יום ש' 24/10/2020 | 5:41
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > בתוך הים ביבשה - קריעת ים סוף כמסר לדורות
מאת יצחק (צחי) בלאו
בשנת 1917 כבשו האנגלים את ארץ ישראל מידי התורכים. הם פרצו לארץ מאזור באר שבע שבדרום והחלו להתקדם לכיוון ירושלים. התורכים שראו את ניצחונות האנגלים החלו לסגת ולברוח ונוצר מצב שהחיילים הקרביים האנגלים התקדמו במהירות בעוד שחיילות האספקה טרם הצליחו להתארגן ולשלוח נשק, תחמושת ובעיקר מזון לחיילים שבחזית.  האנגלים העריכו שככל הנראה צפוי להם קרב קשה בניסיון כיבוש ירושלים ולכן הם עצרו כמה קילומטרים לפני העיר במטרה לאפשר לקווי האספקה להגיע אליהם כדי להתארגן טוב יותר אל מול הקרב הקשה הצפוי. בינתיים החיילים שהחלו לרעוב חיפשו "דרכים יצירתיות" כדי להשיג מזון ולהעשיר את התפריט הדל שעמד לרשותם. יום אחד פנה אחד הקצינים אל טבח גדודי וסמל שהיו תחת פיקודו וביקש מהם להגיע לכפר קטן סמוך לירושלים ולנסות "להשיג" משם מעט מזון. לרוע המזל הטבח והסמל התבלבלו בניווט והגיעו ישירות אל חומת העיר העתיקה. בינתיים התורכים ששהו באותה עת בירושלים הבינו כי אין מנוס אלא להיכנע לאנגלים ולקוות לטוב. לכן הם חיכו בדריכות להזדמנות הראשונה שבה הם יוכלו להגיע לידי מגע עם חיילים אנגלים על מנת להיכנע בפניהם. והנה יום אחד הם רואים מרחוק שני חיילים אנגלים (הלוא הם הטבח והסמל) מתקרבים אל עבר חומת העיר העתיקה. התורכים חשבו ככל הנראה כי חיילים אלו הם ראשוני הסיירים המקדימים בכמה דקות את שאר הכוחות האנגלים שהחלו במתקפה על העיר העתיקה, לכן לפני שיהיה מאוחר מידי ויפרוץ קרב, אירגנו התורכים משלחת כניעה שכללה את מושל העיר ונכבדיה ויצאו לקראת החיילים האנגלים כאשר הם מניפים דגל לבן ומפתחות העיר העתיקה בידיהם.  כאשר הם נפגשו עם הטבח והסמל פנה אליהם ראש המשלחת  ובידעו כי האנגלים הם עם חובב תנ"ך שירושלים חשובה לו, אמר להם בדרמטיות כי הוא מוסר לידיהם את מפתחות "העיר הקדושה" ובכך הוא רוצה לסמל את כניעתו. הטבח לא התבלבל ולא התרגש ורק סינן מבין שפתיו " אינני רוצה מפתחות של שום עיר קדושה אני רק רוצה ביצים ואוכל בשביל הקצין שלי". כך נפלה ירושלים בידי האנגלים בשלהי מלחמת העולם השניה.
כמה ימים מאוחר יותר, בחג החנוכה, הגיע לירושלים גנרל אלנבי שהיה מפקד הכוחות האנגלים בארץ. גם התושבים וגם החיילים האנגלים התרגשו מאד לקראת בוא הגנרל מפני שארוע זה היה אמור לסמן את תחילת שלטון האנגלים בארץ ישראל לאחר מאות שנות כיבוש ודיכוי בידי השלטון התורכי. בטקס שנערך לקראת בואו, נכנס גנרל אלנבי לעיר העתיקה כאשר הוא רוכב באצילות על סוס אפור-לבן. כאשר עבר את שער חומת העיר העתיקה, ירד גנרל אלנבי מן הסוס והחל ללכת ברגל. כאשר הוא נשאל מדוע הוא מעדיף להיכנס לעיר בהליכה רגלית ולא ברכיבה על סוס, ענה הגנרל כי הוא היה מעדיף שההיסטוריה תזכור אותו כמי שנכנס לירושלים כעולה רגל. (דברים אלו מבוססים על עדויות מתוך הפרק הראשון בסדרה "עמוד האש").
בסיפור זה ניתן לזהות שתי נקודות מבט. הראשונה היא של החייל הפשוט שלא היה מודע לגודל השעה והתבונן במציאות בעיניים קטנות ולמרות שהתגלגלה לידיו הזדמנות נדירה שלא כל אחד זוכה לה, הוא התנהג כאיש קטן שכל מה שחשוב לו הוא הצרכים החומריים בלבד. גנרל אלנבי לעומת זאת "שמע את משק כנפי ההיסטוריה". הוא מבין שנקראה לידיו הזדמנות פז שאסור להחמיץ ולכן הוא מתנהג בגדלות ואצילות מתוך ידיעה כי יש למעשיו משמעות עמוקה מעבר לכיבוש הטכני של עוד עיר אזרחית במלחמת העולם הראשונה. הוא העדיף ללכת ברגל למרות חוסר הנוחות הפיזי הכרוך מתוך ההכרה והרצון לתת משמעות וציביון לדורות למעשהו זה.  

רעיון דומה לשתי נקודות מבט אלו ניתן למצוא בסיפור קריעת ים סוף.

 בפסוקים המתארים בספר שמות (פרק יד) את קריעת ים סוף ישנו תיאור כפול של חציית בני ישראל את הים. בפסוקים כא-כב נאמר:
(כא) ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים:
(כב) ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם:
 ראוי לשים לב כי תיאור ההליכה של בני ישראל בים היא "בתוך הים ביבשה" והמילה חומה המתארת את עמידתם של מי הים נכתבה כאן בכתיב מלא. לעומת זאת בהמשך הפרק בפסוקים כח-כט נאמר:
 (כח) וישבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד:
(כט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם:
 בהשוואה לפסוקים הקודמים ניתן לשים לב כי כאן תיאור ההליכה של בני ישראל בים  הוא הפוך "ביבשה בתוך הים" ואילו המילה חומה המתארת כאמור את עמידתם של מי הים נכתבה כאן בכתיב חסר "חמה" (דבר הרומז למילה חימה מלשון כעס). למרות שעל דיוקים אלו שבפסוקים נאמרו כבר תירוצים שונים, בכל אופן ננסה ללכת בכיוון נוסף על דרך הדרוש. נראה שיש לנסות ולהבין את סיפור קריעת ים סוף על רקע משל  המובא במדרש  (שמות רבה, פרשה מח, א) על הפסוק בספר קהלת "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו":
יום מיתתו של אדם גדול מיום לידתו,
למה?
שביום שנולד בו אין אדם יודע מה מעשיו,
אבל כשמת מודיע מעשיו לבריות
הוי יום המות מיום הולדו,
 אמר ר' לוי משל לשתי ספינות שהיו פורשות לים הגדול,
אחת יוצאת מן הלמין (הנמל) ואחת נכנסת ללמין,
זו שיוצאת היו הכל שמחין בה  
(כמו שבימינו ספינה שיוצאת להפלגה הראשונה משיקים אותה בקול תופים ומחולות)
זו שנכנסת לא היו הכל שמחין בה,
 פקח אחד היה שם אמר:
 חלופי הדברים אני רואה כאן
זו שהיא יוצאת מן הלמין לא היו הכל צריכים לשמוח
שאינן יודעין באיזה פרק היא עומדת ומה ימים מזדווגין לה ומה רוחות מזדווגות לה
וזו שנכנסת ללמין היו הכל צריכין לשמוח
לפי שהם יודעים שנכנסת בשלום ויצאה בשלום מן הים,
כך אדם נולד מונין לו למיתה ,
מת מונין לו לחיים,
ועליו אמר שלמה (קהלת ז) ויום המות מיום הולדו.
 מן המשל שבמדרש  עולה  כי ים ויבשה הינם דימויים לעולם הזה ולעולם הבא. הים שבמשל, מקביל בנמשל לחיים בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא ועולם החומר. כמו הים המשתנה באופן תדיר, שכן פעמים יש בו סערות חזקות  וגלים גבוהים ולעומת זאת  "לפעמים הים שקט ואין גלים", כך החיים בעולם הזה, "גל-גל סובב בעולם" פעם האדם למעלה ופעם למטה. וכמו הים שלעיתים הוא מטעה וכלפי חוץ הוא שקט אך בתוכו ישנם זרמים  ומערבולות היכולים להפתיע באופן פתאומי ולמשוך כלפי מטה, כך גם בחיי עולם השקר אנו יודעים ש"לא כל הנוצץ זהב" וצריך לעיתים להיזהר מפיתויים שכלפי חוץ נראים כטובים אך ההימשכות אחריהם עלולה להוביל לתהומות של צער וייאוש. העולם הבא לעומת זאת מקביל במשל ליבשה שכן בה ביחס למי הים, הכל קבוע ואין שינויים. כך  מה שלא קנה האדם בעמלו הרוחני בעולם הזה אין ביכולתו לקנות ולהתקדם  מבחינה רוחנית בעולם הבא.  נראה כי לפי המדרש, ספינה ששטה בים מקבילה לנשמה היורדת לשוט בעולם הזה בתוך הגוף החומרי. וכאשר תינוק נולד, דבר המקביל ליציאת הספינה להפלגה, כולנו שמחים. לעומת זאת, ממשיך בעל המדרש ואומר, כאשר הספינה מגיעה בסוף ההפלגה חזרה אל הנמל "לא הכל שמחים". דבר זה מקביל כמובן לפטירת האדם מן העולם.
 הפיקח במדרש העומד מן הצד ומתבונן בהתנהגות בני האדם וביחסם אל שתי הספינות,  מייצג את הראייה הנכונה והאמיתית. לפי הפיקח כאשר הספינה יוצאת להפלגה בים הגדול יש לנהוג בדרך של "וגילו ברעדה" שכן איננו יודעים מה יעלה בגורלה של הספינה והאם היא תשוב בשלום לחוף מבטחים. כך גם כאשר נולד התינוק יחד עם השמחה המובנת על לידת תינוק חדש יש  לחנכו ולהדריכו בדרך הישרה והטובה וכל הזמן יש לעמוד על המשמר ולדאוג שחס וחלילה לא יסור מדרך זו. לעומת זאת כאשר יהודי  נפטר מן העולם, אליבא דאמת, היה לנו לשמוח שכן "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ו"אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון" ובודאי כל יהודי באשר הוא, עמד בצורה זו או אחרת במשימת חייו שלשמה הוא בא לעולם.
[בדרך זו יתכן שניתן להוסיף טעם למנהג הנהוג בחלק מעדות ישראל, לעשות סעודת מצוה ביום השנה – "ההילולא" של הנפטר. שהרי כפי שאומר המדרש שכאשר אדם "מת - מונים לו לחיים" כלומר יש לחגוג לו "יום הולדת" שכן הגיע אל החיים האמתיים.  הסיבה שבוכים בזמן הפטירה היא, בעומק העניין, לא  בגלל רחמים על הנפטר, שהרי הוא בעצם בעולם שכולו טוב, אלא הצער הוא עלינו, שנרגיש כעת בחסרונו].
 לאור פרשנות זו של המדרש לים וליבשה כדימויים של עולם הרוח ושל עולם החומר ניתן להבין את נס קריעת ים סוף כמשל וכדימוי לרצון האלוקי ולדרישת ה' מכל יהודי. הקב"ה רצה במעמד הסיום של יציאת מצרים להראות לנו שמתחת לכל ים יש יבשה והמים הם בסך הכל המסגרת – חומה מימין ומשמאל. כלומר עולם הרוח אינו מצוי דווקא מחוץ לעולם החומר אלא הוא מצוי בתוכו. תפקידו של יהודי מאמין הוא לנסות ולמצוא ולהתחבר אל עולם הרוח והקדושה, אל הקב"ה דרך העולם הזה. וכמו שאמר דוד המלך בתהילים (קל"ט):
 
(ח) אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך:
(ט) אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים:
(י) גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך:
וכמאמר  הרבי מקוצק: "מי שאינו רואה את המקום (כלומר את הקב"ה) בכל מקום, אינו רואה אותו בשום מקום"!
ואכן היו כאלו מעם ישראל שכמו נחשון בן עמינדב קפצו לים והלכו בו בהאמינם כי הם ימצאו יבשה מתחת לים גם כאשר היא איננה נראית. לעומתם היו כאלו שגם כאשר הראו להם ניסים ונפלאות, עדיין קשה היה להם לקלוט את המסר של "בתוך הים - ביבשה". אנשים אלו הגם שהיו בפועל בבבחינת "ביבשה" – עדיין לא הרגישו את התרוממות הרוח הראויה וחשו עדיין כי הם "בתוך הים". חוסר היכולת או הרצון לראות את עולם הרוח שבתוך עולם החומר גרם בתחילה הקפדה בדין על עם ישראל כלשון המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי פרשה ו ד"ה ובני ישראל ):
 
ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים,
והיו מלאכי השרת תמהים לומר בני אדם עובדי עבודה זרה מהלכין ביבשה בתוך הים? ומנין שאף הים נתמלא עליהם חמה?
שנאמר:  והמים להם חומה
אל תקרי חומה אלא חמה
ומי גרם להם לישראל להנצל מימינם ומשמאלם?
 מימינם בזכות התורה שעתידין לקבל מימינם שנאמר מימינו אש דת למו
ומשמאלם זו תפלה.
דבר אחר מימינם ומשמאלם
מימינם זו מזוזה שעתידין ישראל לעשות
ומשמאלם זו תפילין.
 
המלאכים שהם בני עולם הבא תמהים איך יתכן שאנשים עובדי עבודה זרה יכולים להלך "בתוך הים - ביבשה".  כלומר איך יתכן שמתבצע נס המראה לאדם את עולם הרוח הנמצא ומתבקש מתוך עולם החומר והאדם אינו חש או רואה זאת. אדם כזה הינו בבחינת עובד עבודה זרה וראוי היה שהוא יטבע בים (עולם החומר) ולא יזכה לטעום ולחוש בחייו את עולם הרוח. ולכן על אנשים אלו שגם כשהלכו ביבשה הרגישו כי הם "בתוך הים" נאמר שהמים להם "חמה" כלומר חומה בכתיב חסר מלשון חימה וכעס, שראויים היו לטבוע בים כמצרים. הסיבה שדבר זה לא קרה בפועל היא ההבנה שישנם אנשים הזקוקים להכוונה, הדרכה וחינוך ביחד עם אוירה מתאימה כדי שנוכל לחוש ולמצוא את "המקום" בכל מקום. כמו כן מתוך ההבנה שעתידה להינתן התורה שעל ידי לימודה וקיומה ניתן ללמוד כיצד למצוא את עולם הרוח בתוך עולם החומר נשארו המים כחומה בצורה ולא הטביעו את מי שמעם ישראל לא זכה עדיין לראות את היבשה שבתוך הים. אין ספק שעל דבר זה צריך כל יהודי לעמול בחייו. 
 בחג הפסח בכלל ובליל הסדר בפרט כולנו נדרשים לצאת לחרות מהראייה הקטנה והמצומצמת של חיי השיגרה היום-יומיים ולהסתכל בראיה עליונה ורחבה על חיינו. עלינו להיות גנרלים ולא חיילים פשוטים.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008