יום ש' 24/10/2020 | 20:30
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > מהפכת התקשורת בחינוך הדתי

מאת: יעל פישביין

המפגש הראשון של הנהלת החינוך הדתי עם הסרטים, שהופקו במוסדות החינוך הדתי, שנערך לפני כשש עשרה שנה באולפנת “להב”ה” בקדומים, היכה את המשתתפים בתדהמה. המפקחת המרכזת על מגמות תקשורת ואמנות, רוויטל זיוון, שנכחה באותו מעמד מסבירה: “היה פער בין מה שמינהל החינוך הדתי קיווה לקדם במגמות התקשורת, לבין התוצרים שהוצגו בפניו”. לדברי זיוון, המניע העיקרי להכנסת מגמות התקשורת לחינוך הדתי היה רצח רבין, והשינוי שהוא חולל בעמדת הציבור הדתי הלאומי כלפי התקשורת. “הייצוג המעוות של הציבור הדתי הלאומי בתקשורת בעקבות הרצח, גרם לרבים להבין שתקשורת היא נושא חשוב, ויש לטפח אנשים בעלי ידע בתחום כדי שיהיה ייצוג נאות של הציבור הדתי הלאומי על המסך”.
זיוון מדגישה שבקרב אנשי מינהל החינוך הדתי נוצרה ציפייה, שמגמות התקשורת יעצבו נוער בעל מודעות תקשורתית, עם תפישה ביקורתית של עיתונות כתובה ומשודרת, נוער שיבצע תחקירי עומק, ייצור חדשות, ויהיה ער ומגיב בעיתונות הכללית. אבל במקום זה הם קיבלו סרטים שעסקו בסוגיות שעניינו את הנוער, לא תקשורת, לא חברה ולא מדינה, אלא נושאים שבינו לבינה, יחסי הורים-ילדים, חברות, והתגובה הראשונה של כולם הייתה ‘לא לילד הזה ציפינו’, והיו ששאלו ‘בשביל זה פתחנו מגמת תקשורת?’.
למרות קבלת הפנים הצוננת, יותר ויותר מוסדות על-יסודיים דתיים, רבים מהם בהתיישבות, פתחו מגמות תקשורת. והיום פועלות כ-90 מגמות כאלה בחינוך העל-יסודי הדתי. בכנסים הארציים של המגמה מתקיימים פאנלים בהשתתפות מורים, תלמידים, מפקחים וחברי הנהלת החינוך הדתי, בהם ניתן להתבטא באופן חופשי ופתוח בעד ונגד המגמה. “מחנכים הטמיעו את הצורך במגמות הקולנוע והתקשורת, הם הבינו שצריך לתת אפיק של ביטוי אישי ונפשי לנוער הזה ושדרך סרטי התלמידים אנחנו יכולים להבין מה מתרחש בעולמם של בני הנוער שלנו”, מסבירה זיוון.
המודעות למידע הייחודי שטמון בסרטי התלמידים הגיעה לכך, שראש מינהל החינוך הדתי לשעבר, שמעון אדלר, נהג לפתוח את כנסי מינהל החינוך הדתי עם סרט של תלמידים. היום, הביקוש לסרטים מצד מחנכים ויועצות חינוכיות, עולה בהרבה על ההיצע: “כולם הבינו שזה כלי עבודה. אני מקבלת עשרות פניות של אנשי חינוך שמבקשים עותק מסרט זה או אחר כדי שישמש אותם בעבודתם”, מספרת זיוון. 


האולפנות החלוצות
מגמות התקשורת מתמקדות ברובן בלימוד קולנוע, ורק חלק מהן עוסקות בעיתונות כתובה ומשודרת. בכל המגמות, עבודות הגמר מוגשות בצורת סרטי וידיאו; חלקם סרטי עלילה וחלקם סרטים דוקומנטריים. מגמות התקשורת הראשונות נפתחו בשנת 1993 באולפנות בקריית ארבע וב”הימלפארב”, ומאז נוכחותן בולטת דווקא באולפנות של ההתיישבות ולא בתיכונים או בישיבות. ככלל, טוענת המפמ”רית זיוון, היחס למגמות התקשורת שונה אצל בנים ואצל בנות. “החינוך של הבנים מאוד הישגי”, היא מסבירה, “ההורים רוצים שהילדים ילמדו פיזיקה, כימיה וחינוך תורני ברמה גבוהה. בקרב הבנים יש פחות ‘עבודה עם הנפש’ בהשוואה לבנות, ולכן במוסדות החינוך לבנות מגמת תקשורת היא מגמה יוקרתית וסוחפת אליה בנות חזקות, בעוד שאצל הבנים יש למגמה דימוי נמוך”.
בהקשר זה מציינת זיוון שיש מגמות תקשורת יוצאות דופן ברמתן גם במוסדות לבנים כגון בישיבת “נווה שמואל” שהוא מוסד הישגי מאוד. בישיבה ניתנת לבנים אפשרות לבחור בין שתי מגמות משלימות, קולנוע וספרות, ומתברר שדווקא בנים ברמה המאוד גבוהה בוחרים בקולנוע.

מובן שלא בוגרי מגמות הקולנוע נעשים  
קולנוענים. רק מיעוט “נשרף” על הנושא והופך את הקולנוע למסלול קריירה לעתיד. עם זאת נראה, כי המטרה של חינוך תלמידים ביקורתיים כלפי עולם התקשורת הושגה. תלמידי מגמת קולנוע ערים יותר למניפולציות של התקשורת. יש בהם חשדנות מובנית כלפי תקשורת, כמו בקרב רוב הציבור הדתי הלאומי, ההבדל הוא שאצל תלמידי המגמה, הביקורת כלפי התקשורת מבוססת ומושכלת. למשל, הם ערים יותר לסוגיית הון ושלטון, ולעובדה שבעלי הון יכולים לכופף את התקשורת לפי האינטרסים שלהם. הם גם מודעים לכך שהתכנים המועלים בטלוויזיה ובתקשורת נקבעים באמצעות מערכת מורכבת של שיקולים, ולכן סוגיות שמעסיקות את התלמידים אינן מועלות בתקשורת או שהן מועלות בצורה שאינה מקובלת עליהם, כמו למשל הסיקור התקשורתי של ההתנתקות, שהיה מוטה באופן ברור נגד מתיישבי גוש קטיף. יצוין כי נוכח מורכבות הבעיות, החינוך הדתי החליט לא להכניס לימודי תקשורת לחינוך היסודי, גם מפני שהנושא נתפש כשולי מאוד וגם משום שלמורי היסודי אין די כלים להתייחס אליו.
מורים דתיים לתקשורת
במקביל להתרחבות המגמות לתקשורת, הוחל בהכשרת מורים דתיים לתקשורת במכללות למורים, ואילו בית הספר לקולנוע “מעלה” החל לספק מורים להוראת ההיבט המעשי של המקצוע.
הנהלות בתי-הספר מעדיפות באופן חד משמעי מורים לתקשורת מהמגזר הדתי, או בעלי תשובה. “במגמות לתקשורת יש חשיבות עליונה לדמות המורה, ואנחנו הקפדנו במידת האפשר להכניס מורים דתיים. למורים דתיים יש שפה פנימית שהציבור מדבר בה ויש להם רגישות אחרת”, אומרת זיוון ומספרת על מקרה, בו מורה לתקשורת חילונית הניחה ערימת עיתונים על השולחן וקוממה נגדה את אחד התלמידים שהבחין בתוכן לא צנוע שהיה בעיתון. “יש דברים שלא מראים ויש דברים שלא אומרים, ואת הרגישות לכך יש רק למורה שגדל בתוך המערכת. היו מקרים שמורים חילוניים נכנסו למסלול התנגשות גם עם תלמידים וגם עם מורים בנושאי צניעות”.
לתוכנית הלימודים בתקשורת בחינוך הדתי הוכנסו תכנים ייחודיים שמשקפים את העולם הדתי, כגון הלכות צנעת הפרט - החוק מול ההלכה. מתברר שבמקרים מסוימים ההלכה מתירה פגיעה בצנעת הפרט, כגון במקרה שיש לאדם בעיה רפואית שמסכנת את הציבור. במקרה כזה ההלכה דורשת לפרסם זאת, בעוד שלפי החוק - החיסיון הרפואי מגן על אותו אדם מחשיפה.
אחת המטרות של מגמות התקשורת היא לעודד עיסוק בסוגיות ייחודיות לציבור הדתי, שאחת מהן היא ייצוג האדם הדתי בתקשורת. מתברר שעד שנות הששים, האדם הדתי הוצג בקולנוע הישראלי כדמות מגוחכת וחלשה, ולא הייתה הבחנה בין חרדים לבעלי הכיפות הסרוגות. ברגע שהשטח החל להתמלא ביוצרי קולנוע דתיים, הייצוג של הציבור על המסך השתנה מהקצה אל הקצה.
יותר סובלנות
הסרטים שיוצרים תלמידי מגמות הקולנוע בחינוך הדתי מוקרנים בפני אלפי תלמידים דתיים בכנסי המגמה. רשימת הסרטים שהוקרנו השנה בהקרנה מוקדמת בסינמטק בתל אביב מגוונת ומפתיעה: בנות מאולפנת “צביה” בירושלים הפיקו סרט על חברותיהן “נערות גבעות” שמתחזקות מאחז לא חוקי במיגרון. נער חולה סרטן מישיבת “נועם” עשה סרט על עצמו, צוות מישיבת כפר סבא עשה סרט על נער שמנסה להציל את חברו מסמים, צוות מ”האולפנה לאמנויות ירושלים” עשה סרט על תאומות שאחת מהן נפטרת. צוות מאולפנת “איילת השחר” עשה סרט על הורים גרושים.
לא בכדי קולנוע התלמידים הדתי מעורר סקרנות. זהו קולנוע ייחודי מאוד: “השיח שלנו שונה, אחר, מעניין ומאתגר”, אומרת זיוון. כאמור, המחנכים כבר גילו את עוצמתו של קולנוע התלמידים הדתי, בנוסף, השפעתו ניכרת גם על התלמידים עצמם. הם נעשו פתוחים יותר זה כלפי זה. “בשנים הראשונות בנות ההתיישבות התקשו לקבל את סגנון הדיבור של בנות גילן הדתיות בפריפריה. היום יש יותר סובלנות זה כלפי זה, בחור דתי, זה לא רק מתנחל מהשומרון. הקולנוע סייע להרחיב את המושג של מה הוא נוער דתי. להבין יותר את הקצוות. הנוער נעשה יותר סובלני, כי הוא רואה הרבה דתיים שאינם כמוהו”.
רויטל זיוון היא ילידת ירושלים. כשהייתה בת 11 משפחתה עברה לקריית ארבע והיא התחנכה שם. בגיל 18 היא התנדבה לשרת במסגרת השירות לאומי במדרשה בעופרה, ולאחר מכן למדה ביולוגיה ומדעים לתואר ראשון במכללת “בית וגן”. רק אחרי הנישואין, כשכבר היו לה שלושה ילדים, הלכה ללמוד קולנוע בבית-הספר “מעלה” בירושלים. היא התגוררה בנוה דקלים בגוש קטיף, ריכזה את חטה”ב בנוה דקלים ונסעה ללמוד בירושלים במשך שלוש שנים. בלילות ערכה את הסרטים שצילמה, ובשנה השנייה ללימודיה כבר החלה להפיק סרטים על הגוש. בשנת 93 נכנסה לעבוד במשרד החינוך כמדריכה ארצית ביום הדרכה אחד, אחרי שראש המינהל דאז, מתי דגן, ביקש מהנהלת ‘מעלה’ להמליץ על בוגר שיש לו ניסיון בחינוך ולומד קולנוע. “הייתי היחידה בעלת הנתונים הנדרשים”, היא אומרת בצחוק.
“הרבה חומר נשאר על רצפת חדר העריכה”
יהודית פָּסָל תושבת ברוכין [יישוב בדרך לפדואל] היא אחת המדרכות היותר משפיעות על סרטי התלמידים בחינוך הדתי. היא בוגרת מכללת “אורות” במגמה עיונית לתקשורת וייעוץ חינוכי, למדה בהרבה מסגרות כיצד להפיק סרטים, לימדה באולפנות יוקרתיות והשנה היא מלמדת במעלה לבונה. “אני מכוונת את התלמידות לספר את הסיפור האישי שלהן, לתאר את המפגש האישי שלהן עם החיים. מבחינה זו, גם סיפור שהוא לא שלהן, אלא סיפור שהן מחוברות אליו, הוא סיפור אישי. כשאני אומרת ‘אישי’ אני לא מתכוונת במובן של חשיפה או התערטלות, אלא במובן של עומק רגשי”.
כאשר היא מציגה את הרעיון בפני התלמידות, התגובות הן אחידות: “הן אומרות לי ‘החיים שלי מה זה משעממים’, ‘אנחנו משעממות’, אבל תמיד בסוף השיעור מישהי ניגשת בהיסוס עם סיפור אישי שהופך לסרט”.
בהדרכתה, תלמידות “צביה” בירושלים, הפיקו סרט על החברות שלהן ממאחז רמת מיגרון. “מעבר לתיעוד המציאות, חיפשנו להראות מה הבנות עברו במפגש עם בנות מיגרון, בנות גילן שנראות כמותן, אבל חיות חיים אחרים לחלוטין. בעוד הן עוסקות בשופינג, בנות מיגרון שוטפות כלים בידיים קפואות. הסרט העמיד אותן בעימות עם עצמן ועם חייהן”.
הסרטים האישיים הם לעתים חושפניים ביותר. כמו הסרט “דם זה לא מים” שחושף סיפור של תלמידה שגילתה שסבא וסבתא שלה לא מדברים עם הבן שלהם עשרים שנה, ובבית הספר שלה לומדת בת דודה שלא הכירה מעולם. “יש אנשים שרואים בכך פסול”, אומרת יהודית ומוסיפה “אבל מניסיוני אני יודעת שיש מקרים לא מעטים שדווקא חשיפת הסיפור האישי תרמה לפיתרון בעיה”.
הסיפור האישי, מדגישה יהודית, מחייב רגישות רבה למה אפשר לחשוף ומה לא. לעתים קרובות היא עוצרת בעד התלמידות מלהיחשף מדיי, וכתוצאה - “הרבה חומר נשאר על רצפת חדר העריכה”.
גיל פלורמן, אחד המורים המעשיים היותר ותיקים, הוא בעל תשובה. למד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב, הכין סרט תיעודי על כתות בישראל ותוך כדי כך חזר בתשובה. לאחר שהמפמ”רית זיוון ראתה את הסרט, היא הזמינה אותו להדריך תלמידים בהכנת סרטים, “ומאז אני מלמד, למרות שללמד לא היה בתוכנית שלי, ובאותה עת לא כל כך הכרתי את העולם הדתי”.
היום הוא מלמד בארבעה מוסדות חינוך בירושלים ובמרכז הארץ, והוא מודע היטב לכך ש”למורה יש השפעה אדירה על הסרטים שעושות הבנות”. הוא מצהיר שהושפע מיהודית בכיווני ההדרכה שלו, אבל הוא ניגש לנושא הסיפור האישי בזהירות יתרה. “אני יותר קיצוני ברצון שלי לגונן על הילדים ברמה הנפשית. אני זהיר מאוד, אבל אני מודה שיש משהו מאוד ייחודי בסרטים האישיים שנעשים בחינוך הדתי, בין היתר מפני שהם לא חושפים דברים סנסציוניים אלא משהו עדין יותר”.

מתוך אתר הסתדרות המורים - אתרוג

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008