יום ו' 18/10/2019 | 21:35
 
 
 
 
 > הבהלה למחילה

מאת: אבינועם הרש

אני זוכר שבכיתה ג', דפקנו כל השנה מכות ליוסי המסכן. לקראת עשרת ימי תשובה עשינו הפוגה בהפצצות, ולקראת יום כיפור הכרזנו על הפסקת אש כללית. נאמנים לשיקולי חשבון פשוט שגם ילדים קטנים יודעים: על המורה שלך אתה יכול לעבוד, ביום טוב גם על המנהל, אבל אלוהים זה כבר סיפור אחר.

וככה, ערב היום הקדוש, נגשנו בדחילו ורחימו ליוסי המסכן והתחננו על נפשנו. עבדכם הנאמן נשלח לדברר את משלחת הפיוס, ומאחר שנזכרנו באקט היהודי חמש דקות לפני ההפסקה, העדפתי לחסוך את הסמול טוק של המסביב והלכתי דוך:

"יוסי, חברים?"
יוסי ההמום לא כל כך הבין מאיפה נחתנו עליו. שנה שלמה הצקנו לו ועכשיו כמו עכברי מעבדה בניסויי התניה קלאסית אנחנו מציעים סליחה ששווה כמו  לירה מצרית אחרי המהפכה.
"עזוב אותי, ירה אינסטינקטיבית, "עוף ממני".

למשמע התשובה המאוד מפתיעה והלא מכובדת בעליל לטעמנו, החלטנו לקיים ישיבת קוורטט בהולה. בישיבה הקצרה הוחלט פה אחד: לדחות את התשובה של יוסי, ולגבש נייר עמדה מחודש - קשוח ותקיף יותר.

נגשתי אליו בשנית: "יודע מה? עזוב חברים, סולח לנו?"
יוסי הסתכל עליי, רגל חצי בתוך ההסעה ודמעות בעיניים ואמר לי:
"לא!" תקיף ונחרץ שסתם את הגולל.

הסתכלתי על אוהד, הוא הסתכל עליי והבנו שנקלענו לעסק ביש. "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". מאז ומעולם פחדנו מאחיו המגודל של משה מכיתה ו-2. פחדנו גם מהפיטבול העצבני שאבא של משה גידל בחצר. אבל הפעם הרגשנו פחד מסוג אחר. פתחנו חשבון עם אלוהים.

"אוהד התעשת ראשון: "תקשיב, למדנו שצריך להגיד שלוש פעמים סליחה ואם החבר לא רוצה למחול זה בעיה שלו"
"אוהד" נצצו עיניי. "אתה גאון! אני מקדם אותך להיות ממלא מקומי מתי שאני לא נמצא".
אוהד חייך בזחיחות ונשנק מגאווה.
בצעד בוטח  ניגשתי בשלישית ליוסי:
"סליחה. סליחה. סליחה. ואם אתה לא רוצה, לא איכפת לנו, אנחנו את שלנו עשינו".
יוסי רק מלמל משהו שנשמע לי כמו 'לא סולח' והיה גם נראה לי 'עזוב אותי כבר' והלך נבוך לתפוס את מקומו בהסעה.
אני ואוהד הרגשנו שבזה הרגע הצמחנו כנפיים צחורות ונתעטפנו בארשת מלאכים זכה.

מאז עברו כבר כמה שנים טובות. השנה חשבתי על הריטואל השנתי של פסטיבל ההיתממות שלנו. האם אנחנו בכלל מודעים לכאב, לשפיכות הדמים, לצלקות הנפשיות ולנזק הבלתי הפיך שאנחנו עושים כל השנה ביודעין ובלא יודעין? מזדעזעים על כלות ומתנערים ממעשי 'תג מחיר', צווחים על חילול ה' והרס תודעתי - ובלי למצמץ מעקמים את הפרצוף בחצי חיוך מוגנב, כשפלוני מספר לנו בבית הכנסת קצת נייעס חם מהתנור על מה שקרה בבית של אלמוני ועל איך נחומק'ה עושה ת'מוות לגרושתו ואיזה מסכנים הילדים.
חברים שפגענו בהם לפני שנים ועדיין מתהלכים יום יום עם הטריות של הפגיעה, אבל בוא נקווה שהם שכחו ומחלו לנו שהרי אנחנו שכחנו, אז גם הם יכולים.

מתוך אתר כיפה

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008