יום ו' 15/11/2019 | 7:46
 
 
 
 
 > התמודדות רוחנית להורים עם החופש הגדול

מאת: הרב שי פירון

בימים אלה אנו מצויים בתחילתה של החופשה הגדולה. ימים אלה מעוררים חששות  בקרב  הורים ומחנכים גם יחד.  בפתח הדברים, יצויין שבבסיס הדיון עומדת מחאה גדולה כנגד אורכו של החופש הגדול. מחאה זו לא נובעת מגישה דתית אלא מעומק ההכרה האמונית הרחבה, מעומק ההכרה הערכית. המשכותה של החופשה הנה בבחינת "המפנה לבו לבטלה". יש בכך ביטוי קשה למי שמנתק עצמו, מי שמרכז החיים שלו, הלב, פנוי, לא ממוקד.

לכן, עיקר הבקורת מופנית כלפי הבטלה, בזבוז הזמן והתקופה הארוכה בה מנותק האדם ממוקד החיים. הלב, מהווה מוקד של זרימה, של התחדשות, של לחץ מתמיד היוצר פעימות שלעיתים מתגברות ולעיתים נחלשות.

לצדה של בעיה רוחנית זו, מתלוות חששות ודאגות נוספות ביחס לשמירת הנפש של ילדנו.

אולם, הערה נוספת, חייבת לבוא בבסיס הדיון הנוגע לחופשה הגדולה ולסכנותיה. לרוב, אנו נוהגים לעסוק בתרבות החופש של ילדינו. כאילו, תרבות החופש של המבוגרים הנה תרבות הנאמנת לעולם הערכי שלנו. כאילו כל סוגיית החופש נוגעת אך ורק לבני נוער.

לגופם של דברים, הננו רגילים לחזור ולשנן את הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם", כאילו הוא עוסק בעניינים שבגוף בלבד. על כן, אנו נותנים את מירב תשומת הלב לכל מה שכרוך בזהירות ממסלולים מסוכנים, מנסיעה בטרמפים, מרחצה במקומות שאינם מורשים, ועוד. אולם, שמירת הנפש במכלול התחומים הנוגעים לסכנות הרוחניות חשובה לא פחות, ולעיתים אף יותר.

אלה, שלא השכלנו להציב אלטרנטיבה. אנו עסוקים בהסברה מה לא  טוב. לאן לא  ללכת, וכו'. אי אפשר להתחמק מהצורך לבנות מערך שלם המביא לידי ביטוי את צרכי ההתרגעות והחלפת הכוחות בקרב צעירים ומבוגרים גם יחד. 

אל לנו ליצור דה - לגטימציה לתרבות, להתרגעות. לחשיפה בפני עולמות עשירים היוצרים תחושות של רוממות ומאפשרים להתמלא במצבור של כוחות לעבודת ה'. אל לנו להתבטא בזלזול כלפי הצורך האמיתי להנות מזיו העולם. ככל שנכיר בצרכים הללו כצרכים רוחניים, כך נזכה לקרב את צערינו אל מוקד החשיבה הרוחנית שאינה מנותקת מהחיים אלא מפיחה בהם אור חדש, מלא עוצמה וחיוניות.

אני יודע עד כמה גדול הנזק בחלק המרכזי של התרבות המערבית הקלוקלת. אבל אני זוכר את השיחות ששמעתי לפני שיצאתי לחופשה. לא פעם היה בשיחות צליל של זלזול בצורך הנראה כנמוך, שימוש בהטיות השונות של המילה "בילוי" ועוד כהנה וכהנה.

תפיסתנו צריכה להיות תפיסה המרוממת את המציאות. אנו צריכים להפוך גם את החופשה לאתגר. החופשה היא ביטוי ליכולת שלנו להמשיך את ערכינו על פני כל תחומי החיים. הכל קרוב אל הקודש. הכל יונק מן הקדושה.

כשלעצמי, לא פעם אני חש זרות וניכור כלפי תרבות הבילוי של תלמידי. מבחינתי, אין בילוי טוב מקריאת ספר בבית, מהרחבת האופקים במידע חדש או בהאזנה למוזיקה יחודית. קשה לי להבין את הצרכים האחרים אבל אסור לי לשלול אותם. אנו מחוייבים ליצור מקומות בהם היכולת לחבר בין צרכים אישיים לבין תפיסת העולם שלנו  בולטת. הציונות הדתית עשתה מלאכה אדירה בכל מה שקשור לחיבור שבין התורה והמדע, התורה והמדינה. עתה, עלינו לצעוד צעד נוסף במעלה ההר, הר הגאולה השלמה. עתה עלינו לצמצם את הפער שבין תורה לחיים. להגדיר מחדש מושגים כגון: "תרבות", "פנאי", ועוד. בראשית "לנתיבות ישראל" עסק מורנו הרצי"ה קוק זצ"ל בבירור התרבות הישראלית מתוך הבנה שבירור זה קובע את יסוד הזהות ומשפיע על כל דפוסי החיים של העם בארץ.

שתי הלכות בהלכות מלכים לרמב"ם שופכות אור חדש על הבנת סוגיית תרבות שעות הפנאי:

"המלך אסור לשתות דרך שכרות, שנאמר: "אל למלכים שתו יין", אלא יהי עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה , שנאמר: "והיתה עמו וקרא בה כל ימי חייו". וכן לא יהיה שטוף בנשים. אפילו לא היתה לו אלא אחת, לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים, שנאמר: "אל תתן לנשים חילך", על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו, שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו." (רמב"ם הלכות מלכים פרק ג' ה'-ו')

הרב איסר זלמן מלצר, בספרו "אבן האזל",  הקשה על לשונו של הרמב"ם:

" יש לדקדק במה שכתב הרמב"ם דין מיוחד במלך שדבקו הכתוב בתורה יותר מבשאר אדם שנאמר: "כל ימי חייו" ולכן חייב לעסוק בתורה יותר משאר העם. וקשה דבהלכות תלמוד תורה פרק א' הללכה כ': "עד אימת חייב ללמוד תורה? עד יום מותו. שנאמר: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך." ומבואר דדין זה בכל אדם מישראל".

קושיית בעל האבן האזל נועדה לברר את מהות ההבדל בין המלך לשאר האנשים. דומה שהרמב"ם אוסר על המלך לבלות ולהתענג, ולא ברור מה המקור להבחנה בין המלך לשאר האדם. ממשיך הרב מלצר:

"ונראה דכאן אנו דנים באיסור המלך לשתות אף שרוצה להתענג בשתיה, וכן בהלכה ו' שרוצה להיות מצוי אצל אשתו. וזה אינו אלא מלך.

אבל הדיוט מותר לו להתענג אף שזה יגרום לביטול תורה בהכרח על ידי השכרות או בעילות נשים. ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סיבה שאז אם הוא מסיר לבו מן התורה עובר על: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" ועוד הרבה פסוקים מחיובי תלמוד תורה."

מדברים אלה מסתבר שיש להבחין בין "תענוג" שמותר לכל אדם, לבין "בלי כל סיבה" שנכלל באיסורי ביטול תורה.

נראה, שהדגש הוא על הסתמיות, על עשיית דברים ללא מחשבה וללא כוונה, על האיסור "להרוג את הזמן" ועל החיוב שבתענוג ובהתרעננות. עלינו להימנע מפעולות שהגורם המניע להן הוא: "סתם", "ככה" , "אין לי סיבה" . בהנאה המונעת מתכלית יש משום עמל, שאין היא בכלל " המפנה ליבו לבטלה." גם לתענוג צריכה להיות סיבה. גם להנאה צריכה להיות תכלית. בפתחה של החופשה הגדולה נרומם את ההנאה אך נקדיש מחשבה עמוקה להבנת יעודה ומשמעותה. 

החופשה הגדולה הנה אתגר רוחני רב עוצמה. עלינו להובילו כביטוי לתורת החיבורים היונקת את כוחה מתוככי בית המדרש. עלינו להכין את תלמידנו לקראת חופשה וללמדם כיצד משלבים  בין לימוד תורה לבין חופשה. זו ההזדמנות ללמד את ילדינו כיצד אנו נאמנים למסגרת גם בשעה שאנו רחוקים מהמסגרת. כך, מתבצעת פעולת הכנה לקראת היציאה לחיים. עכשיו, אנו בוחנים את יכולתנו לחיות חיים של בוגר: להיות אחראים לזמן התפילה שלנו, להיות אחראים ללימוד תורה יומי, להיות אחראים לסדר היום, למקומות הבילוי, ועוד.

ישנן מגוון של אפשרויות לתפילה מוקדמת ומאוחרת. למנין איטי או מהיר. הכל תלוי בך. ישנן אפשרויות רבות ללימוד תורה: לימוד אישי, קבוצתי, שיעור או חברותא. מילת הקסם היא אחריות. הסוד הוא שותפות. והתוצאה היא החלום הגדול של כל הורה ומחנך.

מתוך אתר ישיבת ההסדר בפתח תקוה

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008