יום ש' 24/10/2020 | 21:33
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > לקראת חג הפסח

כותב: אירי ישראלי-רושין
 

סיפור הרקע התנ'כי, לחג הפסח עוסק במשפחתו הגדולה של יעקוב, שירדה למצריים בעקבות רעב, השתקעה שם, התרבתה והפכה לעם עבדים. ארץ מצריים (מלשון צר, מיצר, צרה), המיסים הכבדים שהוטלו על בני ישראל, ובניית ערי המסכנות מייצגים את השעבוד שלנו לנפש ההישרדותית. זוהי העבדות שלנו לחיים חסרי השמחה. התמכרותנו לכבדות החומר, ללחם, ל'סיר הבשר'. זהו שעבודנו למלך הרודן המצוי בתוכנו, נוגש בנו, ודורש מאתנו להוציא מעצמנו עוד ועוד יכולות, כישורים ואנרגיות לרוב בכדי שנזכה לשפע כלכלי, לכבוד חברתי ולאהבה שקרית. רודן ההישרדות שואף לכך שנהיה נאמנים רק לו, ושבשום אופן לא נהיה קשובים לנשמתנו, ולצרכינו האישיים האמיתיים. הוא דורש מאיתנו שנפעל מתוך אוטומטיות, על פי חוקי המשחק החברתי.
היציאה ממצרים נעשתה בחופזה. בני ישראל נתבקשו לקחת עמם לדרך מצות, ולא לחם. הליך הכנת הלחם כולל התפחה, והתפחה דורשת זמן. הזמן משחק נגדנו במאבקנו נגד 'מלך מצריים'. מלך ההישרדות השולט בחיינו רוצה להחזיק בנו עוד ועוד. הוא אומר: אל תעשה היום מה שאתה יכול לעשות מחר. מדוע צריך למהר? יש לגמור עניין זה ועניין זה, ועוד עניין אחד קטן... ואחר כך תתפנה לעסוק בנשמתך... עכשיו הילדים קטנים, ההורים חולים וזקנים, עוד לא גמרת את התואר, המינוס בבנק גדול... חכה... עכשיו קנה לך בית, עכשיו קנה מכונית, ...חתן את הילדים...

טבעם של חיי ההישרדות שדרישותיהם רק הולכות ותופחות.

המצה מסמלת את הניצחון על ההרגל להיגרר אחרי תפיחת דרישותיו של העולם החומרי. ניצחון על ההרגל לדחות שוב ושוב את היציאה לדרך השינוי. ניצחון על ההרגל לבוז לזמן היקר החולף.

פרעה מחזיק בנו בכוח כעבדיו בארצו הצרה המכווצת והמצמצמת אותנו. פרעה הוא כוח ההפרעה (ראה אותיות השורש הזהות) לשינוי. הוא מתנגד לשחרור, לעצמאות ולחופש ביטוי. פרעה הינו כוח הנמצא בתוכנו, משכנו מצוי בעורף, (ראה אותיות השורש הזהות, בהיפוך). מהותו זכרית, הוא אכזר, קשה ושתלטן, הוא נוגש בנו ודורש מאיתנו שנעמוד בקצב ובדרישות. יש לו רשימה של מטלות שעלינו לעמוד בהן והוא דורש מאיתנו שנעמוד בן. הוא לא נותן לנו לעשות 'שטויות', ליהנות או לקחת חופש. הוא מזכיר לנו את המחויבויות ולא מאפשר לנו להתנהג כילדים חסרי אחריות.

לצד פרעה, בעורף, מצויה בת זוגו - ערפה (ראה אותיות השורש). ערפה היא דמות המופיעה במגילת רות. היא מייצגת את חוסר השינוי כשוויתרה ולא הלכה עם נעמי לארץ ישראל, כפי שעשתה רות.

ערפה, לעומת פרעה, הינה דמות נקבית 'עדינה ונעימה' בתוכנו, ולכן הרבה יותר מתעתעת ומבלבלת אותנו. רוב הפעמים בהם איננו מתקדמים בדרכנו, אינן נובעות מנוקשות גלויה, אלא דווקא ממשהו רכרוכי וחסר עמוד שדרה בתוכנו, משהו בנו שלא מסוגל לקחת אחריות ולצאת לדרך. מעין אזלת יד מדומה. חוסר החלטיות. עצלות. רפיסות.

פרעה וערפה יחדיו הינם קול קשיות העורף. העיקשות. זהו קול שדורש מאתנו להיוותר סטטיים, מקובעים ועיוורים לצרכינו האמתיים. יחדיו הם מהווים רסן המוחדר אל פינו כמו אל פי הסוס, ובמתיחה מתמדת לאחור הוא דורש ממנו לעצור ולא להתקדם הלאה. והם גם כחוסמי עיניים שדורשים מן הסוס לא להביט לצדדים ולא לרצות דבר. אמירתם הינה - המשך ללכת בתלם, כסוס עבודה צייתן הנשלט בידי אדונו. אינך סוס פרא חופשי, אתה עבד. פרעה וערפה הם אנרגיה שבוחרת בתוכנו להשאירנו מי שאנחנו - ילדים מפוחדים המשועבדים למלחמת ההישרדות בעולם חברתי. הם שדורשים מאיתנו לקפוא על השמרים ולא לפסוע את הצעד הבא המתבקש, המוביל אל עבר הבגרות, השחרור והגשמתה של הנשמה. הם מפעילים אותנו באמצעות פחדים: הפחד מן הלא ידוע, הפחד מעשיית שינוי מהותי במציאות חיינו, הפחד לעמוד מול משפחה, חברים, ידידים, עמיתים וזרים ולומר - אני אחר מזה שאתם תופשים אותי, ולכן אני רוצה משהו אחר לעצמי. הם מפעילים אותנו להיאחז בקיים שנראה על פניו כאילו הוא בטוח ונוח.

ערפה פועלת באמצעות מניפולציה, הצעת תחליפים בצורת שינויים קטנים ונוחים, טשטוש בין התפל לעיקר, וכחנות, עיקשות פסיבית, בלבול, ספקנות, חולשת אופי, הדבקות בנוחות, חששנות יתר, פינוק, עצלנות, אהבת הנוחות, קטנות אמונה...

פרעה פועל באמצעות הפחדה, נימוקים הגיוניים, שליטה רמה, דיכוי, הגברת האשמה והאדרת האחריות כלפי המחויבויות הקיימות.

לעומת משה ורות, שהמסר שלהם בתוכנו הוא ויתור על הקיים והליכה נחושה קדימה עם צו הלב, הרי שפרעה וערפה שבתוכנו, דורשים מאיתנו שלא ללכת עם תחושת הלב. הם תמיד יעדיפו לשמר את הכלא החם והעוטף של השעבוד הבטוח על פני כל שינוי אפשרי. הם מורים לנו להמשיך לאחוז, להתגעגע ולהשתוקק בערגה להרגלים, לתלויות ולהתמכרויות. שנחזיק בקיים ונדמה אותו כטוב ביותר, כהכרחי, כמחויב המציאות, כריאלי. שנתכחש לרגשותינו, שנעצום את עינינו מלראות כמה רע לנו וכמה גדולה מצוקתנו. שנשאר עבדים של השגרה ושל השקר. שנדמה שאנו אוהבים ואהובים, כשבעצם אנו מנצלים ומנוצלים. שלא נקשיב לנשמתנו הזועקת לשחרור. שלא נראה שבחומה הסובבת אותנו קיימת דלת, ולדלת, ידית המחכה לנו שנניח עליה את ידינו ונפתחה...

הנוגשים בנו דואגים לכך שבכלל לא נחווה שאנו בכלא, וזאת על ידי שלא נראה את התמונה בכללותה ולא נתן הגדרות נכונות למצבים בהם אנו נמצאים. אישה יכולה להיות מוכה עשרות שנים. לספר לחברותיה שבעלה מכה אותה, ועדיין, לא להיות מודעת לכך שהיא אישה מוכה - כי אנרגיות העורף שלה מעוורות את עיניה ולא מאפשרות לה לתת הגדרה כוללנית למצב. אישה שבעלה מתעלל בה מילולית נעלבת ממנו שוב ושוב אבל אינה קולטת בתודעתה את העובדה שהיא קורבן של התעללות של איש רע. היא אפילו מסוגלת לספר לחברותיה שבעלה טוב לב ובדרכו המיוחדת הוא אוהב אותה. גבר הנתון להשפעת עורפו, עיוור למצבו העלוב - גם אם הוא קרבן לסחטנות רגשית קבועה של זוגתו או התעמרות של הבוס שלו. ילד שמתעללים בו, לא מודע לכך שמתעללים בו, למרות שהוא חווה את המכות הפיזיות על בשרו והרגשיות בנפשו. 'עורפו' אומר לו שחייו נורמאלים, אפילו אם הם קשים. האנורקטית מביטה במראה ורואה לנגד עיניה אישה שמנה, היא לא מודעת לכך שעיניה משקרות לה. המכור מזריק סם ולא רואה שידו מעלה מוגלה מרוב דקירות. הוא לא מודע לכך שהוא מכור. הוא לא מודע לכך שהוא רוצח את עצמו. העורף שלנו לא מאפשר לנו לתת הגדרות ברורות למציאות שלנו. לפעמים הוא אפילו משכנע אותנו שהתעללות היא אהבה ושרעל הוא טוב.

אנו לא מודעים לכך שאנו בכלא, ושנשמתנו סובלת סבל עצום. גם אם השתחררנו מעשרות כבלים, יש לנו עוד שלשלאות רבות, בלתי נראות. כי ערפה ופרעה מעוורים את עינינו לגביהן. תפקידם לומר לנו: הכול בסדר! המשיכו להאמין בחייכם, המשיכו לסגוד לאלילי השקר, לאחוז במזבחות, ולהעלות את עצמכם כקורבן יומיומי.

הם שולטים במחשבתנו. הם אומרים למחשבתנו: 'אל תעשי הקשרים. רק מה שהעיניים רואות זו האמת. אין דברים סמויים. אין קשר בין עניין לעניין. הסתכלי על כל דבר כאילו הוא עובדה נפרדת. אם הגוף נתקף במחלה סימן שוירוסים תקפו את הגוף. אם הרגש סוער, סימן שמשהו הרגיז את הרגש. אל תנסי לראות הקשרים בין מצב הגוף והרגש לבין אמת פנימית. לכל דבר יש סיבה חיצונית כלשהי, והיא באה במקרה או כגזירת גורל אך ללא כל קשר לפנימיות. אין נשמה, אין פנימיות, אין סיבה ומסובב - יש רק עובדות קרות חסרות קשר זו לזו'. קול העורף הנוקשה שלנו גורם לנו להיות עיוורים לכך, שכל מה שקורה בחיינו הוא תוצאה ישירה של הנשמה שבתוכנו שמדריכה אותנו לגאול אותה מכלאה.

לקול העורף יש נימוקים המבוססים על הניסיון החברתי הקולקטיבי שאומר מדוע לא טוב להכיר בנשמה ולא לדעת אמיתות. אמיתות דורשות צעדי שינוי ובשינוי יש סיכון של הפלת המבנה הקיים. החששות השקריים שבנו אומרים: 'אם תלך עם אמיתותיך תפסיד הכול. אם תשתנה תישאר לבד. אם תתקדם ישנאו אותך. אם תלך עם חלומותיך תאבד את היקר לך מכל'.

לקול העורף שלנו יש הרבה אמירות הגיוניות ומוצקות - הוא מאיים עלינו במוות, בנידוי, בבדידות, בכאב שהם הכלים באמצעותם הכי קל להפחידנו. אתה תפסיד בגדול, את מקור מחייתך הבטוח, את הפנסיה. לחייך העכשוויים הרבה יתרונות ועתידך בטוח. אתה תמות בבדידותך. אתה תמות ברעב. אתה תמות ממחלה קשה...

אנרגיית העורף קשורה לאמת ההישרדותית עליה התחנכנו. היא מוקרנת מן החניכיים, מקום משכנו של החינוך. היא לא מאמינה ולא מכירה בעובדה שלבד מגוף אנו גם נשמה שיש לה יעוד ואמירה אישית. האמיתות הבינוניות והאפורות שחינכוה להאמין בן, מספקות אותה. היא רוצה להיוותר במקום שם היא מרגישה בטוחה, כי המקום הצר של הכאב ושל הקטנות מוכר לה ומעניק אשליית הגנה.

ערפה ופרעה, כאמור הן אנרגיות המצויות בעורף שלנו ולכן הן מושפעות ומשפיעות על כל עמוד השדרה שלנו ומייצבות אותנו לעמידה קלוקלת. עמידה יציבה ונכונה היא עמידה שראשיתה באגן משוחרר שסומך על רגליים איתנות העומדות היטב על הקרקע. כתוצאה מכך העורף משוחרר וצומח כלפי מעלה ומחזיק את הראש בקלילות, כצף. לעומת זאת, כשאנו פועלים מתוך עורף מפוחד, עקשן ושתלטן כל היציבה שלנו מתעוותת. הראש שלנו מונח כבד על כתפיים מכווצות. המשקל שלנו אינו מוחזק באמצעות רגלינו אלא אנו מכווצים בחלקינו העליונים, עומדים כתלויים על שרירי העורף, השכמות והידיים מאומצות ואיננו משוחררים לתנועה זורמת וקלה.

עמידה שנשענת על שרירי העורף אינה יציבה. היא גורעת מן הביטחון העצמי שלנו, מיכולת שיפוט המציאות ומיכולת הפעולה. אנרגיה יקרה מרובה מושקעת כדי לשמור שלא ניפול, ובחירותנו במציאות נובעות מפחד לא מודע מפני נפילה. אנו הופכים להיות תלותיים ונתונים לסחטנות רגשית.

מתח בעורף, אינו תוצאה של בעיה פיזית אלא תולדה של הפחד משינוי והפחד מלדעת אמיתות הבאות מן הגוף, מן הלא מודע, מן הלב, מן הנשמה. כשמשהו רגשי מתוכנו צף ועולה ממעמקים, העורף עושה הכול כדי שלא נדע ולא נרגיש, לכן הוא מתכווץ ביתר שאת.

האביב הוא זמן הפריצה של הפוטנציאלים. הזרעים נובטים, העצים מלבלבים (שים לב לשורש לב), הדובים מתעוררים משנת החורף שלהם, ויוצאים מן המערות... עבורנו זהו זמן ההתעוררות והשתחררות מן אמיתות השקריות שלנו.

הבה ננתץ כמה מן המזבחות עליהן אנו מעלים את עצמנו כקורבן מדי יום ביומו, ונתחיל להאמין באל אחד - האמת הפנימית של נשמתנו.

חג שמח.

 

מקור המאמר

קרדיט המחבר

אירי ישראלי-רושין, מטפלת בפעוטות אוטיסטים, אמנית רב תחומית ומורה . פרסמה את הספרים: שמאל ימין ומה שביניהם, נשיות, נחש קדמון ועוד.


ליצירת קשר לחץ כאן

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008