו יכול להכתב באפותיאוסה לבית המדרש אבל השיר כולו ושירים ביחד מעוררים בלב הקורא רגשות שאין בהם משום משיכה לבית המדרש. באותו דור שימשו דברי שיר אלה קולות זירוזין לעזוב את בית המדרש, לאלה שעדיין לא עזבוהו. אם ידפדף אדם ב"פרק השירה" של אותו דור ימצא ש"המתמיד" היתה שירתם של אלה שעזבו את בית המדרש. בחרוזים השירים הללו בפיהם יצאו היוצאים מבית המדרש, ורק רגשות רומנטיים שילחו לאחוריהם.

בדברי אזכרה על ביאליק אמר המשורר ד. שמעונוביץ ("מאזנים" חוב' סיון-תמוז, תש"א): 


"מובטחני שאילו נכתבו טרקטטים גדולים בשבח בית המדרש ובשבח תלמוד תורה לא היו פועלים עלינו כמו שפעל "המתמיד". מובן, שלא החזיר אותנו לבית המדרש, ואולם הוא מלא אותנו געגועים אליו". 


נראה שיש לומר בפירוש: "המתמיד" סייע להוציא את הדור מבית המדרש, והמיר אותו בגעגועים עליו.

דברים של הערכה ריאלית לשירים אמר הסופר י. קאסטיין ("ארץ", ט"ו חשון, תש"ג). הוא בתור בן המערב רואה אותם שלא על פי הדרך המקובלת, ומבין אותם כפשוטם. הוא שומע בהם את אשר הם באים להגיד: שלילת בית המדרש למען אידיאלים אחרים.
 

ב.

 
הימים שהיו ימי דלדול לבית המדרש היו ימי נטישה ועזיבה לבתים ולבתי אבות רבים מישראל אשר ברוסיה. המוניות נשאו את לבם אל קצווי ים. רמז אליהם משם עולם חדש. ויש דמיון בין יציאה זו ליציאה מבית המדרש. גם בין היוצאים הללו היו רבים אשר נפשם בספקותיה היתה לנפש של מאזנים - לצאת אם להישאר. אף אלה יציאתם היתה קשה עליהם ולבם לא תמים עמם בצאתם. יוצאים אלה משיצאו אף הם שרו שירה. הן זוהי שירת המהגר הידועה שהוא נושאה על האדמה הרחוקה אשר לשם הטילו הגורל. שירה זו צליליה ידועים ומטבע טבוע לה כבר; היא מלאה געגועים וכיסופין לקן הדל והחם שנעזב במרחקים. אבל השר את השיר הזה אינו מתכוון לחזור לביתו, ואף אינו מתכוון לקחת איש בדבריו כי ישוב לשם, כי רק למען הקל על עצמו אמר את אשר אמר, ורק למען ירווח ללבו שר.

שירת מהגרים היא גם שירת בית המדרש לביאליק. הערצה לבית המדרש וודאי יש בה, הרי שורות רבות מוכיחות על כך. אבל השירה אינה שירה של שבחה, ולא למען עורר לחזור לבית המדרש באו הכיסופין הללו, ואף לא לתת שיר בפי השבים אליו ובפי יושביו. כי שירה היא הנשאת ברגעים של רומנטיקה, ויש בשירה זו מן הקינה יותר ממה שיש בה מן הזמר, שכן אין בשירה שמחה על מה שקיים ועומד אבל יש בה צער על מה שעבר ואיננו. לא כך מדבר אדם אשר הלל בלבו, ולא כך מתרונן משורר מתוך אפותיאוסה.
 

ג.

 
לשלשה ראשים יתפלג "המתמיד" והמבדיל חייב להבדיל ביניהם. תיאור המתמיד - אחד. תיאור פני הישיבה המשמשת רקע לדמותו של המתמיד - אחד, ודברי המשורר, דעתו והערכתו את המתמיד ואת מפעלו - אף זה אחד. ואין שלמות לשיר כולו ואין אחדות והסכמה בחלקים. ההפכים בולטים וגלויים לעין; הערצה להמתמיד והסתייגות ממנו, דברי שבח לישיבה ודברי גנות לה. (הישיבה היא "בית היוצר לנשמת האומה" וגם "אגם נרפש"). והמבקרים - על הסתירה יש שמודיעים, ובירור של ממש להיפוכי דעות לא מודיעים.

ברצות צייר לצייר דמות בהירה הרי הוא מציירה לבן על גבי שחור, שמתוך כך תהא הבהירות בולטת הרבה. וכרבות כהותו של השחור תהא הבהירות ניכרת לעין יותר. סגולה זו מסורה גם לקולמוסו של המשורר, ואמנות זו שימש ביאליק. דמותו של המתמיד היא בהירה לעצמה, אבל כיוון המשורר שבהירותה תהא עולה וגוברת מתוך כהותו של הרקע, כי הישיבה יצאה מן "המתמיד" ופניה שחורים. הן וולוז'ין הייתה זאת והן מיר הייתה זאת אשר פירנסו את רוחו של ישראל בכל ימי קיומן, ושמן נתייחד על התורה ועל מרביציה שבכל עיר ומדינה. הן הנה העמידו לישראל רבנים לקהילות, גדולים לתורה ולרוח לפני בוא ביאליק לוולוז'ין ואחרי צאתו משם. איה דמותם של אלה בישיבה של "המתמיד"? ולא המתמיד הוא דמותם, שכן הוא מתואר כיחיד בין רבים, ואלה - רבים הם.

ושתי שאלות בדבר:
האם באמת זקוק היה המשורר להגיע לקילוסו של המתמיד מתוך גנותה של הישיבה. שעור קומתו של המתמיד גדול לעצמו, ודומה כי יש משום מתן טעם לפגם במדידת המתמיד עם פחותי המעלה, כי המתמיד גדול מגדולים הוא. אין כבודו של ענק נודע במדידתו עם ננסים אלא במדידתו עם אנשי מידות. ועוד: אם ראוי וכשר לאמן להתעלם מן האמת שבמציאות, ולשנות את פני הישיבה ולשוות לה פנים שונים ומשונים אשר לא היו לה.

הדבר השלישי ב"המתמיד" הוא דעתו של ביאליק על המתמיד והישיבה. אותם דברים אין ביאליק אומרם עוד בצילה של הרומנטיקה אלא לרוח התקופה. והיחס אל המתמיד ואל הישיבה הוא יחס של ריאליות. כבן תקופתו מדבר ביאליק דבריו, וסגנון משכילים סגנונו: הישיבה חסרה אורות, וכליון כוחות בישיבה, וחסרון תכלית בישיבה (עיין סוף "המתמיד"). והם דברים אשר למעשה נאמרו, והם הדברים שעשו. והוסיף ביאליק להסביר את יחסו הריאלי אל המתמיד במכתבו אל אחד העם ("קרית ספר" שנה ה' חוב' א-ב, עמ' 166-168).

מתוך הכרת שנוי היחסים תתפרשנה הסתירות שבשיר ותעמוד הכוונה על פשוטה.
 

ד.

 
אף שאר שירי בית המדרש לביאליק לצורך רומנטיקה נאמרו, אבל לא על דרך אחת הייתה אמירתם ושיטות מוחלפות בהם. שיר יש בשירי בית המדרש ("אם יש את נפשך לדעת"), והוא כולו שבח לבית המדרש. ומה שרוח אמן גדול יכולה לאמור - נאמר בו, ומה שלב יהודי יכול להרגיש - התבטא בו. אבל הדרישה של מכסימום ששיר זה דורש מאת הקורא בו, היא דרישה של כבוד לבית המדרש. אין הדברים שבשיר עשויים לא לדרוש ולא לעורר ואדם שיעשה את הליכתו לבית המדרש קבע ושיעשה את עסקו בתורה קבע. ואל ישמע אדם לצלצולן של מלים, אלא יראה ויחקור לרושם ואל המעשה שדברי השיר עושים. לא נאמרו הדברים, אלא לשם ספרות. ודברי קילוסין כאלה ודרישה זו של נהיגת כבוד, נאמרים ונדרשים לגבי זקן ששכח תלמודו לגבי שברי לוחות שבארון ולגבי בית המדרש מבויש ומשתכח.

ויוכיח על כך שיר אחר שנאמר לפי השעה, ושבו הדברים קרובים יותר לאמיתות ולמציאות של התקופה ("על סף בית המדרש"). אותו בית מדרש שנתכנה אצל ביאליק בכל לשונות של קילוס וגדולה עומד כאן נעזב ומשומם. ועל בית המדרש זה נאמרה השירה "אם יש את נפשך לדעת". לא תשובה אל הנעזבות יש כאן ולא בדיקת הפרצות, אלא כיון שחורבן נראה לו למשורר. התחיל אומר הספד. ואין בכוונת הדברים הללו לא לגנות ולא לשבח, אבל יש כאן כוונה להעמיד דברים על עניינם.

ועוד: אותו שיר ("על סף בית המדרש") שהשם "בית מדרש" כלול בשמו, חשבוהו המבקרים לשיר משירי בית המדרש, וכך פירשו את עניינו. אפשר שהשם גרם, ואפשר שקירוב הענינים גרם שסמל נתחלף כאן בנושא. מתוך החלק השני מסתבר כי "בית המדרש" עניינו כאן רחב, וכולל כל דבר תורה ויהדות, ועיקר הדברים בו כנגד התבוללות מדברים ותורתו של אחד העם מצאה כאן את ביטוייה בשיר.

יש ויקרה שאיזה ערך תרבותי יופקע ממשמעו הרגיל וממובנו הפשוט, כך יש גם אשר יצירה ספרותית תצא מפשוטה בעטיו של דור ומבקריו, הקוראים בה רק את הנקרא להם, והרואים בה את הנקרא להם, והרואים בה את הגיוני לבם. ועקמומית אחת שבלב תטה אמת רבה.  

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008